"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים " (לג, א)

החיים זה מסע. מסע של קירוב לבבות ישראל לאביהם שבשמים. "והעיקר שיהיה כוונתו בכל נסיעותיו וטלטוליו בשביל להתוועד עם בני אדם חדשים ולדבר עמם מהתכלית האמיתי, ולעסוק עמהם בדברי תורה ושלום גדול, באופן שיכירו כולם את האמת ולשוב אל השם באמת... כי רק בשביל זה מסבב השם יתברך את האדם שצריך לפעמים לכתת רגליו לילך ולסע (ליקו"ה, פקדון ה,יט).

ויסעו... ויחנו... ויסעו... ויחנו...

החיים זה לא טיול שנתי. החיים זה מסע ארוך וקשה, מסע שיש בו אין ספור נסיונות, עליות וירידות, הצלחות ונפילות. החיים זה התמודדות... התמודדות... התמודדות... והכל כדי לקרב אותנו אל ה'.

לפעמים אדם מתקדם יפה בעבודת ה', הולך לו טוב כמה שנים, ואז באה נפילה חס ושלום, והוא לא מצליח להתאושש, כי הוא לא יכול לסבול את זה שהוא נפל, כי לא שייך אצלו ליפול, כי עד עכשיו הוא היה רגיל להצליח. ואז היצר הרע מכניס בו עצבות ומרה שחורה ועם עצבות אי אפשר לעבוד את ה'. כי כשאדם עצוב, והוא ממורמר, אז אין לו שום קשר עם הקב"ה, כי איך אפשר להיות בקשר עם הקב"ה אם אני מתמרמר, ואני חושב שעשו לי לא טוב, הרי ה' עושה את הכל. אתה חייב לזכור שבכל מה שעובר עליך, אין שום אי צדק, שיש פה משהו שנכתב מראש , שזה המסלול שאתה צריך לעבור בחיים, ושזה בודאי לטובתך. רבונו של עולם, תעזור שאני אזכור תמיד שהכל אתה עושה לי, שככה בדיוק אתה אוהב אותי, שזה מהאהבה שלך כל מה שקורה לי.

אדם כל שניה יש לו תקלה, כל שניה יש לו תקרית בחיים, כל שניה יש לו בעיה חדשה בחיים, וכל דבר שקורה הוא צריך להגיד גם זו לטובה ולהמשיך לשמוח. זה כזה נסיון עצום! הוא צריך  כזו אמונה! כל דבר שקורה הוא צריך מסירות נפש לשמוח, לשיר, ה' עושה רק טוב. ברגע שאדם מבין שזה לטובה, ומתגבר לשיר, לרקוד, ולשמוח, הוא נותן כוח שמהדבר הזה דווקא יהיו לו ניסים. יהודי זה מלשון הודיה, הוא תמיד מודה, הוא תמיד שר, מה שה'  עושה זה טוב, ה' אתנו תמיד, ה' הולך אתנו, ה' לא יעזוב אותנו אף פעם! אף רגע! יהודי לא מאבד את האמונה אף רגע, אף שניה.

כל נסיון מזכך אותנו. מרומם אותנו. נכון עכשיו זה כואב, זה לא נעים, אבל זו הדרך היחידה להתקרב אל ה'. כל הנסיונות, מכל הסוגים. בגוף, בנפש, בממון, אנחנו חייבים לעבור אותם כי הם חלק מהמסלול שהקב"ה רוצה שנלך בו. אפילו שזה לא נראה לנו, אפילו שזה נראה שיבוש בחיים שלנו, אפילו שזה בדיוק ההיפך ממה שבקשנו והתפללנו, צריך להאמין שהכל מדוייק, הכל לפי התכנון של הבורא, שיודע שרק ככה אנחנו יכולים להתקרב אליו.

אמונה והתחזקות, זאת הדרך של רבינו. זה עיקר המסע של חיינו. כל הצדיקים לא באו לשלמותם כי אם על ידי בחינה זו שלא היו מייאשים עצמם לעולם, אף על פי שעבר עליהם מה שעבר, ועל ידי האמונה שלהם, וההתחזקות שלהם, זכו למה שזכו.

כשאדם יודע שכל ענייניו הם רק בידי ה', כשאדם זוכה להיות יהודי אמיתי, שמאמין בה' בלי שום חוכמות, אז הוא זוכה לעבור את חייו בטוב ובנעימים. כי גם בעת הצער והדחק והחושך והאפילה, הוא מחזק עצמו באמונה הפשוטה ובמקום ליפול למקומות של מתח ועצבים ועצבות, במקום זה הוא זוכה לזכור שהכל מאת ה'.

כל הזמן ללכת עם התחזקות. השם אוהב אותנו! אין יאוש בעולם כלל!  ירידה לצורך עליה! השם חי את הצער שלך! יש לך צער! השם חי את הצער שלך! מה שלא עובר עליך, תזכור בורא עולם נמצא איתך! בורא עולם מלווה אותך! הוא מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך! הוא לא שכח אותך! הוא אוהב אותך! תתחזק! תפנה אליו!

העיקר שממשיכים. העיקר שלא מתייאשים. כי אם אדם מתייאש, זה יותר קשה מכל העוונות שהוא עושה. כי כשאדם מרים ידיים, מתייאש, ועוזב את הרצון שלו, הוא מתנתק מכל הפנימיות שלו, הוא מתרחק מעצמו! הוא מאבד את כל החיות שלו, הוא הופך לשבר כלי, אין עם מי לדבר. יאוש זה לאבד לגמרי את הרצון ואז האדם מתנתק מהקב"ה ובלי הקב"ה מה נשאר?

אסור לאבד את הרצון. הטוב שלך זה הרצון שלך. אפילו אחר החטא הכי חמור, אתה חייב להסתכל קדימה. הרי מה שאתה רוצה זה לא להמשיך לחטוא, אתה רוצה להידבק בה', לעשות את רצון ה', והרצון הזה זה מה שאתה!

אדם יש לו כל הזמן שאיפות להשיג השגות וכל הזמן אומרים לו המתן! אתה לא יכול לקבל מה שאתה רוצה מייד. אתה רוצה? יפה מאד שאתה רוצה, תמתין! חז"ל אומרים הבא להיטהר אומרים לו "המתן"! למה לא אומרים לו ."ברוך הבא" ופותחים לו? כי אי אפשר לקבל בלי הכנות. בלי לבנות כלים.

יש המתן בחיים. לא כל דבר מקבלים מייד. אם אדם לא מכיר את סוד ההמתנה, אין לו שום אפשרות להתקרב לעבודת ה' באמת. כל מי שרוצה להתקרב לה' יתברך, צריך לדעת שאי אפשר שתכף ומיד ה' יתגלה אליו ויאיר לו פנים, ושירגיש תכף את אהבת ה', שה' אוהב אותו והוא אוהב את ה'. חייבים את העבודה של ההמתנה. וזה לא שממתינים בנחת ובנוחות, תוך כדי ההמתנה עובר על האדם מה שעובר. לפעמים הוא מרגיש שלא רק שלא פותחים לו, אלא כביכול דוחים אותו ומרחיקים אותו, אבל אם אדם לא מפסיק להילחם, והוא מתחזק ברצונות, ומרבה בתפילות, אם הוא לא מוכן לוותר, הוא בודאי יכנוס סוף סוף אל הקדושה. כי אם היו נותנים לך כמו שאתה רוצה, היית מקבל גאווה ואין כמו הגאווה שמרחיקה את האדם מבוראו. לכן כשאתה רוצה להתקרב לקב"ה, אזי הדרך שמראים לך זה התרחקות, כדי שתיהיה לך ענוה. אין מצב שלא יעברו עליך קשיים ומשברים. אבל אתה תמשיך הלאה לרצות את ה', אל תעשה "ברוגז" עם הקב"ה בגלל שהוא לא נותן לך את מבוקשך, אל תתייאש, אל תפול בדעתך.

כדי להגיע אל האור מוכרחים לעבור דרך החושך! חוק של הבריאה! מי שלא הולך בחושך לא יכול לראות אור גדול. הקב"ה מטפל בנו ככה שעד סוף ימינו אנחנו כבר רואים מספיק חושך כדי שבזכות החושך הזה נזכה לראות אור גדול. כי זה מה שהקב"ה רוצה, שנראה את האור, אבל אין האור מתגלה אלא מתוך החושך. צריך לזכור שהשם תמיד איתנו, שאין מקום בעולם שלא מקבל את החיות שלו מבורא עולם, אין מקום בעולם שלא תמצא שם רחמנות של השם. שם, בחושך, בכבדות, שם תחפש את השם, כי כשמוצאים אותו שם, יוצאים משם.

זה העונג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנאבקים בחושך, שעוברים כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים. אני בחושך אבל אני יודע שאתה נמצא. אני בחושך אבל אני מתחזק באמונה שהכל ממך אבא והכל טובה.

דווקא מתוך התקופות היותר קשות בחיים שלנו, צמחנו וגדלנו. אנחנו עוברים תקופות קשות בחיים כדי שנגלה שגם שם ה' איתנו.

להיות יהודי זה להיאבק על החיבור עם ה' בתוך החושך, בתוך השיגרה, בתוך כל הדברים שלא מסתדרים לנו, מנסים למרות הכל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר. לא מרגישים כלום כלום, לא מרגישים שום דבר, ובכל זאת ממשיכים ועושים את העבודה.

יהודי צריך כל הזמן לצפות לישועה כמו שאומרים "לישועתך קיוונו כל היום ומצפים לישועה". צריך לעמוד בפני ה' בידיעה אמיתית שרק הוא מסוגל לעזור לנו, שאין לנו משלנו מאומה. הבעיה שלנו שאנחנו נחלשים באמונה. רואים טבע מול העיניים, לא את ה', והעצה היחידה היא התחזקות. להאמין בישועה גם בעומק ה'חוסר תקוה'. בעמקי ליבו של כל יהודי שוכנת לה האמונה האמיתית בכוחו הבלתי מוגבל של הבורא. צריך להתחבר אליה. אסור לאבד את האמונה והתקוה המונחות בצמד המילים "כל יכול". לפעמים בחיים כשחושבים ש'זה הסוף', דוקא אז מתחילה הישועה.

בזמנים הקשים האלה, כשלקחו לנו את ההתעוררות ואת ההתלהבות מוכרחים להתחזק במעט שאנחנו עוד מסוגלים לעשות.

מתי מקדשים את הלבנה? מתי אומרים "מקודש מקודש?" כשהיא הכי קטנה. כשמוצאים בה נקודת אור קטנה קטנה, זה הכי קדוש. ואם אתה לא מוצא שום נקודת אור בחשיכה שאתה נמצא בא, תתחזק בזה שהיו לך פעם ימים טובים ובודאי יחזרו לך הימים הטובים. רבי נתן: "ויזהר לבלי לפול בדעתו לעולם, אף אם יעבור עליו מה, וכל הצדיקים שהיו מימות עולם זכו למה שזכו על ידי שלא היו מיאשים עצמם לעולם, רק התחזקו עצמם בכל פעם, אף על  פי שעבר עליהם מה שעבר, אשרי להם אשרי חלקם"

אדם, בתוך כל הצרות שלו, בתוך כל היסורים שלו, בתוך כל הבלבולים, בתוך כל הניסיונות הכי קשים שיכולים להיות, שאדם כבר לא יכול לסבול יותר את המציאות שלו, הוא יכול עם איזו מחשבה טובה, עם איזה הרהור תשובה שהוא מהרהר הוא יכול לבנות את המשכן שלו.

אני לא יכול לעשות היום כלום, אבל אני לא פוטר את עצמי, אני יודע שיש ה', אני יודע שיש קדושה, אני יודע שאני חייב להתקדש, אז אפילו שאני לא עושה כלום כי אני לא יכול, לא במעשים וגם לא בדיבורים, אבל אני יכול להרגיש, יכול לרצות, יכול לייחל, יכול לאהוב. אתה לא יכול לעשות דברים גדולים? תעשה דבר קטן. תתפלל שמחר תוכל. רבנו הקדוש: "ואם אתה רחוק מאד מאד ממנו יתברך, ונדמה לך שאתה פוגם בכל שעה ממש נגדו יתברך, עם כל זה תדע שאיש כזה, שהוא מגושם כל כך, כל תנועה ותנועה שהוא מנתק עצמו מעט מעט מן גשמיותו ופונה להשם יתברך היא גדולה ויקרה מאד מאד, ואפילו נקודה קטנה מאד שהוא נעתק מגשמיותו אליו יתברך, הוא רץ בזה כמה וכמה אלפים פרסאות בעולמות עליונים". (ליקו"ת מח).

אדם צריך לשמוח עם הקצת שהוא עושה. הכל או לא כלום זה מהצד של הטומאה. רואים היום אנשים שנופלים מהיהדות שלהם, מתקררים לגמרי, והכל נובע מזה שבהתחלה אתה רוצה הרבה מאד, וזה החלק הטוב שבספור, אך יחד עם זה צריך מאד מאד לשמוח עם מעט הטוב שיש לך, ולהודות לה' יתברך. אדם רואה שהוא לא מצליח לממש את הרצונות והכיסופים שלו, אז הוא נופל בדעתו. הוא נחלש, מתייאש, הוא לא שמח במה שיש לו, שהוא הולך עם ציצית, שיש לו כיפה, שהוא לומד קצת, מתפלל קצת, לזה הוא לא שם לב. תשמח במעט טוב שיש לך.

עמידה בנסיונות זו תמצית העבודה של כל יהודי. רק ככה זוכים לעלות במעלות רוחניות ולהתקרב אל ה'. בקושי הזה של הנסיון אדם בונה את עצמו. הוא מוציא מהכוח אל הפועל את  הכוחות הגנוזים שיש בו, כוחות עצומים שלא יכולים לצאת לאור כשהכל רגיל והכל  נהדר, אלא כשעושים לו נסיון. אדם עומד בנסיון ושובר את הרצון שלו כדי לעשות רצון ה', הוא נהיה מאושר יותר , נהיה לו יותר טוב, הוא מגלה את עצמו כאדם יותר גדול ממה שהוא היה קודם.

מלחמת היצר היא המלחמה הגדולה שבכל המלחמות. היצר הרע אורב לאדם עד מאה ועשרים. בחיבור הזה בין האדם לבוראו נאבק היצר הרע בכל כוחו. כל תנועה קטנה שיהודי מבקש לבצע בכיוון הקדושה, הסטרא אחרא משגרת רבבות של הפרעות ובלבולים. אבל בתוך החושך והבלבולים, אדם זוכה. פה הוא מצליח להתגבר, שם הוא משיג דעת חדשה, וכאן יש לו תפילה חדשה, הבנה חדשה, איזה שברון לב, זעקה אמיתית, זה הרווח האמיתי שלו.

אדם נשאר עם התאוות שלו, עם הבלבולים שלו, ועם הכעסים שלו, ועם העין הרעה שלו שהוא לא יכול לסבול שהשני יותר טוב ממנו, שעינו צרה בהצלחה ובהתנשאות של חברו, אבל הוא בכל זאת מתקדם, יש לו תמיד איזה חוט השערה, חוט השערה שהוא קצת מתקדם בה, חוט השערה שאומר בעצם להקב"ה אני מבין היום שזה לא טוב מה שעשיתי, אני עכשיו רוצה להיות קצת אחרת, וזה בעצם רק חוט השערה אבל הקב"ה אוסף את השערות האלה, הוא בונה מהם את הרחמים שלו, מזה שאנחנו כל פעם מתקדמים קצת. כחוט השערה.

החיים זה מסע ארוך, קשה אך מרתק. כמו בסיפור הבא:

כוכב בלי סוד

תש"ל 1970. כתריאל ונעמי הרמן התייסרו מאד. הלבטים, הספקות וחיבוטי הנפש לא נתנו  להם מנוח. אלא שכבר לימדונו חז"ל, שאין שמחה כהתרת הספיקות. כבר חלפה למעלה משנה, מאז על פי חוק, הם היו צריכים לחשוף את הסוד בפניו של בנימין בן ה19 בנם הבכור שלמד בישיבה גבוהה בירושלים אשר הישגיו לעילא, והוא ממש תפארת בחורים, ונושא חן בעיני כל רואיו. רגע האמת הגיע. בנימין חזר ביום חמישי אחר הצהריים, לבין הזמנים של חודש אב. הוא הניח את תיקיו על ספת הסלון ופנה לשיחה עם הוריו, וכהרגלו החל לדווח על הישגיו ושאיפותיו. משום מה הוא הבחין בעומק תחושותיו בעננה דקיקה של דאגה או מבוכה המרחפת על פניהם של הוריו. עננה שהוא מעולם לא הכיר, הוא ניסה לדחוק תחושה מוזרה זו... "מה יום מיומיים" הרהר לעצמו, "ברוך השם הם בריאים, שלושת אחי הקטנים מצליחים בלימודיהם, הבית שוקק חיים כמו תמיד, מה כבר יכול להיות". משפחת הרמן התגוררה במושב קטן ירקרק וחביב, שבמרכזו מגדל מים זקוף, מדשאות רחבות ושדות תירס וחיטה פרושים מאופק לאופק. בלילות הקיץ יכולת להירדם לצלילי ציקצוק ממטרות הענק שירו קילוחי מים למרחק מאה מטר, אולי יותר.

בנימין נהג להביט בכיפת הכוכבים שקרצה לו מעבר לחלון חדר השינה, ולחפש כוכב נופל. "אני כל כך רוצה לתפוס כוכב" חלם בין הכרית לשמיכה "אין לי ספק שהכוכבים מצפינים סודות שרק הקדוש ברוך הוא יודע, אבל הכוכב שלי בוודאי יספר לי על כך". כתריאל ונעמי ידעו לחנך, ידעו לחייך, ואפילו ידעו להעניש. "הם כתר לראשי, הורי היקרים", נהג לומר לחבריו בישיבה. "למרות שהם יכלו לעשות קריירה מוצלחת בהרבה תחומים, הם מעדיפים לשמור תורה ומצוות ולחיות חיים צנועים, עם פרות, טרקטורים, ועצי אבוקדו ותפוזים".

ועדיין העננה שריצדה מעל גבות עיניהם של כתריאל ונעמי סירבה להימוג, ליבו אמר לו שהוא הולך לשמוע משהו רציני... "שב בבקשה", ביקש אבא. נעמי הזדרזה להגיש לו כוס לימונדה טבעית שאהב, עם פרוסת עוגת אגוזים.

"יש לנו משהו חשוב לספר לך", אמר לחש כתריאל. אי שקט פנימי  התחכך בצלעותיו של בנימין, עלה וטיפס כמו נמלה עקשנית עד שגרם לגרוד עז בפדחתו. "סוד?" חייך בנימין, מחכך בכיפתו. "אתם יודעים שלכל כוכב יש סוד", התלוצץ עמם, שהלוא הם הכירו את חלומותיו לתפוס כוכב עם סוד... אבל פה ושם בחיים פולחים לפעמים, סודות נטולי כוכבים. "אתה בן מאומץ שלנו..." אמר אבא. החיוך שעל פני בנימין הצטמצם אט אט, והפך בהדרגה לפה פעור בתדהמה, עם זוג עיניים דולקות בהלם קרב ונחיריים מורחבים ללא נשימה.

בנימין שמט את ראשו ועצם עיניו, הוא העדיף לחשוב שהמשפט הזה הגיע מתוך חלום לא צפוי שאין לו קשר למציאות, ואז הגיע המשפט הבא. "בקרוב אתה תצא לשידוכין, ישאלו עליך שאלות, זה סוד שאסור להסתיר... אנחנו אוהבים אותך, אתה בננו הבכור והאהוב לעד, אבל הידיעה הזו – חובה שתפנים אותה. אם תרצה, וזו זכותך, תוכל לברר פרטים על הוריך הביולוגיים... קשה לנו לספר לך זאת, וקשה לך לשמוע על כך, אבל זו חובתינו המוסרית". המשיך כתראיל, בנימין הרגיש שזוג כנפיים עצומות, מקצה העולם ועד קצהו ניטעות בכתפיו, והנה הוא מתרומם וצועד באיטיות כאילו באוויר לעבר בפתח, פניו קפואות, עיניו בוערות.

הוא פתח את הדלת ולפתע נשאוהו רגליו רחוק רחוק אל השדות, שעות ארוכות ישב שם עד שהלילה ירד. הוא הביט בכוכבים וביקש שיפול לידו כוכב שיספר לו שלא היו דברים מעולם. הוא צעד לאיטו לעבר בית הכנסת של המושב, שהיה מואר. הוא ידע שרב המושב החכם והישיש צידקיהו הכהן רוכן על תלמודו, כמו תמיד. הוא אהב אותו, וגם הרב הסביר לו פנים. כשהיה ילד, הרב צידקיהו לימדו את טעמי המקרא, ובכל יום שישי קראו יחדיו את שיר השירים עם ילדי המושב. אחר כך קיבלו ממתק. הוא הסיט את דלת בית הכנסת ונכנס. הרב ישב מול הסטנדר שלו סמוך לארון הקודש, רכון על הגמרא, וניגן לו חרישית את עיקרי הסוגיה. בנימין התיישב סמוך לו, ושתק. אחרי 10  דקות הבחין בנער. "הו, ברוך הבא", אורו פני הרב "יש לי כאן קושייה לא קלה. רוצה לעזור לי בנימין?". בנימין שתק כמה שניות , והחליט לחשוף את עומק הטלטלה שלו בפני הרב צדקיהו. "הורי סיפרו לי לפני כמה שעות שאני בן מאומץ. חרב עלי עולמי!!! תמיד חשבתי וידעתי שאלו הורי האמיתיים. בסוף נחשפת לנגדי האמת המרה. אלו לא ההורים שלי. אולי אני בכלל יתום מאב ומאם. אני מרגיש פתאום כל כך לבד, בודד , עלוב". איזו סטירה זו משמים". מרר בבכי.

הרב צדקיהו אחז בזקנו בשתי ידיו, תלה את עיניו בתקרה ומלמל לעצמו כמה פסוקים. שתיקה סמיכה בת דקות ארוכות נמרחה בחלל בית הכנסת, "קווה אל השם חזק ויאמץ ליבך וקווה אל השם" זימזם לפתע הרב, וקמטים צפופים וקצרצרים השתרגו על מצחו הרחב. "תראה ילדי, אתה עדיין איש צעיר, אבל אני ברוך השם, נער הייתי וגם זקנתי, ובתוך זקני הלבן מסתתרים להם סיפורים אנושיים מרעידי לב. סיפורים הרבה יותר מטלטלים מן הסיפור שלך, שלטעמי הוא אפילו סיפור משמח".

"משמח?" זקף בנימין את ראשו. "מה שמחה יש בכך שאני מגלה שאבי איננו אבי, אמי איננה אמי, ואחי הקטנים אינם אחיי. ויותר מחרידה אותי היא העובדה , שבעצם אינני יודע מי אני, יותר נכון, מאין באתי?" בנימין ניגב את דמעותיו בשרוול ימינו ותלה עיניים עמוקות, קודרות ושחורות מבכי. "ובכלל לאן אני הולך מכאן? לאן לחזור?"

"הבט בני, אינך הבן המאומץ היחיד בעולם הזה". "מה פירוש? אתה מכיר עוד נערים כמוני?" "המון, רבים רבים, אני מכיר מאומצים בכל פינה, ומאז עומדי על דעתי הם סביב, וגם סביבך כל הזמן". "אינני מבין", מלמל בנימין.

"מה יש להבין, כל יהודי עלי אדמות, כל ילוד אשה ישראלית, הוא בנו המאומץ אל חיקו של מלך מלכי המלכים. גם אני מאומץ! אומנם נולדתי להוריי הביולוגיים עליהם השלום ומנוחתם עדן, אבל גם אני בנו המאומץ של המלך, המאמץ כל יהודי אל עטרת קודשו. "וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצת לך". עם ישראל ככלל, וכל יהודי בפרט הוא בן מאומץ של מלכנו, אבל הבן היחיד והאהוב, שעבורו ולמענו נברא כל העולם כולו. שלשה שותפים באדם- אביו ואמו שמהם נבנה ומושתת גופו של הבן, אך נשמתו הזכה והטהורה היא מתנת אלוקים, והיא העיקר, בלעדיה  אין אדם. תפקידנו במסלול החיים הוא לא לשכוח את אבינו האחד והיחיד, ולשאוף לעשות רצונו כל הימים, חזק! חזק ויאמץ לבך וקווה אל השם. אני מבין לליבך נערי. נודע לך שזוג האנשים היקרים שגידלוך באהבה, הם לא ההורים שהולידך. אך מה בכך? חז"ל לימדונו סוד טמיר ועמוק מכבשונו של עולם, "כל המגדל יתום או בן חברו בתוך ביתו כאילו ילדו". הלידה האמיתית איננה הגשמית, המוליד האמיתי היא מי שנטע בך אמונה, יראת שמים, תורה ומידות טובות, ואלו הם הזוג הרמן שאני מכירם שנים רבות כצדיקים מופלגים בחסד ובהתנהגות שראוי להתפאר בהם. הם קיבלוך כתינוק בזרועות פתוחות על מנת להולידך כבן תורה, כבן העושה רצון אביו שבשמים, בן מאומץ שמתאמץ לצעוד בדרכי אבות. והם בחסדי השי"ת הצליחו במשימתם. אתה בחור ישיבה יקר עם טעם בלימוד, עם שאיפות לגדול, עם דרך ארץ, חזור הביתה בנימין יקירי, חזור לאמא ואבא כתריאל ונעמי. מותר לך לבכות, מותר להיות נסער מן הגילוי, אך לזמן קצר. מדוע? כי הוריך, כמוני, כמוך, גם הם בנים מאומצים של מלכנו. כאן בעולם הזה כל הבריות מאומצות, והלוואי ונרגיש זאת, הלוואי!"

המילים הללו עודדו את בנימין. נועם שיחו של הרב צדקיהו, ההסבר הכל כך פשוט, הבהירו את ערפילי הטשטוש ושוככו את הסערה שהסעירה את נשמתו. לא, הוא עדיין לא רגוע לגמרי, אבל המושגים של האימוץ האירו את עיניו ולבו באור בהיר. "תודה הרב, תודה", הוא נפנה לצאת. "חכה בני, חכה רגע", ביקש הרב. הוא הוציא מן המדף ספר תהילים, דיפדף בפרק פ' פסוק ט"ז. "קרא". בנימין קרא את הפסוק "וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצת לך". יש כאן רמז שמיימי", אמר הרב. "כנה ראשי תיבות כתריאל ונעמי הרמן, ועל "בן". בן זה בנימין, בנימין שהם אימצו, בנימין שהקב"ה אימץ כמו את כל בניו. אין ענין קטון כגדול שלא רמוז בתורה". הרב סגר את התהילים ונשקו לבנימין על מצחו. "חזור הביתה ילדי, חזור להוריך, בבית משפחת הרמן".

בנימין צעד לאיטו לכיוון ביתם הקטן של הוריו. כיפת השמים זרועת הכוכבים שרה לו שיר שלא נשמע. בזווית עיניו הוא הבחין לפתע בכוכב שביט נופל, ושוזר בשחקים כמה חוטים ארוכים של אש. חיוך ענק נמרח על פניו של הבחור. נדמה שזו הפעם הראשונה שהוא לוכד כוכב פרטי. משלו, שלוחש לו סוד. סוד שהוא כבד ידע. (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי )לוי).

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לשמוח בהצלחה של אחרים. בכבוד שהם מקבלים. במילים הטובות שאחרים אומרים להם. תעזור לי לזכור אבא שהם הילדים שלך, וההצלחה שלהם זה השמחה שלך ואיך אני יכול להגיד שאני אוהב אותך אם אני לא שמח בשמחתך? בהצלחה של ילדיך?

רבונו של עולם, תעזור לי לזכור שכל אחד והמסלול שלו, כל אחד והשביל שלו, כל אחד והתיקון שהוא צריך לעבור בעולם הזה ולכן אין מה להשוות את עצמנו לאחרים. כי ההצלחה של השני זה לא ההצלחה שלי, כי אני צריך להשקיע בדברים אחרים לגמרי, בהתאם לשליחות שאיתה הורדת אותי לעולם הזה.

רבונו של עולם, תעזור לי לראות מה יש לי, לא רק מה חסר לי, תעזור לי לראות את הנקודות הטובות שלי, שהם אומנם אחרות מאלה של השני אך גם הן נפלאות כי כשאני רואה את המתנות שנתת לי, אני יכול יותר בקלות לשמוח במתנות שאחרים קיבלו, אני יכול  לשמוח בהצלחתם כי אני רואה גם את ההצלחה שלי לעשות לך נחת רוח במסלול שלי.

רבונו של עולם, אל תתן לי לשכוח שאני זה הרצון שלי, וגם אם אני רחוק מאד מהקדושה של אחרים, מהבעירה שלהם, מהמסירות נפש שהם עושים לכבודך בלמוד, בתפילה, במעשים טובים, אני לפחות רוצה. לא רצון כזה שהוא מהפה לחוץ, אלא רצון אמיתי  וחזק, רצון של אין  ספור תפילות ותחנונים. זכה גם אותי אבא.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי