"קומו סעו ועברו את נחל ארנן ראה נתתי בידך את סיחן מלך חשבון האמרי ואת ארצו החל רש והתגר בו מלחמה. היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך. ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמר. אעברה בארצך בדרך בדרך אלך לא אסור ימין ושמאול" וגו' (דברים ב,כד-כז). 'מאי "הר סיני"? הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו. והיינו דאמר ר' יוסי בר' חנינא: ה' שמות יש לו: מדבר צין – שנצטוו ישראל עליו. מדבר קדש – שנתקדשו ישראל עליו. מדבר קדמות – שנתנה קדומה עליו. מדבר פארן - שפרו ורבו עליה ישראל. מדבר סיני – שירדה שנאה לעכו"ם עליו. ומה שמו? חורב שמו' וכו' (שבת פט,א-ב). התורה כאן מכנה את הר סיני בשם "קדמות" ע"ש שבנ"י קיבלו את התורה שקדמה לעולם ('תניא שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה... תורה, דכתיב (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו"' וכו'. פסחים נד,א). אולם מדוע דווקא כאן התורה השתמשה בכינוי זה? רש"י מביא על הפס': '"ממדבר קדמות" – אע"פ שלא צוני המקום לקרא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני, מן התורה שקדמה לעולם. כשבא הקב"ה ליתנה לישראל, חזר אותה על עשו וישמעאל וגלוי לפניו שלא יקבלוה, ואעפ"כ פתח להם בשלום. אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום'. ע"פ זה מובן מדוע התורה השתמשה בשם המרמז על התורה וקדמיותה, כיון שמשה למד לשלוח שליחים לעשיית שלום לפני שילחם בסיחון, מהתורה שהקדימה שלום לגוים (שאי קבלת התורה זה רעה לגוים [כמו שמובא בשבת (שם) שבמתן תורה ירדה שנאה וחורבה לגוים]). לכן נרמז בתורה וקדימות (שהקדים שלום). בנוסף, מובא בתנחומא ("דברים" סימן ד): '"ויאמר ה' אלי ראה החילותי תת לפניך את סיחון”, וכתיב: "ואנכי השמדתי את האמורי מפניכם" (עמוס ב ט). בזכות מה? בזכות התורה, שהחכמים מורין אותה'. נראה שע"י החיבור בין התורה וחכמיה, מתחברים לכח התורה בעולם, שהיא קדמה לעולם, שכל העולם נברא על פיה ('דבר אחר: אמון – אומן. התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה "בראשית ברא אלקים”, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"'. ב”ר א,א), ובכך משפיעים על העולם. לכן בכח זה ניתן כח לנצח את אויבנו, וכך נעשה במלחמה נגד סיחון. עוד נראה שמובא בגמ': 'אמר ר"ש בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרוף, והן הן גופי תורה: (דברים ב, כג) "והעוים היושבים בחצרים עד עזה" מאי נפקא לן מינה? מדאשבעיה אבימלך לאברהם: (בראשית כא, כג) "אם תשקור לי ולניני ולנכדי". אמר הקב"ה: ליתו כפתורים ליפקו מעוים, דהיינו פלשתים, וליתו ישראל ליפקו מכפתורים. כיוצא בדבר אתה אומר: (במדבר כא, כו) "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב" וגו' מאי נפקא מינה? דאמר להו הקב"ה לישראל: (דברים ב, ט) "אל תצר את מואב". אמר הקב"ה: ליתי סיחון ליפוק ממואב, וליתו ישראל וליפקו מסיחון. והיינו דאמר רב פפא: עמון ומואב טיהרו בסיחון' (חולין ס,ב). אולי לכן הביטוי כאן על התורה זה בלשון שמרמז על עבר (לשון קדם) ועל העולם (שקדם לעולם), לומר שכל מה שמתגלגל בעולם קשור לתורה. ולכן גם מה שכבשו כפתורים מעוים וסיחון ממואבים (שמובאים בפס' קודמים), קשור לתורה. ובמיוחד באלו שיש קשר למצוה שמונעת (שבועה\ציווי לא לכבוש), וע"י הבנת העניין הזה מתגלה שמה שנראה כביכול כמיותר זה בעצם גופי תורה – כך שנותן הבנה של מעלת ערך התורה. לכן נאמר בהקשר לסיחון (שכבש) לשון של עבר על התורה, ללמד את מעלתה בכך. אולי גם בפס' קודם נאמר "היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך", ודרשו חז"ל: 'תנא: כשם שעמדה לו חמה ליהושע כך עמדה לו חמה למשה... למשה מנלן? אתיא "אחל אחל", כתיב הכא (דברים ב, כה) "אחל תת פחדך", וכתיב התם ביהושע "אחל גדלך". ורבי יוחנן אמר: אתיא "תת תת", כתיב הכא "אחל תת פחדך", וכתיב ביהושע (יהושע י, יב) "ביום תת ה' את האמורי". ר' שמואל בר נחמני אמר: מגופיה דקרא שמעת ליה (דברים ב, כה) "אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך", אימתי רגזו וחלו מפניך? בשעה שעמדה לו חמה למשה' (ע"ז כה,א). (למשה – במלחמת סיחון'. רש”י). לכן כיון שנעשה שינוי בטבע (שהשמש עמדה), מגלה התורה שזה חל ע"י כח התורה שהיא קדמה לעולם, והעולם נברא על ידה, ולכן היא זו שנתנה את הכח לעצירת השמש (וזהו שמשה שלח ממדבר קדמות, כביכול שלח לסיחון דרך חיבור לכח התורה [וכמו שמביא התנחומא שהשמדת האמורי 'בזכות התורה']).