'ואמר רבה א"ר יוחנן: עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, שנאמר (איוב מ, לא) "התמלא בסוכות עורו". זכה עושין לו סוכה, לא זכה עושין לו צלצל, שנאמר (איוב מ, לא) "ובצלצל דגים ראשו". זכה עושין לו צלצל, לא זכה עושין לו ענק, שנאמר (משלי א, ט) "וענקים לגרגרותיך". זכה עושין לו ענק, לא זכה עושין לו קמיע, שנאמר (איוב מ, כט) "ותקשרנו לנערותיך". והשאר פורסו הקב"ה על חומות ירושלים, וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (ישעיהו ס, ג) "והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך"' (ב"ב עה,א). מעור הלויתן יעשה ה' סוכה לצדיקים לעתיד לבא. ביונה הנביא מצאנו קשר ללויתן: 'אמר לו הדג ליונה: אין אתה יודע שבא יומי להאכל בפיו של לויתן? אמר לו יונה: הוליכני אצלו, אמר יונה ללויתן: בשבילך ירדתי לראות מקום מדורך שאני עתיד ליתן חבל בלשונך ולהעלותך ולזבוח אותך לסעודה הגדולה של צדיקים. הראהו חותמו של אברהם, אמר: הבט לברית, וראה לויתן וברח מפני יונה מהלך שני ימים. אמר לו: הרי הצלתיך מפיו של לויתן, הראני כל מה שבים ובתהומות' וכו' (פרקי דר"א,י). נראה שלא במקרה יונה רצה לפגוש את הלויתן (לא רק כדי להבריחו, שהרי אומר לו 'בשבילך ירדתי לראות..', משמע שיש כאן עניין עצמאי) אלא יש ביניהם קשר, כיון שהלויתן קשור בסוכה לעתיד לבא, ויונה התנבא ע"י הקשר לחג סוכות: 'א"ר יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש. ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח, מ"ט? (מ"ב, ג) "והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלקים”' וכו' (יר' סוכה ה,א), לכן יש קשר ביניהם. ובפרט שהלויתן חי במים, ויונה התחבר לנבואה ע”י המים (שמחת בית השואבה). בנוסף, הלויתן עתיד להאיר את הדרך לירושלים לגוים, ע"י פריסת עורו על חומות ירושלים, ויונה לא רצה להתנבא על נינוה כיון שידע שהיא קשורה להחרבת ירושלים בעתיד (כמו שמעמיד מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל' – 'סירובו של יונה הנביא להתנבא על נינוה'), כך שיונה קשור לעמידת ירושלים מול חורבנו ע"י הגוים, כמו הלויתן שעורו על החומות (שחומות העיר מגינות) והגוים רוצים בבניין ירושלים (שהם בעדה ובאים אליה ברצון בהיותה בנויה). הלויתן הוא דג גדול, ובנ"י נמשלו לדגים והמים לתורה ('מה דגים הללו גדלין במים, כיון שיורדת טפה אחת מלמעלה, מקבלין אותה בצמאון כמי שלא טעמו טעם מים מימיהון. כך הן ישראל גדלין במים – בתורה, כיון שהן שומעין דבר חדש מן התורה הן מקבלין אותו בצמאון, כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהון'. ב"ר צז,ג) כך שהוא רומז על גדלות התורה, ולכן הוא שמאיר לעתיד לבא, כנגד שהתורה נקראת "אור" (משלי ו,כג), ועל חומות ירושלים שמשם תורה יוצאת (“כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". ישעיהו ב,ג) ואפילו הגוים באים להתחבר לתורה אז. (ומאיר ע"י עורו, כעין ס"ת העשוי מעור). לכן נראה שאילו היו לויתן ואשתו אז היו 'מחריבין כל העולם כולו', ולכן ה' המית את אשתו (ב"ב עד,ב), כעין רמז שהאשה החטיאה את אדם הראשון ובזה בא חורבן לעולם, ולכן כעין מבטלה. (וכך ה' נתן לאדם וחוה "כתנת עור" [בראשית ג,כא] שדרש ר"מ 'כתנות אור' [ב"ר כ,יב], כעין חיבור עור ואור, שכך עור הלויתן יאיר באור חיבור לקדושה). כך לעתיד לבא כל העולם ישוב בתשובה, וזה כעין יונה שבעקבות הטלתו למים חזרו בתשובה והביאו קרבנות לה': “וייראו האנשים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה' וידרו נדרים" (יונה א,טז) [וכן אנשי נינוה חזרו בתשובה (זמנית)]. ביוה"כ מתנתקים מהמציאות העולמית, שלכן מתענים בחמשה עינויים, לעומת זאת בסוכות מתחברים למציאות ומקדשים אותה (וזהו סוכה, כעין הבית הגשמי אבל בחיבור לקדושה), לכן יש בסוכות קשר לדין של יוה"כ (שבהושענא רבה פתקי הדין נמסרים ונחתם בחותם בתוך חותם, ראה ב'מועדי ישראל' למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א 'הו"ר..') וכך מקדשים בשני הבחינות – של הוצאת טוב מרע (סוכות) והוצאת הרע מהטוב (יוה"כ). לכן הלויתן הקשור בסוכות ובתורה בעולם (שזהו גם שסוכות כנגד זמן המדבר שהיה לספיגת התורה בנו [תנחומא "בשלח" סימן א] ולכן מודגש עניין התורה בסוכות) יאכל לצדיקים שתיקנו את העולם בתורה (ובזה יהיה כעין המן במדבר שהוא מאכל הקשור בקדושה) [וביוה”כ קוראים את ספר יונה]. נראה שזהו לויתן, אותיות 'לו יתן' של"ו צדיקים קשורים לקדושה בעולם ('אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא, שנאמר "אשרי כל חוכי לו", לו בגימטריא תלתין ושיתא הוו'. סנהדרין צז,ב) שלהם ה' יתן את הלויתן לאכילה. דג הוא נסתר במים, וכך הלויתן אע"פ שלכאורה גדול מאוד, הוא נסתר, שזה כמרמז על העולם, שהוא מיועד לקדושה אע”פ שכיום לא רואים זאת בגלוי, לעתיד זה יתגלה לעיני כל העולם (וילכו לאורו). בעתיד ה' יהנה לצדיקים מהלויתן, לכן יש בו חמש אותיות ('לויתן'), ואותיות 'ל-ו יתן', שה' יתן הנאה ממנו לאותם שהתחברו לתורה שבכתב (5 אותיות) ושבע"פ (ו' חלקי התושב"ע) שהם מאוחדים יחד לקדש את העולם, להיות כעין סוכה שהיא דוגמה לעולם המחובר עם הקודש.