פרשת שופטים - מדוע הצטווה המלך לשני ספרי תורה ?

מאת: אהובה קליין .

בפרשה זו - הכתוב  מתאר  את רצון העם להמליך עליו מלך - בזמן הכניסה לארץ ישראל ומצווה על המלך ציוויים חשובים:

"כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי.  שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ--לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא.  רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; וַיהוָה, אָמַר לָכֶם, לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד.  וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ--וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.  וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו--לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם.  לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול--לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל".  [דברים י"ז, י"ד -י"ח, א]

השאלות הן:

א] ישיבת עם ישראל בארצו והמלכת מלך- הקשר?

ב] מדוע מצווה המלך - לכתוב שני ספרי תורה?

תשובות.

עם ישראל והמלך.

חז"ל בספרי לומדים מכפל הלשון: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" ,כאשר המלך נפטר חייבים למנות תחתיו מלך אחר- זוהי אחת ממצוות עשה שחלה על עם ישראל- בזמן ישיבתם בארץ- הקודש  כפי שכתוב [מסכת סנהדרין, כ, ע"ב]: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ:

להעמיד [למנות] להם מלך,

להכרית זרעו של עמלק [דברים כ"ה, י"ט]

לבנות להם בית בחירה[בית מקדש]

הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק מעיר על כך: דברי מדרש אלה המופעים בספרי- באים ללמדנו: יסוד חשוב בבחירת מלך בישראל, אין המלך רשאי למנות את בנו  תחתיו, אלא בחירת המלך החדש תלויה בכל עם ישראל, לכן בחירת המלך נקבעה כמצוות עשה על כל יהודי היושב בארץ ישראל.

במסכת קידושין [ל"ב, ע"ב] לומדים חז"ל: "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" שנאמר: . " שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", הכוונה שתהיה אימתו על העם אשר בחרו בו.

רבי צבי פסח פראנק [רבה של ירושלים] מסביר: היות והעם בחר  במלך, ישנה נטייה  ברבות הימים לזלזל בו ולחשוב: היות ואנחנו המלכנו אותו , איננו  חייבים לקבל את מרותו ,לכן מדגישים חז"ל: "שתהא אימתו עליך" גם אם אתם בחרתם בו ,תכבדו אותו  כראוי למלך מישראל!

רבינו בחיי אומר: כתוב בספר היצירה: חייבים למנות מלך בישראל ובתנאי שתהיה כוונתם של ישראל- לשם שמים- לכוונת מצווה ואת זאת לומדים מהמילים: "שׂוֹם תָּשִׂים.." הרי היה יכול הכתוב לציין: "תמנה מלך" אבל  יש כאן לשון – סם, ובכך  רומז לנו הכתוב: כי המלך הוא סם חיים – "כי הוא כלול מן הכול" "והכל  לפי הכוונה ששואלים אותו"

בנוסף  רבינו בחיי אומר על המילים: "אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ": , מכאן: שהמלכות  ושאר המעלות  ניתנות לאדם  מאת אלוקים והבחירה היא ממנו.

בנוגע למילים: "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" על כך דרשו רז"ל אביו ואמו  חייבים להיות מישראל. מכאן יש ללמוד: שכל מי שלא-"מִקֶּרֶב אַחֶיךָ"- אינו ישראל והוא נקרא: נוכרי.

רש"ר סבור:[ על פי ספרי] ה' יבחר במלך על ידי נביא והוא יקבל זכויות של מלך והעם  יכניע  עצמו אליו. התורה נותנת אפשרות  שנייה :שהמלך לא ייבחר באופן ישיר על ידי ה' באמצעות נביא ,אלא יתמנה על ידי בחירה חופשית של האומה, או נציגיה.

המלך וספרי התורה.

 רש"י  מבהיר: המלך  מצווה לשני ספרי תורה.

אם כן, נשאלת השאלה: מדוע היה זקוק המלך לשני ספרי תורה?

התשובה לכך: ככל שאדם גדול יותר,  כך צריך הוא יותר ויותר לקבל   עליו את עול התורה- במטרה להכניע את עצמו, הוא חייב לקבל על עצמו משנה עול- תורה. מטעם זה בזמן שהיה מתפלל לה', היה חייב לכפוף את קומתו- משום שהיה חייב להשקיע עמל רב- על מנת  להגיע לידי הכנעה. [על פי ילקוט דוד]

 משך חכמה מאיר את עיננו    בהתבוננות המילים "וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו"—ושואל:  היה ראוי שיהיה כתוב: "וקרא  בה"? אלא שהדין הוא: "שדברים  שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה" ולכן יש כאן רמז בכתובים "והייתה עמו" הכוונה לתורה אבל כתוב: "וְקָרָא בוֹ"-  כי המלך חייב לקרוא בספר התורה  בעצמו ולא יאמר את הדברים בעל פה.

חת"ם סופר מסביר: לאורך כל הדרך המלך יחפש פתרונות לכל מיני בעיות שמתעוררות בזמן מלכותו - כי דעת התורה  חייבת להכריע בכל ענייני הממלכה הדורשים תשובות. ועל כך אמרו חז"ל: כשהיה דוד המלך עומד להכריז מלחמה   נמלך תחילה עם הסנהדרין. [מסכת ברכות  ג']

על פי המפרשים: עוד סיבה טובה למלך שיהיה מחובר לתורה הקדושה: למרות שהמלך חייב להיות תקיף לגבי העם, "שתהא אימתו עליך"- כל זה תקף רק בחוץ, אבל בתוך עצמו יתרחק ממידת הגאווה אל  תחדור הגאווה המלכותית לתוך חדרי ליבו.

על פי הספרי- סובר מפרש ספרדי: בנוגע לכבודו האישי של המלך, אל ירום לבבו מאחיו ואל יגלה תקיפות רבה.

אך בקדושה ויראת שמים- עליו כן לגלות גבהות לב ותקיפות ולא לוותר כפי שנאמר: "ויגבה ליבו בדרכי ה' "

"נתיבות שלום" אומר רעיון יפה: המלך זקוק לשני ספרי תורה ויקרא בהם כל ימי חייו ,כדי שילמד ליראה את ה'.

 לעניין שני ספרי התורה: אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שצמודה אליו תמיד- כאן מרומזים שתי דרכי הנהגה:

א] כשהמלך בינו לבין עצמו .

וכאן מרומז- כאשר המלך נמצא לבדו ידע כי מעליו ישנו מלך מלכי המלכים- הצופה במעשיו בכל רגע. כפי שנאמר:

"אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְהוָה הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יְהוָה". [ירמיהו כ"ג, כ"ד] זהו הספר בבית גנזיו. כשהוא לבדו, בביתו ידע כי ה' משקיף עליו בכל רגע.

ב] ספר התורה הצמוד אליו בצאתו ובואו לפני אנשים. מכאן ילמד את כל סדר הליכותיו של תלמיד  חכם- כיצד יתנהג בזמן שאוכל ושותה  ובזמן שמדבר וכן ביתר הדברים הגשמיים- הכול מתוך אמונה ויקפיד  שיתקדש שם שמים על ידו.

בספר "תפארת שלמה" כתוב: אם רואה אדם, שבאו עליו ייסורים- מיד יפשפש במעשיו ואם לא גילה  עבירה שעבר, יתלה את הדבר בבטול תורה - היות וביטול  תורה הוא חטא. ואז כוח התורה מגלה לו את חטאו.

בעוד שיצר הרע מסמא את עיניו לחשוב שהוא נוהג נכון, מנגד כוח התורה מגלה לו את הידיעה  כי חטא.

בנוסף התורה שהוא קורא בה מגלה לו את  טעויותיו ומעשים  שלא נהג בהם  כהוגן.

לסיכום, לאור האמור לעיל, בחירת המלך בארץ ישראל - היא אחת ממצוות עשה שהצטוו בני ישראל – עם כניסתם לארץ הקודש.

המלך חייב  להיות אדם מישראל וברשותו יהיו שני ספרי תורה - אחד  הולך אתו לכל מקום והשני בבית גנזיו, וכך התורה תאיר את עיניו לאורך כל  הדרך הן כשהוא לבדו והן כאשר הוא  בא במגע עם העם.

 כמילות תפילת "אהבה רבה ":

וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתורָתֶךָ. וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ.     וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ,