יוסף היקר שלי עלה לכיתה א' בשעה טובה. כשישבנו יחד לראות איך עבר לו השבוע, השיחה הפליגה לה והוא שאל אותי איך זה שאנשים שנמצאים על הצד השני של כדור הארץ לא נופלים.

אהבתי את השאלה (בן של מהנדס...) והסברתי לו על כח הכבידה והשפעתו, במה הוא תלוי וכיצד הוא מושך אותנו אל הקרקע ומונע את הנפילה שלנו אל החלל.

פרשת השבוע שלנו עוסקת גם היא בנפילה:

"לֹא־תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ א֤וֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָקֵם תָּקִים עִמּֽוֹ" (כ"ב,ד')

כמה פעמים הלכנו ברחוב וראינו רוכב מועד ונופל מהאופניים, אשה (או גבר, בלי סטריאוטיפים בבקשה!) עומדת חסרת אונים מול פנצ'ר בגלגל או אדם מבוגר שנקרעה לו שקית מצרכים והתפזרה לכל עבר?

התורה מצווה אותנו להיות קשובים לסביבתנו. להבין שאנחנו חלק מקבוצה גדולה יותר בה לכל פרט יש תפקיד ייחודי משל עצמו (דבר שמאוד בולט ומובן בדור בו כל דבר הוא "אישי") שמטרתו בסופו של דבר היא להוות תועלת עבור הכלל כולו.

לכן אנו מצווים לא להתעלם מהצורך של האנשים סביבנו וכאשר מישהו סביבנו זקוק לעזרה, עלינו להגיש לו אותה.

אם נביט בעומק הענין, בעבר חמור היה אמצעי תחבורה נפוץ ושור היה מקור פרנסה רווח, איתו היו חורשים בשדות או נושאים משאות כבדים. נפילתם משקפת מצב בו החוסן, המשענת ומקור הפרנסה של הבית מקבל זעזוע. זה יכול להיות בשל מכשול בדרך, או אולי עומס יתר על המשפחה. זה יכול להיות בגלל הוצאות מוגזמות, השקעה לא נכונה או סתם אירוע לא צפוי שגרם ליציאה משיווי משקל כמו פיטורין ל"ע. גם במצב כזה אדם מצווה לעזור לחברו במצב הכלכלי בו הוא שרוי ולהבין היכן הוא נמצא ומה העזרה לה הוא זקוק כעת.

וזה קשה.

קשה להודות שאנו זקוקים לעזרה.

קשה להיחשף לאחרים, במיוחד בדבר כל כך אישי כמו כסף (או זוגיות ויחסים).

מכירים את זה שנוסעים יחד ולמרות ש- waze המהולל לא מוצא את היעד, הגבר מסרב לבקש הנחייה אנושית כי הוא יודע בדיוק איפה אנחנו? (בקשתי בלי סטריאוטיפים!)

זה אנושי לנסות לפתור דברים לבד ולא לבקש עזרה כי זו תהיה הודאה בטעות, בכשלון, בנפילה וכו'. ככה לפחות אנו מרגישים, ללא שום קשר אם זה בכלל נכון או לא.

לכן גם צורת הגשת העזרה צריכה להגיע באופן אנושי, לא שיפוטי וממקום אמיתי של רצון לעזור (אמנות בפני עצמה).

אבל, הפסוק מלמד אותנו משהו נוסף שבתחילת דרכי נפלתי בו בעצמי.

הפסוק מסתיים במילה שלכאורה מיותרת – "עימו"!

הדרך הנכונה לעזור לשני לקום היא כאשר הוא משתתף ולוקח חלק פעיל ביציאה שלו מהמקום בו הוא נמצא. אין חובה לעזור לאדם שיושב מהצד ומחכה באופן פסיבי שיעזרו לו (כאשר הוא במצב המאפשר זאת כמובן). בניגוד למקובל, ישיבה פסיבית לא חייבת להיות דוקא במקום לחוץ, קשה ואפור. עזרה לשני היא לא רק להוציא אותו ממקום דחוק וקשה אלא גם ממקום שיש לו שפע אבל אין לו מושג מה לעשות איתו ואיך להתקדם איתו. זה יכול להיות מצב מאוד נח בו אנו שרויים בכלוב של זהב וקשה לנו לצאת או לראות מעבר לו למרות שאנו חשים עמוק בפנים שמחכה לנו משהו טוב מעבר לסורגים. אנו מאוד רוצים להתקדם לשלב הבא בהתפתחות שלנו אבל הפחד, אוי הפחד...

עזרה אמיתית לאדם מגיעה רק כאשר הוא בעצמו מחובר לצורך ורוצה בו.

כאשר הכאב להשאר במקום מתגבר על הפחד לנוע קדימה.

לא הבנתי זאת בתחילת דרכי והתנפלתי על כל אדם או משפחה כאל פרוייקט עסקי שיש למקסם בו את שורת הריווח. הייתי נחוש לעזור להם, להראות להם את האור, לגרום להם להבין שיש עולם שלם שהם לא מכירים, לא נחשפו אליו עדיין או לא עשו כלום עם הידע הרב שיש להם וזקוקים לליווי ותמיכה בדרך.

בתכנון נכון, הלוקח בחשבון את כל הפרמטרים כגון האופי, השאיפות, הערכים, החלומות, הכישורים, ההרגלים, הנכסים וההתחייבויות שלהם, משפחה יכולה להגיע מדשדוש במקום לבטחון כלכלי תוך מספר שנים וזאת עובדה! 

כל כך חשוב להעביר את זה הלאה ובעיקר לזוגות צעירים שיש להם את המתנה החשובה ביותר – זמן, אבל בדרך כלל אין להם את הגישה לידע הזה בסביבתם, או שהם לא מוכנים להקשיב להורים שלהם (נשמע מוכר?) או שפשוט חסרה להם ההכוונה המתאימה שתקצר להם את הדרך בכמה שנים טובות (כמה תסכימו לשלם עבור יציאה לפנסיה בגיל 60 במקום 67 באותם תנאים? ומה לגבי גיל 50?)

ובכן, למדתי שמשפחה היא לא באמת עסק לכל דבר כמו שיש כאלו הטוענים זאת. ממש לא.

משפחה משלבת רגשות ואמוציות אנושיות שמהוות את עיקר הכח שלה ועל הדרך פועלת באופן שאיננו תמיד רציונלי (פרופ' כהנמן כבר קיבל על כך פרס נובל ב-2002).

אי אפשר לעזור מבחוץ. חייבים להיכנס פנימה על מנת ליצור שינוי אמיתי ובר קיימה.

וכדי להיכנס פנימה, חייבים ליצור אמון שמאפשר את אותה כניסה והשפעה לטובה.

ואם כבר נגענו בחוקי הפיזיקה, אז בהינתן שכח הכבידה מושך אותנו כלפי מטה, הרי שחוק שימור האנרגיה מושך אותנו כלפי מעלה. החוק קובע שאנרגיה לא הולכת לאיבוד אלא משנה צורה. כאשר אנו עוזרים אחד לשני, האנרגיה הטובה הזאת פשוט עוברת מאחד לשני וממשיכה הלאה. פסיביות לא מאפשרת העברה או קליטה של אנרגיה ולכן מנוונת את אותו אחד שלא יכול להכילה.

חודש אלול זהו חודש נפלא למלא את עצמנו שוב באנרגיות, להתחבר לרצון הפנימי שלנו ולהחליט שהשנה אנחנו מרשים לעצמנו לקבל יותר על מנת שנוכל לתת יותר.

שבת שלום.

אליהושע שקלים.

תכנון כלכלי למשפחות שרוצות יותר.

eshkalim.com