המדרש (ויקרא רבה, פרשה ל, פסקה ט) דורש מהכתובים שכל ארבעת המינים רומזים לְשֵם הָשֵם יתברך, ועל הלולב כותב המדרש: " 'כַּפֹּת תְּמָרִים' - זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים צב, יג): 'צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח' ".

כהוכחה שאכן "כַּפֹּת תְּמָרִים" מתייחס להקב"ה, מביאים חז"ל את הפסוק "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח", דבר שהוא תמוה היות שלפי פשוטו הנידון שם הוא האדם, ולא בורא העולם.

אלא שדבריהם מבוססים על הכתוב (דברים לב, ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ... צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא", שעליו אמרו חז"ל (תנחומא בראשית פרק ז): "שלא ברא הקב"ה - שנקרא 'צַדִּיק וְיָשָׁר' - את האדם בצלמו, אלא כדי להיות צדיק וישר כמוהו".

לפי הבנה זו, כל צדיק הוא - הדבוק בהקב"ה, בכך שהוא דומה לו יתברך "צדיקו של עולם". לכן, עיקר כוונתם של חז"ל היא להורות ש"כַּפֹּת תְּמָרִים" הינו הביטוי למידת הצדיק ששורשה בהקב"ה, יסוד עליו מעיד הלולב שתבניתו קו ישר המחבר בין שמים לארץ.

מי הוא "איש ישר"? על האדם הראשון אמר קהלת (קהלת ז, כט): "עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים", ומפרש בעל "עקידת יצחק" (שער עג), שישר הוא "האיש האלוקי אשר בכל מעשיו יפעל על פי ההיקש השכלי מבלי שיבוא לפניו שום התנגדות", ובהתאם דברי המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב הצדקה, פרק א): הצדיק הוא "מי שהוא אינו יוצא מן היושר, כי הצדיק והיושר הוא ענין אחד".

היינו שלמרות שהמושג "אדם ישר" מתייחס ביסוד הדברים לאדם הראשון לפני החטא, בכוחו של הצדיק להתקרב במידה מסויימת לדרגה עילאית זו. והוא שכמו אצל רוב בני אדם, חופש הבחירה לא יוביל אותם כלל וכלל להעלות על דעתם לרצוח את הזולת, כן הוא הצדיק, שהגדרתו - אדם המרגיל את עצמו בעשיית הטוב ובדחיית הרע בעקביות ובתמידיות עד שהתנהגות זו מתבצעת אצלו בהעדר שום התנגדות - כטבע שני ממש, כדבר הכרחי שאינו משתייך לתחום הבחירה, כמו שהיה קודם החטא של האדם הראשון.

או במילים אחרות, הצדיק הוא "ישר" בכך שהוא מתקרב באופן רצוני לחלוטין לדרגה של לעתיד לבוא, כדברי הרמב"ן (רמב"ן, דברים ל, ו):

"לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאווה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל... שלא יחמוד ולא יתאווה וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות".

נמצאנו למדים שכאשר חז"ל מסמיכים את "כַּפֹּת תְּמָרִים" עם הכתוב "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח", הכוונה בזה לגלות שהלולב הינו הביטוי למידת הצדיק המוציאה את ישראל מתחום חופש הבחירה ושבוחרים תמיד בעשיית הטוב ובדחיית הרע, מידה המקשרת את הצדיק עם צדיקו של עולם, כמו שהיה האדם לפני חטא האדם הראשון - "עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר".

הרב צבי אינפלד, מהספר: "בעקבות המועדים והזמנים"