פרשת מטות-כיצד כיפרו פקודי החיל על מעשיהם?

מאת: אהובה קליין.

פרשה זו מתארת לנו את מלחמת עם ישראל- נגד מדיין ואת תוצאותיה: המלחמה הסתיימה בניצחון מוחץ נגד המדיינים, אלא שמשה כעס על אנשי הצבא : "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה.  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מֹשֶׁה:  הַחִיִּיתֶם, כָּל-נְקֵבָה". [במדבר ל"א, י"ד- ט"ו]

פקודי החיל  כתגובה, מביאים תכשיטי זהב וכלים- לתרומה המשכן:

"וַיִּקְרְבוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הַפְּקֻדִים, אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא--שָׂרֵי הָאֲלָפִים, וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת.  וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ; וְלֹא-נִפְקַד מִמֶּנּוּ, אִישׁ. וַנַּקְרֵב אֶת-קָרְבַּן יְהוָה, אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי-זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד, טַבַּעַת, עָגִיל וְכוּמָז--לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵינוּ, לִפְנֵי יְהוָה.  וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, אֶת-הַזָּהָב--מֵאִתָּם:  כֹּל, כְּלִי מַעֲשֶׂה.  וַיְהִי כָּל-זְהַב הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַיהוָה--שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, שָׁקֶל:  מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים, וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת.  אַנְשֵׁי, הַצָּבָא, בָּזְזוּ, אִישׁ לוֹ. וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, אֶת-הַזָּהָב, מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים, וְהַמֵּאוֹת; וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, זִכָּרוֹן לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי יְהוָה".  [שם ל"א, מ"ח- נ"ד]

השאלות הן:

א] מדוע קצף משה על אנשי הצבא?

ב]  מה המטרה בהבאת תרומת הזהב למען המשכן?

תשובות.

משה קוצף על שרי הצבא:

דעת מקרא סובר: משה. פשוט משתומם ,אינו מבין מה עלה בדעתם של שרי הצבא להחיות כל נקבה? אומנם יתכן שהם  חשבו שיש להחיות את הנשים והטף כפי שנאמר ביתר המלחמות- הצו הוא:

"וּנְתָנָהּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ; וְהִכִּיתָ אֶת-כָּל-זְכוּרָהּ, לְפִי-חָרֶב.  רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר, כָּל-שְׁלָלָהּ--תָּבֹז לָךְ" [דברים כ, י"ג- י"ד]

אך למעשה, אין דינן של בנות מדיין דומה לדין הנשים ביתר המלחמות שבהן, בדרך כלל, אין הנשים משתתפות בפועל ,אבל  כאן הנשים היו אשמות – לפי שהחטיאו אם עם ישראל, על כן באה מלחמה זו לנקום במדיינים- ובנשות מדיין שהחטיאו  את   עם ישראל וגרמו למגפה שבאה עליהם!

חז"ל מסבירים: כי למרות שמשה היה עניו  מכל אדם, והעביר על מידותיו פעמים רבות, הרי בשעה המתאימה - הוא יודע גם להרים את קולו ולכעוס על:

"שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת" ששבו עטורי ניצחון מהמלחמה ועם זאת, משה אינו נרתע ומוכיח אותם בשעת הצורך- כי כך יאה למנהיג- עליו לדעת אימתי לנהוג בסלחנות ואימתי לכעוס ולהעמיד אותם על מקומם - כדי לנתב אותם לדרך הישרה.

מעניינים דברי רבי פינחס מקוריץ [מבחירי תלמידיו של הבעל שם טוב] האומר: כי את הכעס הוא שומר באמתחתו רק לעת הצורך, כתוצאה מזה הוא שולט על  מידת הכעס והיא אינה שולטת בו.

רבינו בחיי מסביר: משה כועס על "שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת"- לפי שכל סירחון הדור תלוי במנהיגים ,הרי יש בידם למחות על עבירות ואינם מוחים.

הרמב"ן מדגיש: משה קצף דווקא על אנשי החיל ולא על פנחס - לפי שזכה לברית שלום - לכן התייחס אליו בכבוד.

בהמשך דבריו מביא הרמב"ן את דברי הספרי [מטות מ"ג]

אמר פנחס למשה :שהוא נהג לפי הציווי של משה ,אך לא ידע מהו ? לפי שהציווי לא היה כתוב, אך הבין כי יש לנקום במדיינים והדבר הזה נעשה!

אך אם היה מצווה אותם בכתב- וכי פנחס היה עובר על מצוותו? הרי ידוע ששאול איבד את מלכותו לפי שלא הרג את אגג – מלך עמלק  ואיפשר לקחת מהאויבים את הצאן בעודם חיים, כפי שנאמר:.

"וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-שְׁמוּאֵל, לֵאמֹר.  י נִחַמְתִּי, כִּי-הִמְלַכְתִּי אֶת-שָׁאוּל לְמֶלֶךְ--כִּי-שָׁב מֵאַחֲרַי, וְאֶת-דְּבָרַי לֹא הֵקִים" [שמואל-א, ט"ו, י"א]

"כלי יקר" מבהיר: משה כעס על שרי הצבא - היות והחיו כל נקבה והטעות שלהם נבעה מתוך מה שנאמר בגמרא [ יבמות ס"ט, ע"א] : כי  הם ידעו את הציווי: "לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל יְהוָה"- אך הכוונה: עמוני ולא עמונית לפי שאין מנהג הנשים לקדם את ישראל בלחם ובמים.

וידוע שהיה צורך להרחיקן- בעבור שהחטיאו את עם ישראל. שלא קיבלו אותם בלחם ובמים, הא  בהא תליא  - שרצו שישראל יהיו רעבים וגם צמאים מטורח הדרך ואז נאלצו ישראל לאכול מזבחי אלוהיהם ולשתות מן צרצור היין- להשקותם יין - כדי להרגילם לערווה- כדי שיבואו לידי חטאים-  כפי שכתוב בגמרא, מסכת סנהדרין [דף ק"ו, ע"א]. ולמרות שהנשים היו אשמות ,לא נתרחקו, כי את עיקר החטא גרמו הגברים – בכך שהם הפקירו את הבנות ודחקו אותן לזנות ואת זאת הן עשו בציווי אביהן, או בעליהן.  ובכך  גרמו לשרי הצבא לטעות כשם שלא נתרחקו הנשים  של עמון ומואב מלבוא בקהל ה', למרות שנהגו בזנות כך במלחמת מדיין לא נצטוו להרוג את הנשים וכאן משה העמיד את שרי הצבא על טעותם- שבמלחמת מדיין הצטוו להורגן ,קל וחומר שהנשים היו כלולות בעונש זה כפי שנאמר:

"וְאִישׁ אֲשֶׁר  יִתֵּ֧ן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ"

[ויקרא , כ, טו] .- נשות מדיין היו  לאבן נגף ומכשול לעם ישראל והיה על שרי הצבא ללמוד מן דין הבהמה לדין הנשים האלה!

תרומת הזהב למשכן.

דעת מקרא מסביר: כי כל תרומת הזהב של אנשי הצבא- הייתה מושלמת- לפי שלא היה בהם כלי שבור- אלא ניתן היה להשתמש בהם.

כי הבאת כלים שבורים למקדש- הוא עניין של בזיון.

בספר- "פנינים משולחן הגר"א על התורה"- ראיתי פירוש מעניין על תכליתם של התכשיטים: "תורים וחרוזים על ראש האישה-"משום מעלתה אם היא בעלת שכל שהוא בראש"

"ועל הצוואר שהוא תחילת הגוף מקשטין אותה בקישוט לפי מעשיה שעושה בגוף".

לכן אשת רבי עקיבא  קיבלה ממנו שרשרת המיועדת  לצווארה - עם תליון של העיר ירושלים- [ובמסכת  שבת כ"ט, א]  מסופר: כי אשת רבן גמליאל קנאה באשת ר' עקיבא - מהסיבה שענדה שרשרת כה  ערכית וקדושה, השיב לה רבן גמליאל: שהיא לא עשתה מעשים כמו אשת רבי עקיבא!

על כן, תכשיט המיועד לראש –הוא עשוי מקשה אחת- לפי שהוא כנגד השכל שגם הוא אחד. אך תכשיט על הצוואר- עשוי יחידות, יחידות – כנגד המעשים-כי  יש כמה מיני מעשים- ומה  שנוהגים היום- אין נוהגים למחרת.

רש"ר –[הרב  שמשון רפאל  הירש]מסביר: לאחר שראשי הצבא שהשתתפו במלחמה  נגד המדיינים -חשו  בצורך להקריב קורבן ובכך  שאפו להביע- כי ניצלו רק בזכות קירבת ה'- כלומר בזכות הקשר שלהם לאלוקים ולתורה.

מטעם זה -החליטו להביא  את כל תכשיטי הנשים שלקחו בביזה  ולכך הייתה משמעות כפולה, הם שאפו להסיר מעליהם כל  הזכר לבנות מדיין וכך רצו גם לבטא שרק הודות לדבקותם בטהרה המוסרית - זכו לעזרה ניסית מה'.

ישנו מדרש האומר : כי עצם העניין שהתורה  מתארת – את שרי הצבא מביאים תכשיטי זהב למשה ולאלעזר- זאת כדי להודיע שיבחם של כל  לוחמי מדיין שלא נטלו דבר מן הביזה- משלל האויב, אלא הביאו את כל אוצרות השלל  לפני משה ואלעזר וכל ראשי השבטים ואחר כך נטלו משלל מדיין במצוות ה' .

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן  להגיד שיבחם של פקודי החיל בכך שתרמו את כלי הזהב  כתרומה למשכן  בעקבות  רצונם להסיר מעליהם את זכר בנות  מדיין  ובנוסף להודות לה' על עזרתו בניצחון הניסי- כנגד מדיין.