וזאת הברכה- שמחת תורה

"אין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (אור החיים הקדוש – דברים כו)

"אין לך אהבה כאהבתה של תורה" (אבות דרבי נתן כח)

את האחדות הזאת שמתגלית בשמחת תורה, אוהב הקב"ה יותר מכל דבר אחר. וזאת מניין? שמחת תורה נקראת גם עצרת, "ביום השמיני עצרת תהיה לכם" (במדבר כט). עצרת לשון עצירה. "משל למלך שהזמין את בניו לסעודה לכמה ימים, ומכיון שהגיע זמנם להיפרד ממנו, אמר להם: בבקשה  מכם הישארו עימי עוד יום כיון שקשה עלי פרידתכם. כך הקב"ה איתנו. עוצר אותנו. קשה לו להיפרד מאתנו. וכי אפשר להיפרד מהשם? יהודי, גם כשהוא שקוע במ"ט שערי טומאה ח"ו, הוא לא נפרד מהשם שנאמר: "השוכן איתם בתוך טומאתם" (ויקרא טז). לכן אומרים חכמי המוסר פרידתכם לשון פירוד. הפירוד שבינינו, זה מה שקשה לה'. לא הפרידה, הפירוד. בתקופת החגים היינו יחד. בראש השנה עשינו תשובה וקודם כל על עבירות שבין אדם לחברו. ביום הכיפורים התפללנו עם העבריינים. בסוכות צרפנו את ארבעת המינים לאגודה אחת רמז לאחדות עם ישראל. ועכשיו? עכשיו יש סכנה של פירוד ח"ו. כל אחד פונה לענייניו. וזה הכי קשה לו לאבא, לראות בפירוד בניו. לכן נתן לנו הקב"ה יום נוסף, יום שמחת תורה, שמחה שמאחדת את כולנו, שמפילה את כל המחיצות.

כשיהודי זוכה לאהוב את כלל ישראל, אשרי חלקו. ככל שאדם דבוק יותר באהבת ישראל, ככה הוא דבוק יותר בה ' אלוקיו. יש דברים שהם בלב, שלא כל אחד רואה. כל יהודי ויהודי, אפילו שהמעשים שלו לא כל כך טובים, אבל הלב שלו טוב, הרצונות שלו טובים, הנשמה שלו טובה, אם הוא עשה משהו לא טוב, אז הוא מתחרט.

הקב"ה רואה את הכל, אנחנו לא. צריך להתאמץ ולהתחבר עם הנשמה הקדושה של השני ולא לתת ח"ו לסממנים חיצוניים להיות חוצץ בין נשמותינו.

תמיד ללמד כף זכות. אתה לא באמת יודע מה עובר על השני. אל תשפוט אותו כי אתה לא יודע מה יקרה איתך מחר ואיזה נסיונות אתה תצטרך לעבור. תקבל את השני כמו שהוא, לא כמו שאתה רוצה שהוא יהיה. תלמד לכבד את המסלול שהוא עובר בחיים. לסלוח, לא לשמור טינה בלב, זה נקרא יהודי.

תזכור שכולם הם אלוקות, כולם הם חלק אלוק ממעל, כולם בנים של השם. אתה יודע שכל יהודי הוא חלק אלוק ממעל, תתחיל לאהוב אותו. לא הצלחת לאהוב אותו? תתפלל על זה. אנא ה' תעזור לי שאני אוהב את השני, שאני לא אוהב רק את עצמי. שיהיה לי תענוג להתפלל על כל יהודי, לא רק על בני משפחתי והקרובים אלי.

תראה את המעלות של השני. תתפעל מהן. תגיד לו כמה מילים טובות, "זאת ידוע הוא, שעיקר מעיקרי התשובה הוא להתאחד כאחד ולהתקשר בעבותות אהבת חברים, ולהביט בחברו מעלותיו ועבודת בוראו, ולא יתבונן בפגמיו. ועל ידי זה נכסף ומתאווה להתדמות אליו במעשים הטובים וישוב אל ה' בכל לבבו" (מאור ושמש)

כל החסידות בנויה על העניין של החבורה, על העניין של ההתלכדות, להיות ביחד ולדעת שהשואב מימך והחוטב עציך יש בו נקודה שבי אינה קיימת. יכול שאני הכי מוצלח בעולם, אבל אין בי את זה. ואני צריך את הנקודה הזו.

ה' רוצה את השלמות של כולם יחד, יחד שבטי ישראל. כשעם ישראל מאוחדים ואוהבים אחד את השני, ומוחלים אחד לשני, גם השם יתברך מתנהג עמהם בחסד וברחמים. אדם צריך להתבונן ולבדוק את עצמו כל הזמן, עד כמה הוא אוחז במידת השלום ובורח ממחלוקת ושינאת חינם. "שלום" הוא שמו של הקב"ה וברגע שאתה שומר על עצמך ממחלוקת ואתה אוחז במידת השלום – שמו של ה' איתך, שומר עליך ומגן עליך.

השלום זה אמת ומחלוקת זה שקר. במחלוקת אין מרוויחים, יש רק מפסידים. וההפסד הכי גדול זה שבכל מקום שיש פירוד ומחלוקת ה' מסתלק משם. האמת האחת והיחידה היא לברוח ממחלוקת כבורח מן האש ולהחזיק בשלום ואהבה עם כל יהודי, יהיה מי שיהיה.

השמחה בתורה מאחדת את כולם. גדולים וקטנים. למדנים ושאינם יודעים צורה של אות. אם בסתם יום של חול רואים כאלה הבדלים גדולים בין תלמידי חכמים לבין פשוטי העם, בין שומרי תורה ומצוות לבין מי שאינם כאלה, בשמחת תורה נחשפת האמת הפנימית של כולנו. היותנו יהודים. פתאום מתגלה כי בלב כל אחד ואחד מישראל שוכנת נשמה אלוקית טהורה וזכה, מלאה אהבה לה' ולתורתו.

כולם מתכללים יחד, מבטלים מחיצות בין אחד לשני,  רוקדים ומפזזים סביב התורה הקדושה בלי גינונים של חשיבות עצמית, כמו דוד המלך ע"ה שהיה מכרכר בכל עוז ולא חש לבזות את עצמו לפני ה' ובזכות שכירכר ופיזז זכה להיות "חי וקיים" וחקוק בכסא הכבוד.

איך נבחר מקום 'הר הבית' בו נבנה בית המקדש השני ואף השלישי ישוב ויבנה עליו במהרה? מקום 'הר הבית' היה שדה נחלתו של איכר אחד, אשר בפטירתו הוריש את השדה לשני בניו. אחד מהם היה נשוי ולו שבעה ילדים, ואילו אחיו היה עדיין רווק. אחים אלו אהבו מאד זה את זה. לילה אחד לאחר שחזרו מיום עבודה מפרך בו העמידו חבילות גדולות של תבואה חשב הרווק לעצמו ואמר: "אחי זה מטופל בשבעה ילדים קטנים ואין זה הגון שאטול אני שווה בשווה כאחי". מיד יצא הוא לשדה, וגרר מחלקו כמה חבילות תבואה לחלקו של אחיו. ואף האח הנשוי חשב ואמר" "אני ברוך ה' זכיתי להקים בית בישראל ואילו אחי הצעיר עדיין בתחילת דרכו הוא, וכשיגיע זיווגו יהיה זקוק הוא למזומנים כדי לקנות נדוניה ולהעמיד חתונה כתיקנה" מיד יצא לשדה וגרר מחלקו כמה חבילות לחלקו של אחיו. כשראו הם בבוקר ש'מזימתם' לא הועילה החליטו בדעתם ללון בלילה בשדה כדי לעלות על עקבותיו של אותו אחד המחבל בתוכניותיהם. וכשיצאו בחצות הלילה ממחבואם כדי לחזור על מעשיהם מאמש, גילו הם להפתעתם זה את זה ונפלו איש לזרועות אחיו בבכיות התרגשות של אחוות אחים נצחית, וה' השקיף משמים וראה את אהבתם הנפלאה ובו במקום החליט: "את ביתי אבנה בחלקם של אלו, אין מקום אחר המתאים יותר להשראת שכינתי בו"!!! (מעשה ניסים)

השמחה בתורה, היא שמחה הגדולה מכל השמחות כולן. שמחה שאינה בטלה לעולם וגם אינה מתמעטת כלל. "אפילו חרב בית המקדש וחרבה ירושלים ונשתעבדו ישראל בין האומות, שמחה זו של התורה לא פסקה מהם ולא נתמעטה". יהודי שלומד תורה הוא כמו דג במים. שם זה החיות האמיתית שלו. הוא כל כך דבוק בים התורה שהוא לא יכול לצאת מהמים. כמו דג. כשהוא יוצא מהמים הוא מת. רק שם טוב לו. שם הוא מרגיש נפלא. שם זה אלוקות, שם זה האין סוף, זה הטהרה, זה הזיכוך, מי שצריך להיטהר נטהר במים. זה הטוהר. זה הזוך. זה עולם אחר לגמרי. שקט. נפלא. מרוחק מהעולם הזה של היבשה. משהו לגמרי אחר. יהודי לומד תורה הוא כמו דג בתוך המים. עכשיו יגידו לו לצאת מהמים, דג שיוצא מהמים הוא ימות. יהודי לא יכול לצאת מהמים.

שמחת תורה זו השמחה של כולם. מהגדול בלמדנים עד הפשוט שבפשוטים. בשמחת תורה רואים כמה המחיצות הן מלאכותיות. המונים גודשים את בתי הכנסת ועוד מעט נראה אותם רוקדים בהתרגשות עם ספרי התורה.

זה הזמן שבו אפשר לראות איך בלב כל יהודי פועמת נשמה אלוקית טהורה וזכה מלאה אהבה לה' ולתורתו. בלי לדעת למה מוצאים עצמם המוני יהודים שכל השנה אין לה קשר מיוחד לתורה ולמצוות אך היום הם באים כאילו כדי להצהיר: גם אנחנו יהודים. המחזה הזה של המוני יהודים שממלאים את בתי הכנסת ולאחר מכן את כיכרות הערים בהקפות שניות הוא מחזה מרגש. רוקדים בלי הפוגה, עד שנשטפים בזיעה של מצווה. בריקודים האלה אדם מראה את אהבת השם שלו. בריקודים האלה ממתיקים את כל הדינים. בריקודים האלה מקבלים ענווה ושפלות. בריקודים האלה יש כל כך הרבה אהבה ואחדות.

וזאת הברכה

משה מברך כל שבט ושבט בברכה אישית, אך יש ברכה שהיא משותפת לכל, והיא מעל הכל, "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'" (לג,כט). אלה המילים האחרונות שמוציא משה רבנו מפיו הקדוש. אשריך ישראל. עם זה פתח דוד המלך את ספר תהילים: "אשרי האיש..." וחזר על האשרי הזה עשרים ושתיים פעמים, כנגד עשרים ושתיים אותיות האלף בית. וזה מה שאנחנו אומרים 3 פעמים בתפילות שלנו, "אשרי יושבי ביתך.." וכל בוקר אומרים "אשרינו, מה טוב חלקנו..."

"שצריך כל אחד לומר כמה פעמים אשרי בכל יום, לתת שמחה בלבו על חלקו שזכה להיות בכלל ישראל, וצריך כל אחד לשמח עצמו בזה, בכל נקודה ונקודה טובה שיש בו מקדושת ישראל.. כי זה חיינו..." (ליקו"ה פריקה וטעינה ד.יז)

אם נגיע לדרגה הזו של "באלוקותך לנו די" , לא נצטרך יותר כלום, הגענו לכל . כי בעצם,  אנחנו רוצים את זה ואת זה ומגיע לנו זה וזה אך הדרגה הנפלאה שהקב"ה מחכה שנגיע אליה היא – "באלוקותך לנו די". מספיק שיש לנו אותך. אם יש לנו אותך, יש לנו הכל. לא חסר לנו כלום, "ואני קירבת ה' לי טוב". אם אני קרוב אל ה' אז טוב לי, ואם אני לא קרוב אל ה', לא טוב לי.

הטוב היחידי שיש בעולם זה רק להתחבר אל ה'. זה הטוב היחידי שיש בעולם הזה. וכל הנסיונות שאנחנו עוברים בחיים, כל סוג של חסרון וקושי שיש לנו, זה הכל לקרב אותנו אל ה'. זה האשרינו. אשרינו שזכינו להיות יהודים ולחיות חיים של קירבת ה'. אשרינו שזכינו שכל רצוננו זה להגיע לדבקות בה', שזו המתיקות של החיים. ואי אפשר לזכות למתיקות הזו אלא עם 'בין אדם לחברו'. כמו בסיפור הבא:

עושר השמור לבעליו

הפרנסה שלי היא בתחום החשמל, אבל קשה להגדיר אותי כחשמלאי. אני עובד בכל דבר שקשור בחשמל, וזה אומר שמעבר לתיקוני קצרים והעברת קווי תאורה, שקעים ומתגים ותיקון כל מכשירי החשמל, אני מעין בנק של חלפים למקררים, למכונות כביסה, למדיחים ולמייבשי כביסה. כשאני רואה מכשיר חשמלי, הדבר הראשון שאני עושה הוא קודם כל להעמיס אותו על הרכב שלי, ואין זה משנה אם אני בדרך לחתונה או בחזור מאסיפת הורים. עם כל הכבוד, זו הפרנסה, ומכשירי חשמל – ממגהץ ועד מקרר תעשייתי הוא בפירוש מקור פרנסה. אני עובד עם שותף. אנחנו שותפים זה כעשרים שנה. שנינו לומדים במשך היום. הוא בבוקר, אני בערב. אני עובד מהבוקר, ומהצהריים אנחנו עובדים בשותפות. יש עבודות שאנחנו עושים יחד ויש עבודות שמבצעים לחוד. אנחנו מתחלקים בכל, וברוך ה' יש פרנסה טובה.

באחד הימים הוא מתקשר אליי בשעה 14:00 בצהריים ואומר לי: "תגיע אליי מהר לכתובת זו וזו". אני שואל אותו: "קרה משהו?" "תבוא ותראה", הוא עונה. "האם זה סובל דיחוי?" והוא אומר: "הכי לא סובל דיחוי שאפשר". אני כבר מדמיין מה יכול להיות שהוא מצא, אולי תנור חדש ששווה 2000 שקל כי יש אנשים, שמשום מה זורקים במקום לנקות... או אפילו מקרר תעשייתי ששווה 5000 שקל. כשאני מגיע למקום, אני רואה אותו נשען על מייבש כביסה חלוד וישן עם דלת לפני נשירה. מבט מקצועי של מספר שניות מביא אותי למסקנה, שאם אנחנו מוציאים מהחורבה הזו 30 שקלים אנחנו ברי מזל. "בשביל זה הבאת אותי לכאן?" אני שואל אותו. "בוא נעמיס את הדבר הזה על הרכב שלך ואז נדבר". העמסנו ונסענו לכיוון המחסן. שם הורדנו את הגרוטאה, ורק לאר שהגיף את הדלתות, הוא מתכופף, מגשש בידיו ואז מוציא... קופסא של קפה עלית. "איזה יופי", אני אומר לו, "הרווחנו 49,90 שקל". "תפתח את הקופסא ותראה שמדובר בקצת יותר", הוא אומר. אני פותח את הקופסא ומגלה שהיא גדושה בשטרות מגולגלים של 200 שקל. "זה היה בתוך המכונה, מחוץ לתוף", הוא אומר לי. אנחנו מרוקנים את קופסת הקפה. מעולם לא חלמתי כמה כסף יכול להיכנס בתוך קופסת קפה קטנה. עשרים ושש חבילות, בכל אחת עשרה שטרות אדומים מגולגלים היטב ומלופפים בגומיות. סך הכל 52,000 שקלים היו שם. "מה עושים?" אני שואל אותו. "צריך לברר מי השליך את המייבש", הוא אומר. התחלנו לברר. תלינו פתקים בכל הבניינים הסמוכים וביררנו מי השליך מייבש כביסה ישן. כתבנו שיש בתוכו אבידה, אך לא ציינו איזו.

לאחר שלושה ימים התקשרה אליי תושבת המקום ואמרה כי היא השליכה את המייבש, אך לא ידוע לה על משהו שהלך לאיבוד. שאלתי אותה: "קנית את המייבש בחנות?" היא אמרה: "לא, קניתי אותו רק לפני חצי שנה בגרושים, מאיזה חשמלאי שעוסק בחלפים, אך הסתבר שזה בדיוק מה שזה היה שווה: "גרושים". "תוכלי להיזכר מי החשמלאי?" "כן", אמרה וציינה את שמו. התקשרתי אליו. האם מכרת מייבש לגברת הזו והזו?" אני שואל אותו. הוא מיד התחיל במגננה. "שתעזוב אותי. מכרתי לה במאה שקל, אמרתי לה זה בלי אחריות. הוא עבד חצי שנה. כלומר ארבעה חודשים יותר ממה שחשבתי". "עזוב" אמרתי לו. "אין לה שום טענות. אני רק רוצה לברר ממי רכשת אותו, אתה זוכר?" "ממש לא", הוא אומר, "מצאתי אותו באיזה מגרש פתוח בצפון. נסעתי עם הילדים לטיול. במקום להנות הם היו צריכים לסחוב איתי את הגרוטאה ולפנות לה מקום בחזור... הוא לא עוזב אותי, המייבש הזה, אפילו שנה אחרי. מה הסיפור כעת?, "טוב, אם אתה אומר שלא נתת לה אחריות , אני אסביר לה", שניתי נושא וסיימתי את השיחה.

מכאן פנינו למורה הוראה. היה ברור שהאישה לא הניחה את הכסף, כך גם החשמלאי, אך עדיין היה לנו חשש שאולי האבידה שייכת מצד הדין לאחד מהם. הרב אמר כי מאחר שהכסף לא היה שייך להם, ומדרך תשובתם עולה כי הם אפילו לא ידעו על קיומו, הם לא זכו בכסף ואין להם כל שייכות אליו. שאלנו מה אנחנו צריכים לעשות עוד והוא ענה כי מצד הדין לכאורה יש כאן ייאוש בעלים ומותר לנו להשתמש בכסף, בתנאי שאם באחרית הימים יתברר שהבעלים לא התייאשו, כיון שהיה לכסף סימן, אנו נצטרך להשיב את הכסף. יצאנו מהרב. אמרתי לשותפי: "אני כל כך שמח בשבילך, בטח יהיה לך מה לעשות עם 52,000 השקלים? הוא אומר לי: "התכוונת 26,000", אמרתי לו: "למה 26? ספרנו ביחד. זה היה 52". נכון", הוא אמר. "באמת היה שם 52,000, אבל מה לעשות, אנחנו שותפים. אני מצאתי סכום ואני צריך להתחלק אתך". עצרתי. הסתכלתי עליו לראות שהוא אינו צוחק. לקח לי זמן להבין שהוא התכוון לכל מילה. "תגיד, אתה בסדר?" אמרתי. "אולי אני אהיה שותף גם אם תזכה בלוטו?" "לא", אמר, הלוטו אינו קשור אליך, אבל המייבש קשור ועוד איך. זה חלק מהעסק שלנו". התחלנו להתווכח עד שזה הגיע לטונים גבוהים, אבל הוא לא ויתר: "אתה תיקח את 26,000 השקלים, ולא פרוטה אחת פחות, בשלב מסוים הוא פשוט הניח מחצית מהסכום על גדר אבנים, עלה על האופנוע והשאיר אותי עם הכסף.

הלכתי הביתה והחלטתי שאת הכסף הזה אני שומר. יום לאחר מכן מישהו ביקש ממני הלוואה. הבאתי לו את הסכום וידעתי שהכסף נמצא בידיים טובות. כך חלפו שנתיים, הכסף הוחזר מספר פעמים, ואז התארסה בתו של שותפי.

החתן היה בן תורה וידעתי ששותפי התחייב לסכום לא קטן. כשלושה שבועות לפני החתונה באתי יחד עם רעייתי לביתו. אמרנו להם שאנחנו רוצים למסור להם את מתנתנו עוד לפני החתונה, כדי שיוכלו לעשות בה שימוש נאות בזמן הקריטי הזה. ישבנו אתם דקות אחדות ולאחר מכן חזרנו לביתנו. עוד לא הגענו הביתה, וכבר צלצל הסלולארי שלי. "מה זה צריך להיות?" שאל שותפי. "שמרתי לך את הכסף ששייך לך", אמרתי לו. "האבידה הזו הייתה מלכתחילה שייכת לך ואני רק שמרתי אותה כפיקדון". "אבל זה היה  רק 26,000 שקלים, איך הסכום הזה צמח פתאום ל 80,000" "זה חשבון אחר", אמרתי לו. "הרי אתה מתחיל לעבוד מהצהריים ואני עובד עוד שעתיים בבוקר. מאז מציאת האבידה, קיבלתי על עצמי כל עבודה שאעשה בבוקר, אפריש לך מחצית, וזה סכום המחצית שהצטבר מהשעתיים האלה בשנתיים שחלפו".

זהו הסיפור. זה זמן רב שאנשים אומרים לי לשלוח לך אותו. לא רציתי לעשות זאת, כי חשתי שזו גאווה, אבל בתקופה האחרונה שהייתה מלאה במחלוקות, השתכנעתי שיהיה זה קידוש ד' לפרסם את הסיפור על ריב מסוג אחר של שני שותפים, ריב שוודאי יש בו כדי לתקן מריבות אחרות ולהוכיח שניתן גם אחרת . (חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 6).

תפילה

רבונו של עולם

אל תתן לי להתרגש מכל מה שאומרים עלי, אל תתן לי לעשות יותר מדי חשבון לבני אדם. נכון, צריך לקבל ביקורת, צריך לנסות לתקן, אך את החשבון האמיתי אני עושה איתך ולך אבא.

כי אתה הורדת אותי לעולם הזה ואתה יודע הכי טוב עם מה אני מתמודד, אתה נתת לי את המדות האלה שאני צריך לתקן, ואת התאוות האלה שאני כל כך רוצה לנצח.

אני לא אומר: הקב"ה יודע איזה תיקון קשה הוא נתן לי, אז הוא לא דורש ממני יותר מדי. לא. כי אם אני לא אתמודד, ולא אשאף להיות יותר טוב ויותר טוב, אז בשביל מה הורדת אותי לפה?

רבונו של עולם, תעזור לי ללכת עם האמת הפנימית שלי, שאני אומנם לא מושלם אך גם אני  שווה, שאתה שמח בי, שאתה רואה ושומע ומרגיש את הרצונות הטובים שלי, את התפילות האינסופיות, את געגועי הנפש להרגיש את הנועם שלך ולהתדבק בך.

רבונו של עולם, תעזור לי לזכור שאם מישהו מדבר עלי לשון הרע, מזלזל בי, חושב עלי, מחמיץ  לי פנים, הבעייה העיקרית היא שלו, לא שלי.

אז אני לא נשבר, ואני לא נפגע, ואני לא שוכח אף לא לרגע, שכל מה שקורה לי זה הכל ממך אבא, וזה הכי טוב בשבילי. זה הכוח שלי. להיות מחובר אליך כל שניה ושניה לדעת שהכל אתה עושה לי, וזה הכל מהאהבה שלך אלי מה שקורה לי.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי