"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו" (דברים לג,א). '"וזאת הברכה לפני מותו" – סמוך למיתתו, שאם לא עכשיו אימתי' (רש"י). רש"י מסביר שנאמר שברכם לפני מיתתו, כי זה הזמן האחרון שאפשר (שהרי אח”כ ימות), ולכן אם לא עכשיו לא יהיה יותר מתי. בפשטות משמע שראוי לברך את בנ”י, ולכן עשה זאת עכשיו (וכן משמע בספרי על הפס' כאן: 'אלו אחרים ברכו את ישראל – כדי היא ברכתם. אלא שבא משה וברכן – נמצינו למדים שכדי היה משה לברך את ישראל, וכדי ישראל שיברכם משה'). אולם נאמר בספרי: 'וזאת הברכה – לפי שאמר להם משה לישראל דברים קשים תחילה: מזי רעב ולחומי רשף, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ובחורב הקצפתם, ממרים הייתם. חזר ואמר להם דברי נחומים: וזאת הברכה אשר ברך משה' (ספרי על הפס'). הרי שהיה חשוב לברך את בנ"י, לא רק כי ראויים, אלא שכיון שאמר להם דברים קשים, עליו לומר אח"כ גם דברי תנחומים. כמו שממשיך הספרי שכך למדו ממנו נביאי ישראל: 'וממנו למדו כל נביאים, שהיו אומרים להם לישראל דברים קשים תחלה, וחוזרים ואומרים להם דברי נחמות'. ואילו אצל הגוים אומרים ההיפך (כנראה שזה משום שבנ”י קדושים, ולכן לא יכפרו ישר כשיאמרו הדברים הקשים, ואח”כ בתנחומים עדיין ישארו עם המוסריות שקיבלו מהנאמר להם בדברים הקשים. ואילו אצל הגוים אם יפתחו בדברים קשים מיד ימרדו, ואם יגמרו בנחמה הם ישכחו מהדברים הקשים), שכך משפיעים לבנ”י לתקן את מידותיהם. לפי זה נראה שמה שברכם, זה לא סתם ברכה, אלא יש בזה גם משום הדרכה לעתיד, שאח"כ מרמז על כל שבט, את מעלתו ויעודו. כך שזהו כעין הנאמר אצל הנפרד מחברו: '… וכן לא יפטר אדם מחברו, לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים. אלא מתוך דבר הלכה, שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים. וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דר' ירמיה בר אבא: אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו' (ברכות לא,א). הרי שלמדו ליפטר בדבר הלכה, מכך שהנביאים היו מסיימים בשבח ותנחומים, והרי נאמר בספרי שהם למדו זאת ממשה, ממה שעשה כאן. כך שנראה שמשה אמר שבח ותנחומים (בשל שאמר קודם דברים קשים), ובזה נפרד מבנ"י (שכך ראוי ליפרד מחברו). נראה שזה לא רק שמתוך דבר ההלכה זוכרהו, אלא יש בזה עומק, שדבר הלכה משפיע על האדם להיות דבוק בתורה ובקדושה, וכך לא רק שזוכר את חברו בשל שזוכר את דברי תורתו, אלא גם דבוק בו בקדושה, שדבוק בתורתו. כך גם כאן משה מרמז על מהותו של כל שבט, שבזה רומז איך עליהם להתנהג, כל שבט ע"פ מהותו בחיבורו לתורה. שכך ראוי להפרד, מתוך חיבור לקדושה בהמשך בזכותו. כך זה בסתם פרידה, וק"ו באדם שנפרד לבית עולמו, שחשוב שישאר קשר לקדושה בעולם, וביותר אם זה דרך המשך חיי קודש ממש בעקבותיו. נראה שזהו שמובא בנוסף בספרי: 'ד"א, וזאת הברכה – זה מוסף על ברכה ראשונה שברכו יעקב אביו (בראשית מט) "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם”. נמצינו למדים שממקום שסיים יעקב אבינו לברך את בניו, משם התחיל משה וברכן' וכו'. הרי שמשה ממשיך את ברכת יעקב, שמוסיף עליה, כיון שיש לעלות כל הזמן בקדושה, ולכן יעקב ברכם, שאמר ברמז את עתידם בקדושה, ובא משה והוסיף, שכך חיזק את קשרם לקדושה. לפי זה יובן שיעקב רצה לגלות לבניו את הקץ, ונסתתם ממנו: 'דאמר רשב"ל: (בראשית מט, א) "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם", ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה' וכו' (פסחים נו,א). ע"פ הדרשה רצה לגלות את הקץ ונסתם ממנו (ולכן אמר דברים אחרים [כך מסביר רש”י בבראשית מט,א]), ואילו ע"פ הפשט בא לומר מה שעומד לקרות להם בעתיד כל אחד ע"פ מהותו ויעודו. נראה שאין אלו שני דברים שונים, אלא רצה לגלות לכל אחד את יעודו ותיקונו, עד התיקון השלם, שאז זהו הקץ. אולם נסתם ממנו, ולכן לא יכל לומר במפורש עד הקץ ממש, בפירוט זמנו וכדו', ולכן שאל אם אין בהם שלמות הקדושה, שלכן לא יכול לחברם (בגילויו להם) בשלמות יעודם עד העתיד לבא ממש. נראה שרמז לזה, שהברכה היא חלק מהפרידה בתורה, מובא בדברים רבה, שאומר על הדין שיש לברך לאחר לימוד תורה: 'ומנין שטעונה ברכה לאחריה? א"ר שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: שכתוב אחר השירה (דברים לג, א): "וזאת הברכה". מששנה להן את התורה, ואח"כ בירך, הרי ברכה לאחריה' (דב"ר ח,ב). הרי שלמדו שהברכה קשורה לתורה שאמר קודם (שירת "האזינו”), יוצא שמה שאומר לפני מותו, זו ברכה הקשורה לתורה, שכך ראוי ליפרד מחברו. (שירת האזינו חשובה במיוחד לעתיד, כשיחטאו וה' יענישם אז יאמרו את השירה הזו כעד (דברים לא). ע"פ הדרשה שיש קשר בברכת משה להאזינו, יש רמז למה שאמרנו שבברכה הוא מכוון אותם איך ללכת כרצון ה', ע”פ מהותו של כל שבט, שזהו ברמז על העתיד [ההמשך], איך לתקן את העולם, כעין בברכת יעקב). לכן מודגש כאן בפס' "איש האלקים", כיון שעכשיו בא לכוונם לה' (כשליח ה' – "איש האלקים”).