"וַיִּבְרָא אֱלֹוקים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹוקים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז)

בריאת האדם התאפיינה בביטוי מיוחד: "וַיִּבְרָא אֱלֹוקים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹוקים בָּרָא אֹתוֹ".

מהו משמעותו של הביטוי "בְּצֶלֶם אֱלֹוקים"? להלן ארבעה פירושים:

א. הרמב"ם מסביר שתכונת "בְּצֶלֶם אֱלֹוקים" מציינת יכולת אלוקית באדם, וכוונתו כמובן לתבונת האדם, לשכלו. השכל נחשב צֶלֶם אֱלֹוקים, כי הוא הכלי היחיד שיש באדם אשר אינו תלוי בגוף, אלא פעולתו מופשטת. השכל יכול להגיע למסקנות מופשטות אשר לא קשורות לחושים ואף להגיע למסקנות הסותרות את החושים. פעולת השכל מופשטת, אינה תלויה ואינה מושפעת ולכן היא מוחלטת. הקב"ה אינו גוף ואינו דמות הגוף, לכן הכלי היחיד באדם בו ניתן להשיג אמיתת מציאות ה', הכלי היחיד שאינו תלוי ברשמים של הגוף, הוא השכל. מטעם זה השכל הוא הכלי היחיד שיכול להגיע להכרת ה'. את ה' לא ניתן להשיג בחושים, כי הוא לא נתפס בחושים, ראיה, שמיעה ומישוש אינם שייכים בו. רק השכל שהוא מופשט יכול להגיע להוכחות על קיום ה', ולהוביל אחריו את שאר החושים. לכן קורא הרמב"ם לשכל "צֶלֶם אֱלֹוקים".

ב. הרמב"ן מפרש את הביטוי אחרת. לדעתו, המושג אֱלֹוקים שאנו מכירים במקרא משמעותו "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים" - ה' כבורא. מכאן ש"צֶלֶם אֱלֹוקים" שניתן לאדם, זהו כוח של בריאה. "נַֽעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ" (בראשית א, כו) הכוונה, ניתן לאדם כוח אלוקי, כוח של בריאה, ניתן לו את היכולת לברוא. זאת גם הנקודה המבדילה את האדם מכל היצורים עלי אדמות. האדם מסוגל ליצור, שאר בעלי החיים יכולים רק להשתמש בקיים, אך אין באפשרותם לברוא משהו חדש. אומנם, שונה האדם מהקב"ה, שבורא יש מאין, בעודו יוצר יש מיש בלבד, אך מכל מקום יצירות האדם הינן חדשות ומורכבות באופן מופלא מהחומרים שלפניו - וזהו "צֶלֶם אֱלֹוקים" שלו, כוח של בריאה, כוח אלוקי.

ג. ה"ספורנו" וה"משך חכמה" מסבירים שהמושג אֱלֹוקים מייצג בלעדיות. ה' הוא שליט בלעדי, בלתי תלוי ובלתי כפוף. כאשר האדם נברא "בְּצֶלֶם אֱלֹוקים" הוא מקבל תכונה אחת, תחום אחד, בו הוא שליט בלעדי - "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". לאדם ניתנה בחירה חופשית-מוסרית, האדם הוא בעל אפשרות מוחלטת של בחירה בין טוב לרע, וממילא בתחום זה האדם הוא אֱלֹוקים. האדם נברא "בְּצֶלֶם אֱלֹוקים" - יש לו צד בו לאף אחד אין נגיעה, צד בו הוא אֱלֹוקים – והיא הבחירה החופשית!

ד. מהר"ל והרב דסלר, מסבירים שהמושג אֱלֹוקים המופיע במקרא פירושו נתינה, חסד. "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג) אין זה ביטוי מוסרי יפה בלבד, אלא גישה בהבנת הבריאה. העולם אשר נברא בחסד, מבלי שיש לו יכולת להחזיר לה' על הטובה שעשה עמו. קיום הבריאה נובע מחסד, נתינה בלי כל אפשרות של תמורה היא 'תכונה' אלוקית מובהקת. על פי זה, משמעות העובדה שהאדם נברא "בְּצֶלֶם אֱלֹוקים" היא - שניתן באדם כוח הנתינה ללא קבלת תמורה.

המתבונן בארבעת הכתרים שמנינו, יבחין בכוח הגדול של האדם ואת ההחמצה של מי שלא מנצל כוחות מיוחדים אלה שניתנו לו. אלוקים נותן את כל הכלים וכל הכוחות ועל האדם לממשם ולהוציא מהכוח אל הפועל את הפוטנציאל הטמון בו והוא בלבד יכול לעשות זאת.

הרב חיים סבתו, מתוך האתר "ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים", www.ybm.org.il