"ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו" וגו' (במדבר כט,לה). 'וקורין אותו "שמחת תורה" לפי שמסיימין בו התורה, וראוי לשמוח בסיומה. ורגילין להתחיל מיד בראשית, כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד' (טור או"ח סימן תרסט). מדוע קבעו את שמחת תורה לשמיני עצרת ולא בתאריך אחר, מה המיוחד בזמן הזה שלכן ראו לנכון לקבוע בו? מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר ('מועדי ישראל' 'שמחת תורה...') שזה משום שבתשרי נברא העולם ומתחדש, ולכן ראוי אז לקרוא את פרשות הבריאה כדי להתחבר לזה, וכן קיבלנו את התורה אלינו ביוה”כ (הורדת הלוחות השניים) ולכן ראוי בחודש זה לעשות כעין חזרה על כך ע”י (סיום ו-) התחלת התורה. מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מסביר ('לזמן הזה' תשרי 'ימים נוראים וזמן שמחתנו') שבסוכות בא לידי ביטוי שאי אפשר להסתדר בעולם בלא תורה, ולכן ראוי לעשות (בסמוך) בשמ"ע שמחה על התורה. אולי אפשר לומר, שבגמ' מובא: '… דתניא, ר' אליעזר אומר: אין לו לאדם בי"ט אלא או אוכל ושותה, או יושב ושונה. ר' יהושע אומר: חלקהו חציו לאכילה ושתיה, וחציו לבית המדרש. וא"ר יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) "עצרת לה' אלקיך" וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה) "עצרת תהיה לכם". ר' אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ור' יהושע סבר: חלקהו חציו לה' וחציו לכם. א"ר אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מ"ט? יום שניתנה בו תורה הוא' (פסחים סח,ב). הפס' שאומר שיש לשמוח ביו"ט, נאמר בחג שבועות (“עצרת לה' אלקיך"), ואילו הפס' שאומר שיש לאדם לשמוח נאמר בשמחת תורה ("עצרת תהיה לכם"). ושני התנאים מודים שיש לשמוח בשבועות בשל שנתנה בו תורה. אם כן לכאורה היה ראוי יותר שבפס' של שבועות יאמר שיש לשמוח בו, כיון שבו יש יותר חובה לשמוח? אז מדוע דווקא בשמני עצרת נאמר שיש לשמוח, כשאין בו כ"ך חומרה של חובת שמחה? לכן אולי למדו מזה שיש עניין שראוי לחבר שמחה מעין שבועות בשמ"ע (ששניהם נקראו “עצרת”), ואיך זה יתקיים? ע"י שיחברו לשמ"ע שמחה של תורה (מעין שבועות), וזהו ע"י שיחגגו את גמר קריאת התורה בו. אולי אפשר גם שכיון שעכשיו זה תחילת החורף, שאנשים נמצאים יותר בבית (שיורדים גשמים, וכבר גמרו לאסוף את תבואת השדה ולכן נשארים בבית כשיורד גשם), אז חוגגים את גמר התורה, כדי לחזק את הקשר לתורה, כעין כדי שיתחילו עכשיו בכח רענן ללמוד תורה. כך שכשירדו גשמים לא סתם יתבטלו בבית, אלא ימשכו ללמוד תורה אז. עוד אפשר, שמ"ע הוא החג האחרון שנאמר בפסוקים שם, ואח"כ מובא (לאחר הסיום באמירה כללית על כלל החגים) מצוות נדרים, ובו נאמר: “וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" (במדבר ל,ב-ג), שמעבר למצוות שמירת הדיבור כשלעצמו, יש כאן רמז גדול וחשוב: 'זה הדבר אשר צוה ה' וגו' לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו. נראה שזה הדבר אשר ציוה ה', כי כל התורה תלוי בכלל הזה, שלא יעבור על אשר קיבל על עצמו התורה באלה ושבועה, דאם לא כן, גם שבועות הר סיני לא יקיימו, עכ”פ הדיינין וק”ל' (חת"ס, תורת משה, במדבר ל,ב). ממילא כיון שבנדרים יש רמז חשוב על שמירת התורה שקיבלנו על עצמנו, לכן בשמ"ע שמופיע בסמוך לו מגלים את שמחתנו בתורה, וחיבורנו אליה, שגומרים ומתחילים את התורה. עוד אפשר, ששמ"ע הוא כנגד ישראל להבדיל מזמן סוכות, ומובא במדרש: '"ביום השמיני עצרת" – זש"ה (תהלים קט, ד): "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה". את מוצא בחג, ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות. אמרו ישראל: רבון העולמים, הרי אנו מקריבין עליהם שבעים פרים, והיו צריכין לאהוב אותנו, והם שונאין אותנו, שנאמר "תחת אהבתי ישטנוני". לפיכך אמר להם הקדוש ברוך הוא: עכשיו הקריבו על עצמכם, "ביום השמיני עצרת תהיה לכם"' (במדבר רבה כא,כד). הרי שיש חשיבות מיוחדת בשמ"ע שאנו מקריבים רק על עצמנו בשל שנאת הגוים אותנו. ועל שנאת הגוים נאמר: '… אמר משה: רבון העולמים, אם היינו ערלים, או עובדי עבודת כוכבים, או כופרי מצות, לא היו שונאין אותנו. ואינן רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו' וכו' (במדבר רבה כב,ב). לכן בשמ"ע שבא לידי ביטוי בקשר פנימי העניין שהאומות שונאות אותנו, שזה קשור לתורה שבנו, עושים סיום לתורה, שיש בזה רמז לחיבורנו לכל התורה (שעכשיו גמרנו), ולשמחתנו בה (על אף הצרות שבעקבותיה). או בדומה, מובא בהמשך המדרש: '"והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פר בן בקר אחד איל אחד" – משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים, וזימן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה. כיון שעברו שבעת ימי המשתה, אמר לאוהבו: כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה במה שתמצא, ליטרא בשר, או של דג, או ירק. כך אמר הקב"ה לישראל: "ביום השמיני עצרת תהיה לכם", גלגלו במה שאתם מוצאים, בפר אחד ואיל אחד'. הרי שבשמ"ע בא לידי ביטוי היותנו 'אוהבו' של הקב"ה, ולכן אנו מראים כנגד זה את אהבתנו לה' ע"י חיבורנו לתורתו, ולכן ראוי אז לעשות שמחה על התורה. אולי אפשר שבסוכות מקריבים כנגד שבעים אומות, ובשמ"ע מקריבים קרבן כנגדנו, כך שזה כעין מקביל מול האומות. בנ"י ירדו למצרים בשבעים נפש כנגד שבעים האומות, ונראה שגם שבעים הזקנים של הסנהדרין קשורים בתיקון העולם ע"י חיבור לתורה, כנגד שבעים האומות בעולם. ממילא בשמ"ע שיש בו כעין בנ"י מול שבעים האומות, בא לידי ביטוי עניין הסנהדרין והתורה, ולכן אנו עושים אז שמחת תורה להראות את חיבורנו לתורה שבה מתקנים את העולם. (ולכן מסיימים אז את הקריאה של התורה שבשבתות, ששבת היא הקדושה של השבוע והבריאה [שהיתה בשבוע], ולכן בזה מחברים את התורה לעולם, ולכן בשמ"ע שבא לידי ביטוי חיבור תורה לעולם עושים את סיומו [ותחילתו]). עוד אפשר, חג סוכות הוא כנגד כניסת בנ"י לא"י, שבארבע עשרה שנה של הכניסה לארץ ישבו בסוכות (ע"פ הי"מ ברוקח [ריט]), וכיון שהתורה קשורה לא"י, שכאן זהו עיקר קיומה (ספרי "עקב”, מג). אז בסוף סוכות, כעין לאחר הכניסה לארץ, עכשיו בא החיבור של תורה עם הארץ בשלמות, ולכן אז מציינים את שלמות חיבורנו עם התורה, שכעין גמרנו את כולה. עוד נראה שלמדו לעשות שמחה בגמרה של תורה משלמה: '… מיד "ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו". אמר רבי אלעזר: מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה' (שהש"ר א). פס' קודם לזה נאמר: “ואם תלך בדרכי לשמר חקי ומצותי כאשר הלך דויד אביך והארכתי את ימיך" (מלכים א,ג,יד). ונאמר: “ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו" (מלכים א,ח,סו) הרי שבשמיני עצרת ברכו את שלמה, וקישרו אז לדוד. אולי לכן למדו שראוי לעשות את השמחה לגמרה של תורה בשמ"ע, בשל סמיכות הפס' והדימוי לנאמר בשמ"ע. עוד אפשר, שיש מצוות הקהל בסוכות (במוצאי יו"ט הראשון) שלאחר השמיטה, ובו קורא המלך מהתורה, ויש בזה כעין מעמד של קבלת התורה: 'וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם, לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה, כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה, חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו. שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה, ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא'ל' (רמב"ם חגיגה ג,ו). ממילא כיון שהתורה גילתה שיש חיבור בין סוכות לתורה, להתחבר אליה ע"י קריאתה, לכן קבעו את גמר התורה בסמוך לסוכות, כעין דימוי לגילוי התורה במצות הקהל. ומה שלא עשו זאת בסוכות אלא דווקא בשמ"ע, אולי זה כדי שלא יטעו ויחשבו שזה במקום הקהל (אם יעשו במוצאי יו”ט הראשון), או שיטעו ויחשבו שזהו זמנו של הקהל (אם יעשו בשאר הימים בסוכות), לכן לא נעשה כלל בחג סוכות אלא בשמ"ע שהוא חג כשלעצמו. או שלא עשו בחג סוכות, כדי שבמהרה יבנה המקדש ויחגגו את שמחת בית השואבה, אז כדי שלא יערבבו בין שני אלו, לכן סוכות כולו מוקדש לשמחה של בית השואבה, ובשמ"ע יחול שמחת תורה (אמנם ביו”ט הראשון אין שמחת בית השואבה, אולם כדי שלא יטעו שזה כנגד שמחת בית השואבה [ויחשבו שיש גם אז שמחת בית השואבה], לכן לא נעשה אז). אולי אפשר שקבעו את שמחת בית השואבה בשמ"ע כדי להדגיש שיש לשמוח גם אז: 'ההלל והשמחה שמונה, כיצד? מלמד שחייב אדם בהלל ובשמחה ובכבוד יום טוב האחרון של חג, כשאר כל ימות החג' (משנה סוכה ד,ח). שבאו להדגיש שיש חובה לשמוח גם בשמ"ע (שלכן אומרים 'מלמד שחייב' וכו'), כי האנשים יודעים שיש שמחה בסוכות (ובפרט שיש שמחת בית השואבה בסוכות, אז יודעים שסוכות קשור לשמחה), ולכן נראה לאנשים שבשמ"ע יש פחות חובה לשמוח. לכן באו להעלות את השמחה בשמ"ע, וזה ע"י שקבעוהו כיום שמחת תורה.