"ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. ועשיתם עלה לריח ניחח לה' פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימם. ומנחתם סלת בלולה בשמן שלשה עשרנים לפר שני עשרנים לאיל. ועשרון אחד לכבש האחד לשבעת הכבשים. ושעיר עזים אחד חטאת לכפר עליכם" וגו' (במדבר כט,א-ה). התורה מצווה להקריב בר"ה פר, איל, שבעה כבשים, ושעיר עזים לחטאת. מה המיוחד בהם שלכן יש להקריבם בר"ה? בר"ה כיון שהוא יום דין, אנו מזכירים זכות אבות, שהיא הזכות החזקה ביותר שיש לנו. ויותר מזה, ביוה"כ משה ירד עם הלוחות השניים ואז נאמר "סלחתי", ולכן נקבע כיום דין: '"ויפסול וישכם משה בבקר ויעל" – עשה שם אלול כלו, ועשרה מתשרי, וירד בעשור, והיו ישראל שרויים בתפלה ותענית, ובו ביום נאמר לו למשה "סלחתי כדבריך”. וקבעו הקדוש ברוך הוא יום סליחה ומחילה לדורות, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר" (ויקרא טז ל)' (תנחומא "כי תשא" סימן לא), ובעקבות הכפרה של יוה"כ נעשה גם ר"ה יום דין (ר"ן, ר"ה [ג,א ברי”ף]). והנה הכפרת על העגל החלה בבקשת סליחה עם זכות אבות: "זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך" וגו' (שמות לב,יג). לכן גם בר"ה אנו מזכירים את זכות האבות ע"י הקרבנות שמרמזים על האבות. כמו שמובא ברש”י (על קרבן פסח): '"פרים" – כנגד אברהם שנאמר (בראשית יח) "ואל הבקר רץ אברהם". "אילים" – כנגד אילו של יצחק. "כבשים" - כנגד יעקב (בראשית ל) "והכשבים הפריד יעקב". ביסודו של רבי משה הדרשן ראיתי זאת' (רש"י, במדבר כח,יט). לכן נראה שבפסח ושבועות וסוכות יש ריבוי פרים (שנים בפסח ושבועות, וכמות גדולה שמשתנית בסוכות) כנגד שאברהם לא לקח רק פר אחד, אלא שלושה פרים: '(בראשית יח, ז) "ואל הבקר רץ אברהם" – אמר רב יהודה אמר רב: "בן בקר" אחד, "רך" שנים, "וטוב" שלשה' (ב"מ פו,ב). לכן בקרבנות מביאים ריבוי בפרים (ומיעוט רבים זה שנים. ומה שלא מביאים שלושה זה כדי שלא להכביד על הציבור, וכן שהלימוד הוא מריבוי בפס', ולכן מביאים ברמז של ריבוי. וכן אם היו באים יותר היה מביא יותר, ולכן מרמזים על שריבה בפרים. ובסוכות הריבוי של שבעים כנגד שבעים אומות). לעומת זאת בר"ה ויוה"כ מביאים רק פר אחד, כיון שימי הדין קשורים בכפרה על העגל, אז לא ראוי להדגיש ריבוי בפר, שיכול לרמז על העגל שנעשה לע"ז, כריבוי אלים. גם בשמ"ע מביאים פר אחד, כיון שגם הוא קשור לימי הדין – סיום ימי הדין במסירת פתקי הדין (זוהר א, רכ,א). באיל מביאים אחד, כנגד יצחק שמסר את עצמו לעקידה (וכן היה בן יחידי לשרה). [בסוכות מקריבים שני אילים, כיון שבעקידה היו גם ישמעאל ואליעזר כליווי בדרך (רש"י. בראשית כב,ג) כך שהיה חלק מועט השייך גם לאומות, וזה מתבטא דווקא בסוכות כמו שמקריבים פרים כנגד האומות (וזה שנים, אחד כנגד ישראל ואחד כנגד האומות, שזה שבעים בני ישראל [יורדי מצרים] כנגד שבעים אומות, שאנו המקשרים אותם לקדושה [כשבעים פרים שמקריבים כנגדם]). וזה במיוחד בסוכות שכולם תלויים במים, וגם שסוכות זהו חג כנגד א"י (ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ב'לזמן הזה' - 'סוכות וא"י') ומא"י אנו משפיעים קדושה לכל העולם והאומות (ולכן גם משמידים את שבעת האומות הרשעות שבא"י). ולכן גם 14 כבשים בסוכות, כרמז לקשר לאומות ולכן כפול מהרגיל. (ובשמ"ע זה רק כנגד ישראל [סוכה נה,ב] ולכן לא כפול)]. בכבשים מביאים שבעה, אולי כנגד שמיעקב יצאו שבטי בנ"י המתקנים את העולם (שלא כאברהם ויצחק שיצאו מהם גם ישמעאל ועשו), ולכן שבעה כנגד העולם (שבוע הבריאה). או שהלימוד של כבשים כנגד יעקב נלמד מהכבשים שיעקב רעה אצל לבן, ובהסכם עם לבן נאמר שלבן הוציא מהצאן שאצל יעקב: "ויסר ביום ההוא את התישים העקדים והטלאים ואת כל העזים הנקדות והטלאת כל אשר לבן בו וכל חום בכשבים ויתן ביד בניו" (בראשית ל,לה). כך שיש כאן רמז לששה: 1) תישים עקודים, 2) טלואים. 3) עיזים נקודות, 4) טלואות. 5) לבן בו. 6) חום בכבשים. ובנוסף גם לבן רימה את יעקב, שלקח גם גדולים (תישים), כשיעקב הסכים רק לקטנים (דעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית ל,לז), ולכן גם לזה ניתן ביטוי כנגד הצאן שאצל יעקב (ולכן עוד אחד). לכן מרומז בקרבנות בשבעה כבשים. ושעיר עזים לחטאת, אולי כנגד משה שכיפר לבנ"י בבקשת הסליחה (ובפשטות זה משום 'כל שעירי המוספין באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו' וכו' [רש"י. במדבר כח,טו], לא כנגד האבות, אלא כנגד הצאצאים – במקדש. אולם אולי כיון שעם הכפרה על העגל נצטוו על המקדש, כמו שמובא בתנחומא (שם): 'ומיד ציוה לו למשה "ועשו לי מקדש”', אז כיון שהחטאת היא כפרה על טומאת המקדש, אז זה גם כעין מרמז על משה שקשור בכפרה ומקדש). אולי אפשר לומר שקרבנות ר"ה גם מרמזים על שאר הדברים שקשורים בהם לדין, בנוסף להבנה אחת שהכל כנגד האדם, גם מרמז על 'בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח, על התבואה. בעצרת, על פירות האילן.  בראש השנה, כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר "היוצר יחד ליבם; המבין אל כל מעשיהם" (תהילים לג,טו).  ובחג, נידונים על המים' (משנה ר"ה א,ב). שאמנם הם נידונים בזמניהם, אבל יש קשר גם לר"ה, מצד הדין הכללי או מצד מה האדם יקבל מזה ('פניני הלכה', ימים נוראים, א,ג. בהערה). לכן נראה שבקרבנות מרמזים על הדין בעולם גם לאלו (להשפיע לדונם לטובה). לכן פר שזה כנגד המאכל שהכין אברהם למלאכים, זה מרמז על תבואה, כיון שאמר להם "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם" (בראשית יח,ה) [שזה מתבואה]. איל שזה כנגד עקידת יצחק, זה מרמז על פירות האילן, כיון שבעקידה האיל נתפס באילן: "איל אחר נאחז בסבך בקרניו" (שם כב,יג) ['"בסבך" – אילן'. רש"י]. כבשים שזה כנגד יעקב שרעה את הצאן, זה מרמז על המים, כיון שיעקב פעל בייצור צאנו ע"י מעשה בזמן שהלכו לשתות: “ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן ויחמנה בבאן לשתות" (שם ל,לח). והחטאת עיזים זה כנגד עצם היום, שבו נידונים, לכן צריכים לכפרה, וזהו "ושעיר עזים אחד חטאת לכפר עליכם". וזה בעיזים כיון שכשיעקב גנב את הברכות, רבקה חיפשה אותו בבגדי עשו ובעורות עיזים: "ואת ערת גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו" (שם כז,טז). וכידוע יעקב ועשו הם שני הפכים ('קסרי וירושלים. אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן – אל תאמן. ישבו שתיהן - אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי – תאמן, שנאמר (יחזקאל כו, ב) "אמלאה החרבה" אם מליאה זו חרבה זו, אם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: (בראשית כה, כג) "ולאום מלאום יאמץ"'. מגילה ו,א). לכן אנו מקריבים לכפרה מהטומאה (מטומאת מקדש), כרמז שה' יכפר לנו על טומאתנו וחטאינו, ויתן לנו שנה טובה שנוכל לקדש בה שם שמים (שכל העולם הוא כעין מקדש לה' – עולם של קדושה-של גילוי ה'), ולא ח"ו שנה של צרות, שכח הטומאה המתגלה בעשו יתגלה בעולם. וזהו קרבן שעיר עיזים לחטאת.