"ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט,א). 'אתקין רבי אבהו בקסרי – תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה. מה נפשך, אי ילולי יליל – לעביד תקיעה תרועה ותקיעה, ואי גנוחי גנח – לעביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה? מספקא ליה, אי גנוחי גנח אי ילולי יליל. מתקיף לה רב עוירא: ודלמא ילולי הוה, וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה? דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה. מתקיף לה רבינא: ודלמא גנוחי הוה, וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה? דהדר עביד תש"ת. אלא רבי אבהו מאי אתקין, אי גנוחי גנח הא עבדיה, אי ילולי יליל הא עבדיה? מספקא ליה דלמא גנח ויליל. אי הכי ליעבד נמי איפכא – תקיעה תרועה שלשה שברים ותקיעה, דלמא יליל וגנח? סתמא דמילתא כי מתרע באיניש מילתא, ברישא גנח והדר יליל' (ר"ה לד,א). הגמ' מבררת שרבי אבהו הסתפק מהו התרועה שהתורה מצווה, האם שברים, תרועה או שברים תרועה, ולכן התקין לעשות הכל. עולה השאלה, איך יכול להיות שלא ידעו מהי התרועה, הרי בכל שנה עושים תקיעת שופר? הרמב"ם מסביר שזה נבע משכחת הקולות של תרועה בשל הגלות: 'תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות ואין אנו יודעין היאך היא' (הל' שופר ג,ב). כיון שעברו הרבה צרות קשות על עם ישראל, אז במשך הזמן שכחו את הקול המדוייק של התרועה. בגאונים מובא שמדאורייתא יוצאים ידי חובה בכל קול שעושים (שברים או תרועה), ורבי אבהו תיקן שכולם יעשו הכל כדי שלא יצא מצב שההדיוטות יחשבו שיש בזה מחלוקת מה התקיעה הנכונה (אוצר הגאונים, ר"ה לד,א). (והרבה ראשונים הביאו כדעה של הרמב"ם או כדעה של הגאונים). מצד אחד דברי הרמב"ם קצת בעייתים, שאע"פ שיש קושי גדול מאוד בצרות הגלות, בכ"ז איך אפשר שישכחו איך עושים? אלא שאולי י"ל שכוונתו שהיו הרבה גזרות על בנ"י, ולכן מנעו מיהודים לתקוע בשופר הרבה שנים, והיו צרות גדולות שבילבלו את דעתם של האנשים, וכך לאחר שנים רבות שכחו איך לעשות במדויק, ועדיין קצת דחוק. מצד שני, דברי הגאונים לא כ"ך מסתדרים עם דברי הגמ' שאומרת (פעמיים): 'מספקא ליה', והרי לו כלל לא היה ספק? ודוחק לומר שהכוונה בגמ' שהוא הסתפק שמא מסוג התקיעה הזו תצא בעיה בישראל שיראה כמחלוקת, שלכן תיקן לתקוע... או שכוונת הגמ' שהוא ראה בזה ספק, כשהביט דרך העינים של ההדיוטות, איך הם רואים זאת - גם זה דחוק. במדרש מובא: '"כי ירא אלקים יצא את כלם" – כגון רבי אבהו דקיסרין' (קהל"ר ז,יח). אמנם אפשר לפרש לרמב"ם את המדרש שכוונתו שבשל הספק מהי התרועה, יש לצאת ידי חובת כל התקיעות, כגזרת רבי אבהו. אולם זה קצת מוזר לומר זאת על "ירא אלקים" שהרי זה דין של קביעת הלכה – ספיקא דאורייתא לחומרה, ממילא אין זה מראה על היותו "ירא אלקים" אלא זה חל על כולם הדין הזה? אולם ע"פ הגאונים זה מובן, כיון שמצד הדין יכלו לצאת בכל קול תרועה שישמעו, ורבי אבהו שגזר לתקוע בכל הקולות כדי שלא תבוא מחלוקת בבנ"י, זהו היותו "ירא אלקים" שדואג שלא תהיה מחלוקת בבנ"י (אמנם גם זה לא כ"ך משמע בפשט המדרש, שנראה כחל על היותו ירא אלקים בקשר לעצם התקיעות עצמם). אמנם גם לרמב"ם אפשר להעמיד את המדרש, שכיון שיש דעה של שברים ויש דעה של תרועה (ר”ה לג,ב), אז ע"פ דין יכלו לפסוק כאחד מהם (שכך עשו עד רבי אבהו), מזה שלא פסקו אלא העדיפו לעשות הכל, זהו בשל היותו ירא אלקים שמחמיר בכדי לצאת ידי כל הספקות כולם. אולי אפשר לומר שאמנם רבי אבהו הסתפק, אבל לא שהיה לו ספק על איזה קול היא התרועה, אלא כל קול שהיו שומעים היו יוצאים בו (כגאונים) כיון שהתורה אמרה "תרועה" שזהו 'יבבא', וממילא בכל קול של צער יוצא ידי חובה. אלא שהסתפק מהו הקול המהודר ביותר מהתורה לצאת בו ידי חובת תרועה, ולכן גזר לעשות הכל (ומה שהגמ' אומרת שהסתפק על תשר"ת, הכוונה שהסתפק גם עליו אולי הוא הכי ראוי, אע"פ שלא הובאה דעה כזו בתנאים). לפי זה מובן המדרש שמי שהוא ירא אלקים – שלכן רוצה לעשות בצורה המושלמת ביותר, עליו לצאת ידי כולם – לעשות את כל הקולות האפשריים כצער, שרק כך הוא ודאי עושה גם את המהודר ביותר. אולי אפשר עוד לומר שבתקיעות היו עושים קולות רבים (עד ימי רבי אבהו) אע"פ שהתרועה היא דווקא שברים או תרועה, בכ"ז כדי להדר במצווה היו תוקעים עוד סוגי קולות של צער. ובזמן התנאים כבר נעשה ספק מהו עיקר התרועה ביניהם (לכן חלקו התנאים האם זה שברים או תרועה [לג,ב]), ובא רבי אבהו והוסיף שיש להסתפק גם על תשר"ת, אע"פ שזה לא הובא כאפשרות בין התנאים, כיון שאולי הייתה דעה כזו ונשכחה (שהרי אף זה סוג של צער, ולכן הגיוני שזה גם ספק תרועה), והתקין שיש לעשות את כולם (כולל תשר"ת).