'נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים, מראש חודש אלול ואילך עד יום הכיפורים. הגה: ומנהג בני אשכנז אינו כן, אלא מראש חודש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפילה שחרית. ויש מקומות שתוקעין גם כן ערבית. ועומדים באשמורת לומר סליחות ביום ראשון שלפני ראש השנה. ואם חל ראש השנה שני (או) שלישי, אז מתחילין מיום ראשון שבוע שלפניו (מנהגים)' (שו"ע, או"ח סימן תקפא סעיף א). 'תניא בפרקי רבי אליעזר, בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה "עלה אלי ההרה", שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר עבודת גילולים, והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מז, ו) "עלה אלקים בתרועה וגו'", לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג, ו) "אם יתקע שופר בעיר וגו'", וכדי לערבב השטן. וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפילה. ויש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך. לרב כהן צדק מנהג ב' ישיבות לומר סליחות ותחנונים בעשרת ימי תשובה. וכן אמר רב עמרם בעשרת ימי תשובה משכימין לבית הכנסת בכל יום, ומתחיל ש"צ אשרי וקדיש ומתחיל תחנונים ומסיים ואנחנו לא נדע וקדיש. ואמר רב האי מנהג לומר תחנונים בהנך עשרה ימים לחוד, ושמענא דבמקצת אתרוותא קיימי מר"ח אלול ואמרי דביה סליק משה להר בפעם ג' ונחית בלוחות שניות ביום הכיפורים, וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו' וכו' (טור שם). תקיעת השופר והסליחות בחודש אלול קשורים לעליית משה להר סיני בפעם השלישית, שזה קשור עם תשובת בנ"י, וכן עם יוה"כ (שאז משה ירד). ומביא הערוך השולחן: 'וחודש אלול הוא חודש המעותד לתשובה, שהוא החודש האחרון מהשנה, וקודם ימי הדין' (ערוך השולחן, שם). נראה שאין אלו כמה טעמים, אלא כך התגלגל בעולם, שמשה יעלה בר"ח אלול כיון שזהו זמן הראוי לתשובה כחודש האחרון ולפני ימי הדין. אמנם אפשר גם ההיפך – שבשל ירידת הלוחות ביוה"כ נקבע תשרי כר"ה, כך שהמעשה אצל משה גרם לכך שיהיה ראוי גם כזמן הראוי לתשובה. אלא שנראה שהכל יחד, שכיון שיש עניין של ר"ה בתשרי (ראה בהרחבה ב'מועדי ישראל' – 'תשרי וניסן כחדשי בריאת העולם בכוח ובפועל', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) לכן כך גלגל ה' שמשה ירד ביוה"כ ויקבע תשרי כר"ה, וממילא אלול זמן הראוי לתשובה כזמן משה בסיני. נראה שמה שאלול הוא האחרון בחודשים, ולפני ימי הדין והשנה החדשה, יש גם עניין רעיוני (ולא רק שראוי לשוב בו בתשובה, כסיום ראוי, וכהקדמה ראויה לימי הדין והשנה הבאה). ר"ה הוא תחילת השנה – כנגד זמן בריאת העולם, והנה התשובה קדמה לעולם: 'ששה דברים קדמו לבריאת העולם... רבי אהבה ברבי זעירא אמר: אף התשובה, שנאמר (תהלים צ, ב) "בטרם הרים יולדו", ואותה השעה (שם, ג) "תשב אנוש עד דכא" וגו'' (ב"ר א,ד). ממילא כיון שהתשובה קדמה לעולם, אז ראוי שלפני הזמן של ר"ה שהוא זמן הבריאה, תבוא לידי ביטוי התשובה, ולכן אלול זהו זמן של תשובה. נראה גם שבבריאה העולם לא יכל להתקיים במידת הדין, ולכן ה' הקדים את מידת הרחמים לדין, וכך ברא את העולם (רש"י. בראשית א,א). אותו דבר בנתינת התורה, בנ"י קיבלו על עצמם ב"נעשה ונשמע", אבל את התורה בפועל קיבלו ביוה"כ לאחר התשובה (שהיא ממידת הרחמים – שבמידת הדין אין תשובה). ומובא בגמ': 'אמר חזקיה: מאי דכתיב (תהלים עו, ט) "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה" – אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. ולמה יראה? כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). ממילא העולם נעמד ממש במתן תורה, וזה משום שכל העולם בנוי על התורה ('…התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה...  כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה "בראשית ברא אלקים”, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"'. ב"ר א,א). לכן כיון שיש חשיבות לתורה בעולם, אז אמנם יש חשיבות לקבלת התורה (שאז העולם נרגע), אבל גם לנתינת התורה בפועל בעולם, שזה היה ביוה"כ. לכן גם ביוה"כ יש חשיבות כעין העמדת העולם בפועל (ויוצא שיש שני זמנים בעולם הקשורים בבריאת העולם – חג שבועות שהוא עצרת של פסח, ולכן קשור גם לחודש ניסן [ובניסן גם יצאו ממצרים בשביל התורה, ובעקבות יציאת מצרים ביד ה' הגדולה אמרו נעשה ונשמע – כך שהיסוד הוא בניסן], וכן סיון קשור לתקופת ניסן [שיש ארבע תקופות בשנה], ולכן יש עניין של בריאה בתקופת ניסן. ויש את יוה"כ בתשרי, ולכן גם בו קשר לבריאת העולם). ולכן כמו שבבריאה היה בכח במידת הדין, ואח"כ עם מידת הרחמים נברא בפועל, כך גם במתן תורה יש את מתן תורה בשבועות, שהוא כעין בכח (שקיבלו על עצמם את התורה, אבל משה רק עלה ועדיין לא הוריד. וכן בפועל הלוחות הראשונות בסוף נשברו ולא הגיעו לבנ"י), ויש את יוה"כ שהוא הבפועל (שאז ירדו הלוחות השניים). [אמנם בבריאה זה הפוך – שבתשרי זה הבכח, ובניסן זה הבפועל (ר”ה כז,א. תוס' ד”ה 'כמאן'), אולם אולי זה כך כיון שהבריאה זה הגשמי והתורה זה הרוחני, ולכן הם כעין זה מול זה, ולכן נראים ההיפך, ולכן מצד נתינת התורה הגילוי הוא בניסן בכח ובתשרי בפועל. או שבפועל העולם נרגע בסיון, ולכן זהו כקיום העולם בפועל – שהתחזק ונקבע, ואילו בתשרי אע”פ שיש בו חשיבות לקיום, כי בו קיבלו בפועל את התורה, בכ”ז מצד הבריאה זה רק רעיוני, כי כבר התחזק קודם, ולכן בבריאה זה מתגלה בכח – ברעיוני]. (אולי לכן דרש חזקיה בפס' “ארץ יראה ושקטה" בהקשר למתן תורה, שאולי יש בו גם רמז שיש דין [שממנו יראה] ושקט [שהרוגע בשל הרחמים], לרמז שגם במתן התורה יש קשר לגילוי כעין בכח ובפועל, כמו זמני שיתוף הדין והרחמים בבריאה). ממילא כיון שבתשרי זה כעין גילוי בתורה כנגד קיום העולם – בפועל (כנגד הבריאה בפועל, או נתינת התורה בפועל לבנ”י), ובבריאה בפועל היה ע"י שיתוף מידת הרחמים, לכן קשורה התשובה לר"ה (וימי הדין), כנגד שיתוף מידת הרחמים בשביל הבריאה (שקודם לא נברא העולם בגלל שמידת הדין לא נתנה לברוא עולם שיש בו חטא, ובשיתוף הרחמים, התגלתה מידת התשובה בעולם, והרחמים איפשר לברוא ולחכות לתשובה בעולם). לכן באלול שהוא לקראת ר"ה שכנגד הבריאה, מגלים את שיתוף מידת הרחמים לקראת הבריאה (שה' קודם הקדים את הרחמים ואז נברא העולם), שזהו ע"י אלול חודש התשובה. חודש אלול הוא גם סוף השנה הקודמת, ולכן ראוי לבטא בו תשובה, כיון שהעולם הולך לקראת יעודו – לגלות את שם השם בעולם בשלמות לעתיד לבא. וזה קשור בתשובה, שכל העולם ישוב בתשובה לה' בתהליך הגאולה (בתחילת הגאולה [שבזה יביאו את הגאולה], או בתהליך הגאולה [שעד סיומו כולם ישובו בתשובה], וכן תשובה לחזרה לא"י [שזה גם נחשב תשובה בגאולה]). לכן ראוי בסוף השנה, כעין סוף העולם בקטנה (בחלק הזה – של שנה), לקשר לתשובה. עוד נראה שיש גם עניין של העולם שנברא בפועל בניסן, ולכן ראוי שבאמצע השנה (בגילוי שמניסן) האדם יעצור ויפשפש במעשיו, ויתקנם ויעשה תשובה, ויישר את עצמו לדרך הראויה. לכן חודש תשרי (שהוא אמצע השנה בזה) הוא חודש ימי הדין, שבו עיקר התשובה והתיקון. אלא שהאמצע הוא תחילת תשרי, ולכן ראוי שגם באלול תהיה תשובה, כיון שהאמצע הוא ביניהם, ולכן ראוי לא לדקדק בדיוק מהאמצע, אלא ראוי אפילו קצת להקדים, ולכן ראוי לשוב בתשובה כבר באלול. ובפרט שיש שנים גם עם אדר שני, שאז יוצא שהאמצע הוא באלול, ולכן ראוי תמיד להתחיל כבר בו. (אבל כמובן שהעיקר הוא בתשרי [שגם כשיש אדר שני, כיון שיוצא אמצע החודש אז מתחילים בתחילת החודש שאחריו]). לכן כך גם התגלה אצל משה שהיה בסיני כבר מר"ח אלול כדי להביא את התורה (שבה מיישרים את דרכנו), ובו היה קשר לתשובה וסליחה, כשהשיא בתשרי (כשירד עם הלוחות, והביא את התורה בפועל ונאמר לו “סלחתי”).