"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (יא, כו)

משל למה הדבר דומה? לעבד, שאמר לו רבו: הרי שרשרת של זהב אם תשמע בקולי, ואם לאו אני כובל אותך בכבלים של ברזל והנמשל: כך אמר הקב"ה לישראל. אם עשיתם את רצוני הרי הטוב והברכה, ואם לאו הרי הקללה. הרי שתי דרכים לפניכם ואינו תלוי אלא בכם, וזה: ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה (דברים רבה).

חיים של ברכה

יש הרבה אנשים שמצליחים מאד בעולם הזה בגשמיות ובכל זאת מרגישים בכל נפשם שרע להם, שבעצם יש להם הכל אבל אין להם כלום. כי הנשמה אין לה שום סיפוק והנאה מכל עניני העולם הזה הגשמיים. התענוג היחידי שלה, זה להתענג על ה', להתענג על התפילה, על התורה, על כל דבר שבקדושה, כל דבר שמחבר אותנו אל ה'. שום דבר חומרי לא ממלא אותה כי היא נחצבה מכסא הכבוד.

אנחנו כל הזמן מתבלבלים מהקסמים של העולם הזה. יש לנו איזה דמיון שהתאוות זה התענוג הכי גדול אבל בסוף מבינים שזה מתוק רק מלמעלה אך בהמשך זה נהיה מר. כשאדם מחובר, כשהוא בדבקות, זה הגן עדן שלו. הוא אוהב את כולם, מסתכל בעיניים טובות על כולם, יש לו סבלנות לכולם, שום דבר לא מרגיז אותו, לא חסר לו כלום.

אנחנו צריכים לרצות את החיים בשביל לראות את האור האלוקי. צריך לסגור את העיניים הגשמיות כי רק אז זוכים לעיניים רוחניות, עיניים שרואות את האור של השם.

בורא עולם ברחמיו האינסופיים בורא לנו בכל פעם הזדמנויות חדשות, כל שנה מחדש הוא שולח לנו חודש נפלא שכזה, חודש אלול, שבו שערי השמים פתוחים לתשובה שלנו. חודש שבו האור האלוקי יורד עד אלינו.

שבת "ראה" היא תרועת הכניסה של חודש אלול, שבת שבה מכריזים ומברכים את החודש. ההכרזה הזו עושה משהו לאנשים. מן חרדת קודש יורדת וממלאת חללו של עולם, רוח של התעוררות והתחדשות. בלב כל יהודי, יהיו מעשיו אשר יהיו, מורגשת איזשהיא התעוררות, איזה רצון להתחיל התחלה חדשה.

כל התשובה שלנו זה רצון. השי"ת רוצה לראות את הרצון שלנו. זה כל מה שבורא עולם רוצה מאיתנו! שנרצה אותו! הקב"ה רוצה את הלב שלנו! שנעשה כל דבר עם רצון! עם חשק! עם אהבה! כסופים! געגועים! תפילות! רבונו של עולם, תבטל ממני את כל הרצונות הרעים, זכה אותי לרצות רק אותך! כשאדם יש לו רצון חזק הוא יגיע לכל מה שצריך להגיע! הוא יתפלל על זה בחשק גדול עד שישיג את זה! הוא יעמוד, יבקש, יצעק לה' כאילו כל החיים שלו תלויים בזה, כאילו הוא ממש לא יכול לחיות בלי הדבר הזה. רק זה נקרא חיים. כשיש לאדם רצון. ואיך יחזק אדם את הרצון שלו? על ידי שיתפלל על זה בעצמו. רבונו של עולם תחזק לי את הרצון, תן לי חיים, תרחם עלי. כשאדם זוכה לנתב את הרצונות והכיסופים שלו למקומות טובים, כשהוא מתחבר לרצון האלוקי ורוצה מה שה' רוצה, זה נקרא חיים של ברכה.

התורה הקדושה מזכירה לנו בפרשת השבוע את הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (יד,א). אבא רוצה רק טוב לילדים שלו. אבא לא עושה להם שום רע בחיים. כשמסתכלים ככה על החיים, בעיניים של אמונה, הם הופכים להיות חיים טובים, גן עדן ממש. מה שקרה לי זה לא עונש. זה גם לא איזה ביש מזל. אצל הקב"ה אין מושג הענשה לשם עונש. בורא עולם עוסק בתיקון, וגם כשיש צורך להרוס, זה בא כדי לבנות, גם אם זה כואב לפעמים.

כל אחד מקבל פה את המכות שלו. אף אחד לא מתחמק מהן. בלי מכות לא היה לנו כלי לקבל שום אור בעולם. המכות שמקבלים זה לא טעות, זה לא פספוס, זה לא מזל רע, זה בדיוק המסלול שאנחנו צריכים לעבור בו. אם אין בכיות אין שירות. אי אפשר להכיר את ה', אלא דרך צרות ויסורים. מפה הקב"ה רוצה שנמצא את השמחה שלנו. הוא לא רוצה שיהיה לנו הכל. אנחנו בוכים ומבקשים  מה' שיהיה לי, שיהיה לי, שיהיה לי, אבל אם יהיה לך ויהיה לך אז לא ישאר אצלך מקום בלב בשבילי. בשביל מה בראתי את העולם? שיהיה לך כל כך הרבה? שיהיו לך כל כך הרבה הצלחות? שהכל ילך לך? שמכל הכיוונים יהיה לך כל כך נפלא? בראתי את העולם כדי שתמליכו אותי, כדי שתחפשו אותי, כדי שתדעו שיש רק ה' בעולם ואליו צריך לפנות.

כל רגע יש לנו מלחמה על האמונה. אדם צריך לדעת שהוא בא לעולם הזה להילחם על האמונה! המלחמה של הבנאדם על האמונה זו מלחמה של כל רגע ורגע. כי ברגע שנכנסת לבנאדם מחשבה "שרע לו", ש"לא טוב לו", זה חוסר אמונה. הרגע הזה אתה מאמין, מצויין! הרגע הבא אתה עצוב, אתה לא מאמין. הרגע הבא אתה לא שמח, אתה לא  מאמין. רגע אתה מאמין, רגע אתה לא מאמין, זה או חיים או מוות. או גן עדן או גיהנום.

רבנו הקדוש אומר שצריכים לזכור כל הזמן שיש עולם הבא, מיד כשאדם קם בבוקר, המחשבה הראשונה שלו תהיה – יש עולם הבא, כי כשאדם זוכר שיש עולם הבא, הוא חי בעולם הזה כמו שצריך. הוא משקיע את עיקר זמנו בתכלית, לא בשטויות, הוא מבין שפה לא חיים לנצח הוא מקבל את הפרופורציות הנכונות איך לחיות בעולם הזה.

אדם שיש לו תכלית בעולם הזה, איפה יש לו זמן לדבר על מישהו?! לשמוע על מישהו?! זה מראה שהבנאדם הזה משועמם! זה מראה שאין לו תכלית! שהוא "מעביר את הזמן". אדם שיש לו תכלית אין לו זמן. הוא רוצה תמיד להספיק עוד ועוד. מנסה למעט בשינה. עושה לעצמו סדרים עד שאין לו זמן להרים את הראש. ר' נתן מברסלב, היו אנשים שחלקו עליו וביזו אותו כאלו בזיונות, התלמידים שלו שאלו אותו איך אתה לא עונה להם?! ענה להם ר' נתן: "יש לי כל כך הרבה סדרים, שלא שאין לי זמן לענות להם, אין לי זמן לשמוע אותם". זמן זה הדבר הכי יקר בעולם. כמה צריך לשמור עליו. מסופר על "השאגת אריה" שלפני פטירתו נכנסו אנשי החברה קדישא ובקשוהו לומר וידוי, אמר להם: לא רוצה! שאלו אותו מדוע? ענה להם "השאגת אריה" אין לי מה לחזור בתשובה, לא היה לי זמן לעשות עבירות, כל הזמן למדתי בלי הפסקה.

חיים זה שמחה. בלי שמחה אין לנו חיים. השמחה זה הויטמין הכי חשוב שלנו. אדם שומע דברים שמעיקים עליו, אז הוא צריך לדעת שזה לא בשבילו, זה לא שייך אלי, אני סותם את האוזניים. כלומר, האדם כל הזמן צריך לבדוק את עצמו אם הוא בשמחה. אם הדבר הזה הביא לי התעוררות, שזה שמחה, אז מצויין, אם הדבר הזה הביא לי עצבות,  זה כבר למעלה מהכלים שלי, אז זה לא שייך אלי, זה לא שלי, הפנים שלי צריכות תמיד להיות רק מחייכות.

אנחנו רוצים שהילדים שלנו ישמחו בעבודת ה', ישמחו בבית היהודי, שלא ירגישו שחנקו אותם. צריך להגיד להם כל הזמן שה' אוהב את זה שהם שמחים. שה' אוהב אותנו. שה' שמח אתנו. ילד צריך להרגיש שטוב לחיות בבית. אם ילד רואה שאמא שמחה על כל דבר טוב ושהיא גם יודעת איך לקבל דבר לא טוב, אז הילדים גדלים באווירה כזו שהם רוצים להמשיך את הדרך אך אם בבית שלי היה כל כך  קשה, אני לא רוצה לבנות עוד בית עם קושי כזה, מספיק לי מה שהיה לי בבית. אי אפשר לחיות בלי שמחה. שמחה היא השכינה ועצבות היא הסטרא אחרא. שמחה זה האמצעי לעשות את השליחות שלנו בעולם. זה אמצעי להתחבר להקב"ה. אי אפשר בלי זה.

התורה הקדושה בפרשת השבוע מצווה אותנו להיות שמחים. "ושמחת בכל משלח ידך" (יב,יח)

ולכאורה קשה, איך אפשר לצוות על שמחה הרי שמחה צריכה לפרוץ באופן טבעי ואם היא לא פורצת לבד, איך אפשר לצוות על זה? התשובה היא שלשמחה אמיתת מגיעים על יד עבודה קשה כמו כל עבודת המידות. רבנו ז"ל אומר: "והכלל שצריך להתגבר מאד  בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד כי טבע האדם למשוך את עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל" (ליקו"ת כד). ותמצית העבודה על השמחה זה להתחזק באמונה. אדם הולך עם אמונה הוא לא נשבר משום דבר, הוא יודע שמשמים מכוונים כל דבר קטן שקורה לו ובודאי מה שקרה זה טוב. רבונו של עולם תעזור לי לזכור שהכל אתה עושה לי, שככה בדיוק אתה אוהב אותי, שזה  מהאהבה שלך מה שקרה לי.

הקריאה 'ראה' מעוררת אותנו לשים לב. 'ראה' זה עצור והתבונן. ימי הדין בפתח! העולם הזה הוא לא הפקר! על כל דבר אנחנו עתידים לתת דין וחשבון. אתה מבקש מהשם רחמים? אתה מבקש מהשם שיסלח לך? תרחם על בני אדם ותסלח להם! אם ככה תעשה, אם תתנהג עם הסובבים אותך ברחמים ובסלחנות, הקב"ה יעבור מכסא דין לכסא רחמים, ידון אותך כשהוא יושב על כסא רחמים. מידה כנגד מידה. אתה בעצמך מחליט על איזה כסא ישב הקב"ה ביום הדין כשהוא ידון במקרה שלך. אתה עושה חסד לאחרים, למעשה אתה עושה לעצמך. כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, הוא חוסך בכך אלף פסיעות עבור עצמו.

אחד הדברים שיכולים לצער בני אדם זה שאתה לא מחייך אליהם. זה יכול ממש לשבור אותם. הצבע נעלם לו מהפנים . אדם עכשיו ביזו אותו, הוא מת. ה' ירחם מה שקורה כשאדם מבזה את השני.  אין לו חלק לעולם הבא. הוא כמו שופך דמים. בני זוג צריכים לכבד אחד את השני, ואת הילדים שלהם, ואת השכנים שלהם, לתת כבוד לכל הסביבה. אסור לשכוח שכל יהודי הוא חלק מהשכינה הקדושה. זה לא ישוער בכלל כמה שזה נורא לבייש יהודי.

אין מדריגה יותר גבוהה מעין טובה. אי אפשר להבין מה זה הכוח הזה שאדם מעביר על מדותיו וסולח על הכל ואוהב את כולם. אדם צריך להחליט: אני רוצה לעבור את החיים האלה בלי לפגוע בשום בריה! אפילו מי שפוגע בי, אני לא אפגע בו ולא אצער אותו, אדרבא, אסלח ואמחל לו. אני לא אפגע ולא אצער שום אדם.

אדם נותן צדקה, פותח את ידו, אז הכל יפתח לו, כל שערי השמים יפתחו לו. התורה הקדושה בפרשת השבוע נותנת משנה תוקף למצוות של בין אדם לחברו. עשור תעשר, שמוע תשמע, נתון תתן, ענק תעניק, פתוח תפתח (את ידך..) תכלית היופי, כשהאדם הוא בבחינת נותן, לא מקבל. צדיקים לא אוכלים לבד, האכול זה לא שלך, האוכל הזה הוא של ה', אתה מתחלק באוכל הזה עם עוד  מישהו. גם הכסף הוא לא שלך. אתה רק בעל פיקדון.

יש משפט שצריך להגיד אותו כמה שיותר, כל יום, לא רק בחודש אלול. "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". שבכל מקום שאני נמצא, שם זה בית ה', לא איכפת לי כלום, רק להיות קרוב לה'. איך עושים את זה? איך מזמינים את השכינה אלינו הביתה ולא נותנים לה לברוח? ע"י שמוותרים, ע"י שמרחמים, ע"י שמתפעלים מהשני, רואים את המעלות שלו, ע"י שמודים על כל מה שעושים עבורנו, ע"י שלא מעירים הערות ואף פעם לא צועקים, והעיקר להאיר פנים. בבית ובחוץ כמו בסיפור הבא.

שחור, לבן, וכל מה שביניהם

הסיפור שלנו קשור לסערת השלגים שפקדה את אזור ירושלים בחורף תשע"ד. אמנם עדיין אין סוף לסיפור, אך מה שמתרחש עד כה שווה סיפור  בפני עצמו. נולדתי בקיבוץ של "השומר הצעיר" בצפון. הייתי בת יחידה להורים שעבדו במשק והאמינו בחלום הסוציאלי בכל לבם. בקיבוץ שלנו לא היה בית הכנסת, לא הייתה שום נגיעה לדת. גדלנו עם ערכים של סובלנות והכרה בשונה ובאחר, אלא אם כן הוא חרדי. גדלתי עם חברת ילדות, שהייתה לי כאחות. היינו יחד 24 שעות ביממה כי בקיבוצים הייתה נהוגה "לינה משותפת". כיום, ברור לכולם איזה שבר ואיזה חורבן גרמה הלינה המשותפת לנפשם של הילדים. היה זה ניסוי בבני אדם, פשוטו כמשמעו, ולמרבה המזל הוא הופסק לפני שנים. הילה (שם בדוי) הייתה חברתי הצמודה. בגיל 21 החלטנו יחד לעזוב את הקיבוץ ולעבור למרכז.

הנחיתה בעיר הגדולה הייתה קשה ביותר. גילינו עיר אנוכית, מוחצנת, חומרית ואנטי ערכית. בתחילה הוקסמנו, אך מהר מאד הקסם פג, ראינו את השקר ואת האפסיות שבחיים אלה, וממש לא אהבנו אותם. הבעיה היא, שגם סגנון החיים הקודם ממש לא התאים לנו, פקחנו עיניים וגילינו שאנו בתוך ריק אמיתי. באותה תקופה, חברה משותפת בשם טליה הזמינה אותנו להרצאה תחת השם: שחור, לבן וכל מה שביניהם. לא היה לנו שום מושג מה עומד מאחורי השם, אבל מכיוון שממילא לא היה מה לעשות והמחיר היה די זול- הלכנו. התיישבנו והמתנו למרצה. שמו לא אמר לנו דבר, אבל כשהוא הופיע היינו בהלם. הוא היה חרדי. לגמרי.. קרחת, כובע, חליפה שחורה. אמרתי לחברתי: "עבדו עלינו, בואי נלך מכאן", אבל היא אמרה: "מה אכפת לך? נשמע מה יש לדוס הזה להגיד ונתחשבן עם טליה אחר כך". הוא החל בסיפור על ילד שגדל בכפר ומעולם לא ידע שיש לו אבא ואמא. כולם מסביב דאגו שלא לספר לו. בהתחלה זה בכלל לא  הפריע לו, משום שלכולם מסביבו לא היו אבא ואמא. הם פשוט חיו לעצמם. ואז, כשהגיע לימי נעוריו, סיפר לו איש זקן על המושג "אבא ואמא". זה דווקא עניין אותו מאד, אבל הוא חשב שזו מעשייה מארץ רחוקה וקצת דמיין אם היה רוצה שיהיו לו אבא ואמא. ככל שהזקן סיפר יותר, הוא הרגיש שרצונו מתגבר. יום אחד גילה לו הזקן שיש לו אבא ואמא ושהם אינם רחוקים. מצד אחד הוא רצה מאד להכיר אותם, ומצד שני הוא ממש כעס עליהם מדוע התחבאו ממנו כל הזמן.

בשלב זה פרצתי בבכי. הרגשתי שהסיפור של הדוס הוא עליי. בשנות ילדותי, אבא ואמא היו סתם עוד שני אנשים שאני הולכת אליהם בשעות אחר הצהריים, אפילו לא קראתי להם אבא ואמא, אלא בשם הפרטי. וכעת הגיע הדתי הזה והוציא ממני את כל הכאב שהיה אצור לי בפנים. זו בדיוק אני, ילדה שגדלה בלי לדעת שיש מושג אבא ואמא, וכעת כשהיא יודעת, היא כועסת איפה הייתם עד עכשיו. יצאתי. לא רציתי לשמוע את ההמשך. זה כאב לי מדי. הילה שבה מאוחר יותר, עצבנית. היא אמרה שבהמשך הסיפור, הדתי הזה לקח את הכל למקום של חזרה בתשובה, שיש אנשים שלא יודעים שיש בורא לעולם וגם אחרי שבסוף  מספרים להם הם כועסים ואינם רוצים להכיר  אותו. היא אמרה שדווקא הסיפור המקורי מצא חן בעיניה, אבל הוא הרס הכל עם הנמשל. אני המשכתי ללכת עם הסיפור הזה, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הנמשל. הלכתי להרצאה נוספת שלו כדי לשמוע את הנמשל, וכאן התחלתי לחפש בחיפוש איטי אחר משהו שירפא את נפשי הפצועה.

הילה לא אהבה את הכיוון שהלכתי אליו, אט אט מצאנו עצמנו מתרחקות. בשלב מסוים התחלתי ללמוד במכללה לחוזרות בתשובה, ומשם הייתה הדרך קצרה לחזרתי בתשובה שלמה. אגב, זה היה השלב שבו הורי התעוררו לחיים. הם עשו כל מה שיכלו כדי "להציל" אותי כדבריהם. שאלתי באיזו זכות הם בכלל אומרים לי מה לעשות ואיפה הם היו כל השנים. דווקא מנהלת המכללה הרגיעה אותי, היא הסבירה לי שהוריי בדרכם אהבו אתי מאד ונתנו לי כל מה שחשבו שטוב בשבילי. היא ריככה אותי מאד, ובתהליך איטי התפייסתי עם הוריי, והם במקביל השלימו עם חזרתי בתשובה. נישאתי בשידוך לחוזר בתשובה כמוני, יוצא קיבוץ, ובנינו בית לתפארת. חברתי הילה אמנם השתתפה בחתונתי, אך התרחקנו מאד. גם היא הייתה נשואה צעירה ליוצא קיבוץ, אך היא לא התחברה לדת. כשאני חושבת על כך, נראה לי שאולי כשמספרים משל טוב שנוגע ללב, אין צורך בנמשל.

בחורף תשע"ד נקלעה משפחה חרדית, אב ואם ועוד שישה ילדים, לסערת השלג באזור ירושלים. הם הזעיקו עזרה, וזו לא הגיעה. לקראת הבוקר הדלק אזל, המנוע כבה, ולאחר מספר שעות גם המצבר. היה זה יום שישי, השעות הלכו והתקדמו. רכבם היה מכוסה שלג, כוחות ההצלה לא הגיעו, וכעת גם לא היה שום אמצעי להזעיקם, מאחר שסוללת הטלפון הסלולארי כבתה. הם הבינו שאם הם אינם עושים משהו הם יקפאו. אב המשפחה יצא מהרכב, אפילו לא ידע לאן. הוא קיווה שייקלע למקום יישוב. ואכן, הוא הגיע ליישוב חילוני לחלוטין, ללא תושב דתי אחד. הוא נקש על דלת הבית הראשון שראה. את הדלת פתחה לו הילה, חברתי. היא הזעיקה את בעלה ועוד כמה מאנשי היישוב. הם יצאו בג'יפים, והוא הצטרף אליהם, למרות קדושת השבת, מפני פיקוח נפש. הם הגיעו לרכב המכוסה כולו, הוציאו את בני המשפחה והסיעו אותם באחד הג'יפים, והוא הצטרף אל היישוב. מה עושים כעת? לסיטואציה כזו, איש מהם לא חלם שיגיע. משפחה חילונית לחלוטין, שני ילדים וכלב, מול משפחה חרדית ביותר, אב עם זקן ופאות, אם עם מטפחת, ילדים עם קרחת. לשני הצדדים אין מושג מה עושים?. הילה אמרה: " מותר לכם להיות אצל חילונים?" האב אמר: "מותר לנו להיות אצל יהודים". כולם צחקו צחוק שקצת הפשיר את הקרח, תרתי משמע. "בדרך כלל החרדים אומרים לנו 'בואו תעשו אצלנו שבת', כעת תורנו", אמרה הילה. כאן החל גישוש עדין. חברתי ידעה שלחרדים אסור לאכול כל דבר ושיש איזושהי בעיה עם כלים. היא לקחה כלים חד פעמיים והתכוונה לבשל משהו... אם המשפחה החרדית הצטרפה אליה, ובעדינות לחשה לה מה מותר ומה אסור. "מבחינתנו, אסור לאכול כל דבר שיבושל או יחומם בשבת. לכן אנו נסתפק בדברים הבסיסיים: חלות, טונה, שימורים, שתייה, ירקות, מה שיש. יהיה בסדר, לא תזיק לנו דיאטה".

הילה עקבה אחר האישה, היא קלטה היטב את המבט החטוף המוודא שיש הכשר על המוצר. בתוך כעשרים דקות אספו ערימת מוצרים, ולאחר מכן החלו להכין מהם סעודה בכלי פלסטיק. הם הכינו ארוחה חלבית לתפארת. לאחר סעודת השבת התיישבו שני הזוגות לשיחה. בעלה של הילה החל כמובן בשאלות הנפוצות: "מדוע אינכם הולכים לצבא", אך אבי המשפחה החרדית לא הסכים בשום אופן להיכנס למקומות הללו. אנחנו אורחים שלכם, הצלתם אותנו, אתם עושים אתנו חסד גדול בכך שאתם מארחים  אותנו, אל תחשבו שאיני מבחין בהתחשבות שלכם, שאינכם מפעילים את מכשירי התקשורת בבית... אנחנו בשום אופן לא נגיע אתכם לריב. אסכים לענות על כל שאלה, אך לא כזו שתעורר עימות". הוא כיוון אותם לדיון בשאלה הפשוטה ביותר האם יש בורא לעולם, ואם כן, מה הוא דורש מאתנו ומדוע אנחנו צריכים להיענות לדרישתו.

השבת הזו הייתה השבת המרתקת ביותר שעברה על הילה ועל בעלה.

בין  לבין קשרה הילה שיחה עם האישה, והן מצאו עצמן מתחברות כנשים לדברים הבסיסיים בחיים, גידול ילדים ומשפחה. הילה ראתה מולה אמא לכמות בלתי סבירה מבחינתה של שישה ילדים, שמתפללת להרבה יותר, ובפעם הראשונה ראתה את הצבעוניות הרבה בתוך מה שראתה כשחור משחור. לקראת מוצאי שבת סיפרה הילה לאישה החרדית על המפגש האחד והיחיד שהייה לה עם אדם חרדי. היא החלה לספר לה את הסיפור על הילד שלא ידע על המושג אבא ואמא, על הקשיש שגילה שיש לו אבא ואמא. כבר בתחילת הסיפור החלה האישה החרדית לדמוע, עד שהבכי הפך להתייפחות ממש כמו ילדה קטנה. הילה פשוט חיבקה אותה. הרגישה שיש משהו מאחורי הבכי הזה. הסתבר שהיא נושאת סיפור חיים לא פשוט בכלל. הוריה נפטרו בזה אחר זה עד הגיעה לגיל חמש, היא כלל אינה זוכרת אותם, הקהילה עטפה אותם בחום ובאהבה. היא גדלה אצל קרובי משפחה שנתנו לה את כל הטוב שבעולם, אך לא הצליחו להוות תחליף להורים ממש. "הסיפור שסיפרת לי הוא בדיוק הסיפור שלי". הילה נפתחה לגמרי והחלה לספר לה על ילדותה. "לי כן היו אבא ואמא, ולמרות זאת, לא ידעתי מהם אבא ואמא. וכשגילו לי, זה כבר היה מאוחר". כך אמרה והחלה לספר על ילדותה מזווית שמעולם לא פתחה עד כה, גם לא לפני בעלה. לבה של הילה נפתח, ולפתע החלה להרגיש את כל הכאב שהיה אצור בה על היעדר דמות ההורים בחייה. מוצאי שבת הגיע, ושיחתם נמשכה הרבה לאחר מכן. שתי המשפחות נפרדו בידידות במוצאי שבת. ג'יפ הסיע אותם לביתם, ולמחרת הגיע הבעל לקחת את רכבו.

הקשר בין הילה לאורחת החרדית הפך ליום יומי. הילה מצאה את עצמה נמשכת ומתעניינת בעולם החרדי וביהדות. זה אמנם טרי מאד, אפילו השלג לא הפשיר, אבל אני מקווה שזה תחילתו של תהליך מבורך. ואיך אני יודעת זאת? השבוע התקשרה אליי הילה, אחרי שנים שלא התקשרה, היא סיפרה לי על השבת המיוחדת שעברה עליה והוסיפה: "את יודעת מה הכי משונה כאן? שעד היום ראיתי את החרדים השחורים בדיוק כמו שהם: שחורים. כמו פלקט שאין מאחוריו כלום. אפילו לא רציתי להתקרב ולבדוק אם יש משהו מאחור. אני חושבת שרוב החילוניים הם כך. "דווקא השלג הלבן הזה הביא למפתן ביתי את השחורים, ובשבת אחת בודדת נוכחתי לדעת כמה צבע יש בתוך השחור הזה, כמה חום ואהבה ואנושיות, וכמה אני יכולה להתחבר לשחור הצבעוני הזה". היא סיפרה וסיפרה וסיפרה, ואז הבריק לי רעיון: את יודעת משהו, הילה? זוכרת איך קראו להרצאה שגרמה לי להתחיל את התהליך של החזרה בתשובה?, הילה חשבה וחשבה ופתאום אמרה: "רגע משהו עם לבן, כן, 'שחור ולבן ומה שביניהם". (חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 6).

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לעבוד על ה"בין אדם לחברו" שלי, כי אני כל כך רחוק, כי יש לי עוד כל כך הרבה מה לשפר. והדבר שהכי יעזור לי זה לזכור כל רגע ורגע שכולם הם ילדים שלך, בנים אהובים של אביהם שבשמים אז איך אני יכול להגיד שאני אוהב אותך אבא אם אני לא כל כך סובל חלק מילדיך?

זכה אותי להתרכז בטוב ולהתעלם מהרע, לראות מה יש , לא מה חסר, וכמו שאני אוהב את עצמי למרות חסרונותי, זכה אותי לאהוב את השני למרות חסרונותיו.

וכשאני רואה מישהו שמח, הולך ברחוב ומפזם לו, שאזכה לשמוח בשמחתו אפילו כשאני לא שמח כי כשאני לא שמח אני לא יכול לראות מישהו שמח, זה משגע אותי.

וכשאני רואה הצלחה של מישהו בדבר שאני מאד מתקשה בו, או ישועה של מישהו במיוחד כשגם אני מחכה לישועה הזו ועדיין לא זכיתי, תעזור לי לפרגן עם כל הלב, באמת לשמוח, כי הרבה פעמים אני מחפש שם איזה דבר רע שינחם אותי.

רבונו של עולם, רוצה להיות טוב עין, להעביר על מדותי ולסלוח על הכל, לאהוב את כולם, לוותר, לרחם, לראות את המעלות של השני, לא להעיר הערות ואף פעם לא לצעוק. על אף אחד בעולם.

רבונו של עולם, רוצה להיות בן אדם.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי