לקט מ"תורה ככתבה" לאי"ם – פרשת האזינו

דברים לב, ז: זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור: ש: מדוע דווקא 'בינו' (ברבים) ולא 'בִּין' (ביחיד, כמו 'זְכור' שלפניו ו'שְאַל' שאחריו)? ת: הקטע מתחיל כפנייה לרבים: "הבו גודל לאלוהינו" (פסוק ג'), ואף נמשך כך: "הלה' תגמלו זאת?" (פסוק ו'), אך במקומות בהם מדובר ביחיד הפנייה היא בצורת היחיד (אביך קנֶךָ, זכור, שאל אביך; פסוקים ו'-ז'), שהרי זיכרון יש רק ליחיד ולא קיים אותו זיכרון אצל כולם, וכן אב יש רק ליחיד ואין אב של העם כולו. לכן דווקא 'בינו' ברבים, שהיא פנייה אל העם כולו שיבין את מהלך ההיסטוריה.

לב, נ: והאסף אל עמך, כאשר מת אהרן אחיך: תובנה: מותו של משה הושווה למותו של אהרן (במדבר כ, כו) כי הם בלבד הצטוו למות ביום מסוים ובמקום מסוים.

לב, נא: על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש: ש: מדוע ה' מזכיר למשה לפני מותו את חטאו? ת: משה כבר התבשר על חטא העם הצפוי (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ; לא, טז), והבין מראייה זאת כי "המזרח" עדיין שמור לעתיד רחוק, כנראה בגלל החטא הצפוי של העם. בהקשר זה ה' מזכיר לו את חטאו שלו (פסוק נ"א). כלומר, כפי שהעם לא יזכה בקרוב ל"ארץ ישראל השלמה" עד בצרה במזרח, כך אתה לא תזכה להיכנס לארץ.