גשמיות הזולת - זו הרוחניות שלנו!

   וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם... וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם... וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי! אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ... אֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם... וַיְמַהֵר... הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה, וַיֹּאמֶר... לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת, וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב... וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם, וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ: (בראשית י"ח א' - ח').

   אברהם אבינו נמצא ביום השלישי שאחר ברית המילה, זקן בגיל 99, כולו כאוב וחלוש מהניתוח שעבר ומצבו הגופני נורא, עד כדי כך שה' חמל על בריאותו הרופפת וכוחותיו הדלים של אברהם והוציא חמה מנרתיקה, כדי למנוע מהבריות לצאת לרחוב ולהעסיק את אברהם עם מצוות "הכנסת אורחים".

   אך אברהם אבינו לא מוותר! אפילו שבחוץ חם ולוהט והחום החזק שולט ואין סיכוי שאפילו יתוש יצעד ברחובה של עיר, למרות זאת אברהם הזקן החולה והמותש לוקח את ההליכון והמקל סבא וגורר את עצמו לפתח האוהל, ו... יושב ומחכה לאורחים.

   השמש ממשיכה לדהור, הזמן חולף ודולף, כולם חנוטים בביתם ומסתתרים מהשרב הכבד, ואברהם הצדיק עדיין ממתין לאורחים.

   לפתע קורה הלא יאומן! שלושה ערבים עם כפיות עוברים בקרבת מקום. לא אחד, לא שנים, "שלושה". מחמוד החמוד, מוחמד המיוחד, ואחמד הנחמד. אברהם מתרגש מהתגלית המרעישה ופותח בריצה לעברם, לבל יחמיץ את ההזדמנות להכניס אורחים.

   ברוך ה' זריזותו של אברהם מניבה תוצאות, הוא מצליח להשיג את הקבוצה ולעצור אותה, והוא פונה לגדול שבהם - ופותח במסע הפצרות ותחנונים: אֲדֹנָי! אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ...

   שמעתם את הדו שיח? אברהם הענק והנכבד מכנה איזה פלסטיני עם כפייה ושרוואל בתואר "אדון" - ואילו את עצמו בתואר "עבד", וזה עוד לא הכל.

   אברהם רץ לעדר ושולף משם שלושה עגלים אבירים ושוחט אותם, הוא מפעיל את התנורים ועושה לחבר'ה על האש, הוא גם דואג להם לקינוח טעים - ואופה לכבודם עוגות, הוא מארגן את כל הכבודה על שולחן מפואר ומושיב סביבו את שלושת הערבושים, וגם אחרי שהכל מוכן וכבר הסתיים מבצע ההכנה הגדול, אברהם לא יושב לנוח, -אלא נשאר לשרת אותם ולפקח שבאמת יאכלו ולא יתביישו... מוחמד! אתה רוצה עוד בשר? אחמד! אתה מגיע לעוגה? מחמוד! נגמר הסחוג?...

   בואו נחשוב לרגע כמה זמן ארך המבצע הזה של "הכנסת האורחים" הללו. לשחוט, לצלות, לאפות, להגיש, לשרת... וזה ביום שאברהם חולה מאוד! מי יודע כמה קשה עבד אברהם בשאר הימים, כאשר כל כמה דקות היה מפתיע אותו איזה אורח. ביום... בלילה... באמצע השינה...

   ובכן, אין ספק שמגיע לאברהם אבינו צל"ש גדול על מסירות נפשו במצוות הכנסת אורחים, וזה עוזר לכולנו להבין מדוע הוא זכה בתואר הנכבד "עמוד החסד". אלא שלמרות היופי שבאינפורמציה הזו, מיתמרת ועולה כאן קושייה גדולה עד מאוד.

   למרות שהסיפור הזה יפה ומרגש, עדיין זה לא מצדיק שהוא ייכנס לתנ"ך וייחקק שם לצמיתות! שהרי התנ"ך אינו "מחסן סיפורים נפלאים" - ולא "אוסף מעשיות מרגשים", ולתוכו נכנס רק מה שמכיל מסרים וחיזוקים בעבודת ה'. אם כן מדוע חקקה התורה בין דפיה את סיפורו של אברהם אבינו? מדוע הסיפור הזה אמור לעניין אותנו?

   התשובה לחידה הזו נמצאת בדברי הרמב"ן, וזו לשונו הטהורה:

   הרמב"ן מחכים אותנו בידיעה מאוד בסיסית בפרשה: כאשר אדם קורה בתורה כל מיני סיפורים על אבותינו הקדושים, הלכו, נסעו, נלחמו, טיילו... אל לו להסתכל על הסיפור בתור "היסטוריה גשמית", אלא עליו להבין שמאחרי הסיפור הזה מסתתרת איזו הנהגה קדושה בעבודת ה' - ועליו לדלות מכאן השקפת עולם כיצד להתנהג בחיי היום יום, כדי שכאשר הוא ייקלע לסיפור דומה, הוא כבר יידע כיצד הבורא חפץ שינהג.

   לאחר שהבנו כהוגן את דברי הרמב"ן הללו, כבר נפתרה לנו השאלה "מדוע התורה מספרת לנו באריכות את הכנסת האורחים המפוארת של אברהם.

   משום שהתורה רוצה שנבין ונפנים ונעכל את רוחב ליבו של אברהם אבינו, את תאוותו העזה לסייע לבריות, את מסירות נפשו על "גשמיות ונוחות הזולת".

   התורה רוצה ללמדנו שאל לו לאדם להסתתר בביתו ולהנות מהשפע שיש לו - ולחכות שהעניים יבואו עד אליו ויתחננו שיעזור להם, אלא עליו לחזר אחר העניים והמסכנים ולהושיט להם יד תומכת, ולמסור נפש על העניין

   וגם כשקשה וכואב, (אברהם ביום שלישי לאחר הניתוח), גם אם יש עיסוקים נוספים (אברהם עזב את השכִינה והתפנה לאורחיו) גם אם תנאי השטח מכבידים (אברהם ישב בשמש הלוהטת), יהיה מה שלא יהיה, צריך האדם לחשוב על הזולת וטובת הכלל - ולא להתעסק רק בנוחות עצמו.

   התורה גם רוצה שכאשר האדם מעניק לזולת - הוא לא ירגיש עליון עליהם, אלא יבין שבסך הכל הוא מבצע את חובתו המוסרית והאלוקית. (אברהם קרא לאורחיו "אדונים", וכינה את עצמו לכבודם בתואר "עבד").

   התורה רוצה גם שהאדם יידע שאל לו להעניק לזולת בקמצנות וצמצום בשביל לצאת ידי חובה, אלא עליו להשקיע בהם מעל ומעבר, כפי כוחותיו וגודל ממונו. (אברהם לא כיבד את אורחיו בפרוסת לחם עם ממרח שוקולד, אלא שחט לכבודם שלושה עגלים - כדי להכין שלושה לשונות משובחים!!!).

   התורה רוצה גם שהאדם יכניס אורחים ויטרח למענם בזריזות - וללא עצלות (אברהם פינק את אורחיו בשלמות, ועשה הכל במהירות ובריצה).

   אין ספק שהדברים הללו ברורים ומחזקים. אך הבעיה היא שבמבחן המציאות אנחנו נופלים בין הכיסאות - והתנהגותנו לא עולה בקנה אחד עם התנהגותו של אבינו אברהם. מה כוונת המשורר החזן והפיְטן?

   ברוך ה' הגיע הגיל - וגילי גַלִילִי וגילה גְוִילִי באו בברית הנישואין, כעבור תקופה נולד להם ילד - והשמחה הייתה רבה. כמו בכל בית מתחיל - גם בבית הזה ההורים היו לארג'ים, הבעל פינק את אשתו, האישה השקיעה בבעלה, ושניהם המטירו על בנם הקטן מכל טוב מצרים. עברו ימים חלפו שנים, הרגשות כהו ונשחקו החושים, וכמו באגדות... עינו וידו וליבו של גילי הצטמקו, הוא כבר לא היה רחום וחנון ורב חסד, נהיה לו קשה להוציא ממון ולהשקיע באשתו ובנו, והוא החל להרצות בפניהם על "הסתפקות במועט ועבודת המידות" - וניסה לחנכם בשיטה הידועה של "פת במלח תאכל, מים במסורה תשתה, על הארץ תישן, וחיי צער תחיה" (אבות ו' ד').

   אך הפלא שבכל ההרצאות הללו הוא היה נזכר רק כאשר אשתו ובני ביתו ביקשו ממנו ממון. אבל כאשר הוא היה צריך לפנק את עצמו ולהשקיע בכבודו ירום הודו, או אז היו זמירות חדשות מתנגנות בפיו. זה "הוצאות תלמוד תורה", זה נחוץ לי לעבודת ה'... אני מתכוון לשם שמים...

   הרב גילי המתוק, תתבגר! תביט על שורשיך, על אברהם אבינו, רֵאֶה כיצד הוא השקיע בשלושה פלסטינאים נטולי זהות, כמה כבוד וכוחות גוף ונפש, ואתה הרי משקיע באשתך, בבן שלך, בנשמות יהודיות, אז למה אתה עושה זאת כמי שכפאו שד ומתוך צמצום?

   אל תשכח שכל הברכה בבית מצויה בביתך רק בזכות אשתך (ב"מ נ"ט ע"א), מה גם שיש לך מחויבות לספק לאשתך את "צורכי נפשה" (התחייבת לה זאת בכתובה), כמו כן אל תשכח שהבן שלך הוא פיקדון מאלוקים (מדרש משלי פרשה ל"א סימן י'), האין זה מספיק בשביל שתשקיע בנשמות הללו לפחות כמו שהשקיע אברהם אבינו באורחיו הערבים?

   אתה יודע מה? עזוב את חשיבותם וייחוסם ומעלתם של בני ביתך.   אך לפחות תסתכל עליהם כעל "אורחים קבועים", ותחשוב שאתה מקיים מצוות הכנסת אורחים תמידית. מה יש? תפנק, תעניק, תשקיע, תירתם קצת יותר למען נוחותם... אתה עמוס ואין זמנך פנוי בידך? תאמין שאברהם אבינו היה עמוס יותר ממך. אתה מותש וחלש? אברהם היה אחרי ניתוח וחלש לא פחות ממך. אתה חַטְיָאר וקשיש? אברהם היה בגיל מאה. תנאי השטח קשים? אברהם קיים את המצווה למרות השרב הכבד. שורה תחתונה, תהיה ער לזולת ולצורכי בני ביתך, ואל תחפש תירוצים.

   בואו נעמיק יותר: מובא בחז"ל "שעשרה הרוגי מלכות" נהרגו כנגד העשרה שהשתתפו במכירת יוסף. ולא מפני שאחי יוסף פשעו במכירה חלילה, אלא "שמידת הדין" מצאה לה מקום להיאחז "דרך מכירת יוסף" - ואכמ"ל. (ומי שסקרן או מעוניין להחכים, ימצא את העניין בהרחבה במדרש, מובא באוצר המדרשים "אייזנשטיין" ערך עשרה הרוגי מלכות).

   ובכן, מצאנו במדרש דו שיח שהיה בין שני ענקי עולם בזמן שהוצאו להורג, דו שיח המכיל בתוכו מסר חזק ונוקב - החודר קירות ולב, וזה לשון המדרש:

   רבי ישמעאל מגיע למסקנה שהוא מושלם בכל - ואין למידת הדין שום אפשרות להיאחז בו, והוא פורס את כאבו בפני רבי שמעון - במילים הכי כואבות: ליבי יוצא, שאיני יודע על מה אני נהרג!!!

   ומה עונה לו רבי שמעון? אולי פעם הגיע אליך מישהו לשאול איזו שאלה בהלכה ועיכבתו מעט עד שהתארגנת - והאדם הזה קצת הצטער מכך, וכעת הבורא תובע ממך את עלבונו וצערו של אותו יהודי.

   לא יאומן עד כמה בורא עולם מקפיד על כבודו של כל יהודי! עד כדי כך שאפילו אדם שמשרת ציבור ומקדיש מעצמו למען הכלל - יש עליו תביעה "שלא יעכב" את האדם שלא לצורך, ואפילו לא עיכוב מועט. עד כדי כך שרבי שמעון הודה לרבי ישמעאל שמי שנכשל בזה - הרי הוא נכשל באיסור תורה החמור של "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה" (שמות כ"ב כ"ב). הבנת גילי באיזו דקויות מדברים כאן? וכל שכן שאם אתה מונע מבני ביתך את רצונם וגורם להם לצער, אזי העסק לא פשוט - וחובתך לעשות על זה תשובה.

   אלא מה, גילי מנחם את עצמו עם החשבון הבא: אני משקיע בבני ביתי את כל מה שקשור לעבודת ה', ואני לא מונע מהם שום דבר שקשור לרוחניות. רק מה, בעניינים גשמיים אני קצת קמצן וצר עין, ומה הבעיה בהשקפתי ודרכי?

  גילי הבונבון, תפנים את ההמנון: גשמיות הזולת, זו הרוחניות שלנו!

   פירוש: המילים היפות של "פת במלח תאכל... חיי צער תחיה... מסירות נפש ופרישות..." כל זה טוב כאשר אתה דורש את זה מעצמך. מותר לך להסתגף ולהתקדש למען ה'. אך לעולם אל תדרוש את זה מהזולת. בזולת עליך להשקיע את המירב והמיטב, לא רק מבחינה רוחנית, אלא גם בפינוקים גשמיים. זכור שהשקעה והטבה בגשמיות של הזולת, זו עבודת ה' ענקית שלא כולם מצליחים לבצע אותה בצורה מושלמת. (לפעמים אנשים מקצצים מהשקעה בזולת בגלל עצלות, קנאה, שנאה, תחרות, משחקי כבוד וכו', הם לא מסוגלים לראות את השני שמח מתוך שלימות).

   ואם ישאל גילי: כיצד יתכן שאני נותן לשני "דבר גשמי" - וזה נקרא "עבודת ה' "? תשובתנו לגילי תהיה כך:

   גם טלית ותפילין וספר תורה זה גשמי, הרי זה עשוי מעור וצמר של פרה. אך כאשר מקדשים אותם ועושים מהם טלית ותפילין - זה כבר ליגה אחרת, ואותם עור וצמר אנונימיים הופכים לאביזרים קדושים. אותו דבר "ההשקעה בזולת".

   סטיק עין ותפוחי אדמה מוקרמים בתנור - זה 100% גשמיות! אך כאשר מכינים אותם לכבוד בן הזוג או כדי לשמח את הילד המתוק שלנו או עבור אורח, זה הופך להיות קדוש וטהור. כן כן, אם מכניסים תפוחי אדמה לתנור כדי לפנק יהודי ולשמח אותו - זה חשוב בשמים לא פחות מהכנסת ספר תורה להיכל.

   גילי, אתה לא מאמין שהשקעה בזולת זו עבודת ה' עליונה ונשגבה? זכור שאברהם אבינו עזב את הדיבור עם ה' והלך לפנק שלושה פלסטינאים רעבים, וזה מלמדנו שהבורא שמח בהכנסת אורחים - יותר ממה שהוא שמח שמדברים איתו דברי תורה.

   גילי היקר, יש לנו חידוש לגלות לך: הרמב"ם הקדוש מגלה לנו שסימני היהדות הם "ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים" (איסורי ביאה י"ט י"ז). לא עמל התורה, גם לא סיגופים, אפילו לא צומות ודמעות... רק ביישנים ורחמנים וגומלי חסדים הם הסימנים המובהקים של האדם היהודי. מדוע?

   משום שלעבוד את ה', אין שום בעיה. אדם יכול ללכת לכולל ולכותל ולבכות שם על צער השכינה, אדם מסוגל ללמוד לילה שלם בחג שבועות - ללא שום קושי, אדם מסוגל לגור שבוע שלם בסוכה ולאכול בפסח שבוע ימים מצות, אך כאשר מגיעים לענייני בן אדם לחבירו, מתברר כמה האדם קטן וחלש. הוא לא מסוגל להתמודד עם לשון הרע וקנאה ושנאת חינם וכו', והוא נופל בזה בסיטונאות.

   לכן סימני היהדות הם דווקא "ביישנים רחמנים וגומלי חסדים. משום שאדם המושלם בהם, הוא בעצם נמצא בפסגה של בן אדם לחברו. ואם הוא הגיע עד לשם, אין ספק שהוא מושלם במצוות של בן אדם למקום.

   בפרשתנו אנו רואים עד כמה אברהם אבינו מסר נפשו וכל אשר לו למען "טובת הזולת ונוחות הבריות", והתורה מפרסמת זאת בהרחבה - כדי שנבין שמדובר בערך עליון - אשר הוא מיסודי הדת ומסמני היהדות.

   כיצד באמת אפשר להגיע לרמה גבוהה כזו בעבודת ה'? איך רוכשים את התכונות של אברהם אבינו? התשובה נמצאת במסכת "אבות".

   כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו... עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע (אבות ה' י"ט). פירוש: עין טובה - מסתפק במועט ואינו לוטש עיניים ומחפש עוד ועוד ממון. רוח נמוכה - אינו בעל גאווה. נפש שפלה - מרסן את תאוותיו, ולא מגדל את הנפש הבהמית שבו (על פי פירוש הרמב"ם שם). 

   זה כל הסוד. אדם שעובד על עצמו ומפתח בקרבו את שלושת היסודות המרכזיים של עבודת המידות: 1) הסתפקות במועט, 2) ריסון התאווה, 3) מחיקת הגאווה, אזי הוא נכנס למסגרת של "תלמידי אברהם אבינו", ואין לו שום בעיה להיות "ביישן ורחמן וגומל חסדים". אך אדם שלא עובד על שלושת העקרונות הללו, הרי הוא מפתח את ההפך. את העין הרעה והנפש הרחבה והרוח הגבוהה, והוא כבר נכנס למסגרת של "תלמידי בלעם הרשע". ואין ספק שאם הוא תלמיד מוצלח של בלעם, אזי הוא רחוק מאוד מסימני היהדות, מהרחמנים ביישנים וגומלי חסדים.

   אין ספק שכולנו רוצים להיות עִם לב רחום ונפלא כמו של אברהם אבינו, ומתלמידיו הנאמנים.

   אך מה אנו עושים עם הרצון הזה? האם אנחנו עובדים על "ריסון התאווה ומחיקת הגאווה והסתפקות במועט"?