"ויצא מלך סדם לקראתו אחרי שובו מהכות את כדר לעמר ואת המלכים אשר אתו אל עמק שוה הוא עמק המלך. ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון. ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ. וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו מעשר מכל" (בראשית יד,יז-כ). 'אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל: ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהונה משם, שנאמר "והוא כהן לאל עליון". כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, הוציאה מאברהם, שנאמר "ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון". אמר לו אברהם: וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו? מיד נתנה לאברהם, שנאמר "נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך", ובתריה כתיב "נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק" – על דיבורו של מלכי צדק. והיינו דכתיב "והוא כהן לאל עליון" הוא כהן ואין זרעו כהן' (נדרים לב,ב). 'לפיכך הוציאה מאברהם – ואע"פ שאברהם מזרעו של שם, לא זכה בכהונה מחמת שם אלא מחמת עצמו. והיינו דאמרינן: הוא כהן ואין זרעו כהן, כלומר שלא זכה זרעו בכהונה מחמתו, מש"ה נטלה מכל שאר זרעו של שם ונתנה לאברהם. ומלכי צדק – הוא שם בן נח. נאם ה' לאדני – דוד הוא דקאמר דנאם ה' היה לאדני, דהיינו אברהם. שב לימיני, שהבטיחו במלחמת ארבעה מלכים שישב לימין השם, כלומר שיהא בעזרו לשית אויביו הדום רגליו, וכתיב בההוא מזמור אתה כהן לעולם' (רש"י). ה' נתן כהונה לשם, ואח"כ הוציא ממנו את הכהונה בשל מה שאמר – שהקדים את אברהם לה', שבכך נעשה אינו ראוי שתמשך ממנו הכהונה, ונתנה הכהונה דווקא לאברהם (ולא לאחר), כיון שאברהם העיר לו שהסדר שאמר את הדברים אינו כראוי, שבכך עשה מעשה שהראה את מעלתו הראויה. (ומה שנאמר "אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים" [נחמיה ט,ז], הרי שקודם למלחמת ארבעת המלכים אברהם כבר נבחר? אברהם כבר נבחר קודם כחלק מצאצאי שם, ובפועל התבטל משם, ועבר רק לאברהם מצד עצמו רק לאחר מלחמת המלכים. או שאברהם נבחר מעצמו, במקביל לשם, וכשהתבטל שם נשאר אברהם, ומה שנאמר 'הוציאה מאברהם' ו'נתנה לאברהם', הכוונה 'רק' מ/לאברהם, שבשל שזרעו של שם נפסל אז עברה כל הכהונה רק לאברהם). לכאורה מה היה כ"ך חמור בכך שהקדים את אברהם לה', אמנם זה לא ראוי, אבל עד כדי כך שתתבטל מזרעו הכהונה? (בפשטות אפשר שעד אברהם לא היתה הכהונה בצורה גמורה בכהנים שהיו, ולכן אפשר שתתבטל גם בשל דבר שאינו ראוי.) נראה שאברהם היה משפיע לרבים את דרך ה', ואילו שם לא היה כך, אלא הוא עצמו היה כהן, אבל לא השפיע לרבים. ממילא הכהונה של שם היתה פגומה, ולכן היה ראוי להוציאה ממנו, ולהעביר לאברהם שכהונתו היתה ראויה. לכן עכשיו כששם הקדים את אברהם לה', היה בכך ביטוי של פעולותיו החסרות בעולם, מעבר למשפט שנאמר בסדר לא ראוי, היה בו ביטוי שקודם מקדים את האדם לה', שכל אחד יבחר את חייו, ורק אח"כ שם ה' מופיע, שזה רק למי שרוצה בכך (שלא הביא את גילוי ה' לכולם, שבזה היה מקדים את שם ה', שהוא תמיד העליון, ואח"כ אנשים שלכן כפופים לו תמיד). ממילא כיון שאמר משפט בדרך לא ראויה, שבזה התגלה פעולותיו החסרות בעולם שלכן לא ראוי להיות כהן, אז בזה עברה הכהונה ממנו לאברהם שכן היה כראוי, כמו שהעיר לשם על שאמר בסדר שאינו ראוי. (לכאורה איפה מצאנו שהעיר לשם? בפשטות זה מסתמך שאברהם מקדים את שם ה' [".. אל ה' א'ל עליון"] להתייחסות למלך סדום [“... ואם אקח מכל אשר לך"], וזה נאמר בסמוך לדברי שם. אולם אפשר שזה ביטוי רעיוני, שכעין אברהם העיר לו מצד ביטוי מעשיו של אברהם לגלות שם ה' לרבים, כמו שאמרנו [ולא שממש אמר לו במילים]). נראה שלכן עונשו של אברהם היה גלות מצרים ארבע מאות שנה על שלא קירב לשכינה את השבויים (נדרים לב,א), [שזה שלא כמעשיו הרגילים בהפצת שם ה' (אלא דומה למעשי שם)] כנגד התוצאה של מלחמת ארבעת המלכים, שלא פעל אז בשלמות (ששלמות מסומלת במאה), ולכן נענש בארבע מאות שנה (4X100) גלות, כמו שהמלכים כבשו והגלו את הנכבשים (בראשית יד,יב. וכן אברהם רדף אחריהם בדרך חזרתם לארצם עם השבויים) [זמן העונש נספר מלידת יצחק (סדר עולם רבה,ג), שהוא הממשיך של אברהם בכהונה]. העונש גם מבטא שבלי תורה (כעין שלא הכניסם תחת כנפי השכינה) העולם הוא רע ומר, ולכן הזמן הוא ארבע כנגד צדדי העולם, שבו גלו גלות רעה ומרה. לכן ביציאת מצרים (לאחר הגלות הזו של כנגד ארבע) קיבלו את התורה (כעין שעכשיו בא התוספת לזה), שהיא חמשה חומשים, כנגד צדדי העולם (שזהו ארבעה כשעבוד – כרמז לצדדי העולם, שבשל כך גלו, שאברהם לא תיקן את העולם במלחמת המלכים) ולמעלה, שמעלים את הכל לה'. (והתשוב"ע ששה סדרים, כנגד ימי בריאת הגשמי, שבתושב"ע יורדים לפרטי הפרטים שבעולם הגשמי, ומקדשים אותם. והתורה גם מחולקת לשבעה ספרים [שבת קטז,א] כנגד ששה צדדי העולם [ארבעה צדדים ומעלה ומטה] והפנימיות המסתתרת – הקודש). וכן כיון שגלו על שלא הכניס תחת כנפי השכינה, אז מיד לאחר סיום העונש (-הכפרה) בא לידי ביטוי שיא כניסה תחת כנפי השכינה – במתן תורה. לכאורה במה שונה מעשה שם ממעשה אהרן, שעשה את העגל – שעשה את רצון העם מעל רצון ה', ובכ"ז לא נפסל מכהונה? בפשטות כמו שאמרנו אצל שם היה פגם כללי בכהונתו, ולא שעל מעשה אחד (חמור ככל שיהיה) נפסל. (בנוסף יש להבדיל בין כהונה בזמן שם, לבין כהונה של אהרן שהיא כהונה גמורה). בחז"ל מובא שעשה זאת בשביל בנ"י: '"וירא אהרן ויבן מזבח לפניו", מה ראה? א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר: ראה חור שזבוח לפניו. אמר: אי לא שמענא להו השתא, עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי (איכה ב, כ) "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" ולא הויא להו תקנתא לעולם. מוטב דליעבדו לעגל, אפשר הויא להו תקנתא בתשובה' (סנהדרין ז,א). ממילא לא היתה לו ברירה, אלא לבחור בצד הקל יותר, אבל אצל שם מי הכריחו להקדים את אברהם לה'?. כמו כן, אהרן עשה זאת כדי שישארו בנ"י (שיעשו תשובה ויתכפר להם), שהם מגלים את ה' בעולם, כך שזה בשביל ה'. בנוסף, אהרן הקדים את רצון העם לפני רצון ה', אבל לא את העם לפני ה', שכשאמרו לו לעשות את העגל אמרו: “ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות לב,א), שלא אמרו שרוצים לעבדו כע"ז במקום ה'. לאחר שעבוד מצרים חזרו וכבשו את א"י, כנגד שגלות מצרים קשורה במלחמת המלכים שנלחמו בא"י. ובפרט שהמלחמה הזו היתה על השליטה על א”י, מצד זה שכשחולק העולם (אצל בני נח) א"י נתנה לבני שם, ועכשיו אנשי חם החלו להשתלט עליה, ולכן יצאו להלחם בה, ואברהם יצא להלחם כיורש הראוי של הארץ (ראה דברי מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א, ב'תורת המקרא' "לך לך" [ב']). ממילא לכן לאחר יציאת מצרים שהיתה כפרה על הפגם של אברהם, בדבריו למלך סדום, שהיה בהקשר למלחמת ארבעת המלכים (שאת האנשים ששיחרר הוא החזיר), בא כיבוש הארץ לבנ"י כמלחמתו של אברהם.