לקט מדברי גדולי הדורות על הפטרת השבוע

מיכה ה' (ו'- ו' ח') וְהָיָ֣ה׀ שְׁאֵרִ֣ית יַעֲקֹ֗ב בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּטַל֙ מֵאֵ֣ת ה' כִּרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵ֑שֶׂב אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יְקַוֶּה֙ לְאִ֔ישׁ וְלֹ֥א יְיַחֵ֖ל לִבְנֵ֥י אָדָֽם.

הרקע להפטרה וקשרה לפרשתנו[1]

מיכה הנביא הינו אחד מארבעה נביאים המנבאים באותה תקופה: הושע, ישעיהו ועמוס (עפ"י פסחים פ"ז ע"א). האברבנאל בתחילת הפרק כותב: ...קישור הנבואה הזאת עם הקודמת אליה מבואר עם מה שזכרתי בכוונתה, והוא שאחרי שהנביא יעד על חורבן שומרון ועל חורבן ירושלים, ויעד ג"כ שאח"כ באחרית הימים ישובו ישראל ויהודה על אדמתם ויראו בנקמת אויביהם, חשש אולי שישראל יאמרו שהשם יתברך יתהפך עליהם מטוב עד רע יהפוך ידו כל היום, פעם ילחם בהם ופעם ילחם להם כאדון מתחרט במעשיו משתנה במהו משתנה. ולכך יעודי הנביא מהם רעים ומהם טובים, לכך סמך הנבואה הזאת להגיד שתמיד היתה כוונת השם יתברך ורצונו להיטיב להם ושלא שאל מהם עבודות קשות, ולא הלאות אנשים כי אם הישר והטוב, ויוליד מזה שמאיתם היתה הרעה והחורבן, אליהם בעבור החמס שעשו בכפיהם לא מאת ה'... עכ"ל האברבנאל.

עַמִּ֛י מֶה־עָשִׂ֥יתִי לְךָ֖ וּמָ֣ה הֶלְאֵתִ֑יךָ עֲנֵ֥ה בִֽי  

הנביא מוכיח את ישראל, ומבקש ממנו להכיר את הטובה שעשה עמם ה' יתברך (עפ"י רש"י) ולעומת זאת מה הדבר שייגעת אותך בו להכביד עול (עפ"י המצודת דוד). ואת ענין כבדות העבודה מבאר בספר כוכב מיעקב[2]  וזלה"ק: ...כל כבדות העבודה היא רק מהעדר הסכמתו עליה והתנגדות רצונו אל עשייתה, כי לדעתו אין לו צורך במעשים כאלה ואך למותר הם. כי כל המעשים הנעשים בהסכמת העושה ונטיית שכלו לעשותם, לא ימנע א"ע [את עצמו] מהם בעבור כבדותם, גם לשאת אבנים על שכמו קורות על כתפו בעבור נפשו יודעת עד מאוד מה נחוץ אליו הבנין אשר הוא בונה וכי יהיה  לו לכבוד ולתפארת. או יתנועע ללכת לסחור גם בדרך רחוקה מאוד. וכן ילך לאכול על סעודה גם אם יהיה גשם ושלג, בעבור חפצו להתענג. לא כן אם יעשה דבר נגד רצונו, יכבד עליו אף אם קל הוא באמת. וא"כ האיש אשר לבו זך וילך בתמים עם אלקיו ומשליך נפשו ויהבו עליו יתברך מדעתו כי הכל שלו ואנחנו עמו וצאן מרעיתו, ואי אפשר להשיג טובה וברכה מבלעדי רצון אלקינו יתברך, אז יערבו לו כל התפלות והתחנות דברי הצומות וזעקתם, הרבה יותר מאשר ירגיש המבקש את פני בשר ודם עשיר שיתן לו מתנה...עכ"ל המגיד מדובנא.

והצנע לכת עם אלקיך

הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־ה' דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־ אֱלֹקיךָ. (מיכה ו' ח')

דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם...בא דוד והעמידן על אחת עשרה...בא ישעיהו והעמידן על שש...בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם (ה') אלהיך. עשות משפט - זה הדין. אהבת חסד - זה גמילות חסדים. והצנע לכת - זה הוצאת המת והכנסת כלה. (מכות כ"ג ע"ב כ"ד ע"א).

ענינה של הצניעות סוגיה גדולה ורחבה היא, ענפיה משתרגים אל על למרחבי רום העבודה, מעבר לענין כיסוי גופו של האדם[3]. בספר תולדות יעקב יוסף (פרשת כי תצא אות י') ביאר בתוך מערכה ארוכה לאחר שהביא דברי המהרש"א בסוגיה שם, שלא באו ח"ו למעט מהתרי"ג מצוות, אלא באו לחזק אותן ע"י עמודים אלו שהעולם עומד עליהם. ואלו חלק מדבריו הקדושים: .... וזה שאמר עשות משפט הוא הדין ואהבת חסד שהוא שלום. והצנע לכת נגד קו הממוצע משני קוין שהוא כולל שניהם שהוא אמת, שיהיו פיו ולבו שוין ולא יכוין לשום פניה חיצונית שהם קלי'[פות] הנקראים 'מתים' ולכך צריך הצנע לכת, לא נגד [הכונה בפני] בני אדם, ואז הוא הוצאת המת והקלי', ואח"כ יהיה הכנסת כלה לייחד החתן עם הכלה שהוא יחוד הקב"ה ע"י יחוד פיו ולבו השוין...

...כן מצאתי בספר עוללות אפרים (לבעהמ"ח כלי יקר עה"ת, מאמר קמ"ב) [(זלה"ק של העוללות האפרים שלא הובאו בדברי התולדות יעקב יוסף):...ורז"ל אמרו (אבות ה' ה') שמעולם לא היה נמצא בבית המקדש פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, לפי ששלשתן באו כנגד תורת ה' התמימה מכל מום ומכל פסול. שתי הלחם הוא דאמרן [ביאר במאמר שם] והעומר שהוא עשרון מנופה בי"ג נפות היה כנגד עשרת הדברים הנדרשים בי"ג מדות כמבואר [במאמר שם]...ולחם הפנים הנערך לפני ה' תמיד, גם הוא כנגד הלחם התורני שיש לו פנים לכאן ולכאן והיה נראה משני צדדיו כמו הלוחות שהיו נקראים משני עבריהם, וכמו"כ צריך לומדי התורה להיות תוכם כברם שיראו מכל צד בשוה כזכוכית זה המראה תוכו כברו (ומכאן הביא התולדות יעקב יוסף:)]   

ביאור הש"ס (יומא ל"ח ע"א) של בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים, שהיו מסיקין מבחוץ ואופין מבפנים ואין פתן מתעפשות וכו' [ע"כ הגמרא]. וביאר כי ההיסק הוא למוד תורה, שנאמר (ירמיה כ"ג כ"ט) הלא כה דברי כאש, והלימוד צריך שיהיה מבחוץ שנאמר (משלי ה' ט"ז) יפוצו מעינותיך חוצה, כדי ללמוד וללמד לזולתו. אמנם תכלית הלימוד שהיא תלמוד גדול שמביא לידי מעשה (מגילה כ"ו ע"א) מכונה בשם אפיית הפת, שהיא תכלית ההיסק, הוא המעשה, צריך שיהיה בפנים, וכמ"ש (מיכה ו' ח') והצנע לכת וגו', שלא יפרסם ברבים אשר הוא עושה צדקה ושאר מעשים שלא יעשה להתיהר בם. ופת כזה אינו מתעפש, שהתורה והמעשה שניהם עומדין לעד, ובהחליף השטה שניהם יכלו, שנאמר (תהלים י"ט י') יראת ה' טהורה עומדת לעד, עכ"ל [העוללות אפרים]...עכ"ל התולדות יעקב יוסף.

הוצאת המת והכנסת כלה – לימוד להנהגת היהודי בכל מצב

בספר כוכב מיעקב למגיד מדובנא ביאר באופן נפלא דברי הגמרא (מכות שם) ואלו תו"ד: יסוד דבריו עפ"י ספר שמן המור (מאמר ב' ארובות השמים פ"ג. ראה הערה 2 לעיל) ביאור הכתוב (קהלת ז' ד') לֵ֤ב חֲכָמִים֙ בְּבֵ֣ית אֵ֔בֶל וְלֵ֛ב כְּסִילִ֖ים בְּבֵ֥ית שִׂמְחָֽה. והוא שואל לכאורה תמוה שהחכמים יבחרו לשבת בבית אבל, שהוא דבר המתנגד לארחות החכמה. כי החכם האמיתי אינו צריך לענין כזה, כי גם בסתר אהלו ובמשכנות מבטחו החכמה תנחהו ותנהלהו. וכבר כתבתי בקול יעקב (ביאורי מגילות עפ"י המגיד מדובנא עה"כ (משלי ט"ו ל"א) אֹ֗זֶן שֹׁ֭מַעַת תּוֹכַ֣חַת חַיִּ֑ים בְּקֶ֖רֶב חֲכָמִ֣ים תָּלִֽין. קרא פה אל התוכחה תוכחת חיים כאילו יש תוכחת מתים?! מכאן מניח יסוד ביאורו: כאשר רואים אדם שמצליח בעניניו חושבים האנשים כי הוא איש חכם. אבל לימדנו שלמה המלך כי יתכן שהשעה משחקת לטובתו, ולא כישוריו הביאוהו לכך. הדבר יבחן אם כאשר יתהפך מצבו של האדם מקצה לקצה ואסון חלילה יפגע בו, אם יהיה לבו חזק כארי, נדע כי כחו באמת. כי החכמה תעוז לחכם להאמיץ את עצמו להשאר על מצבו הנאמן. א"כ לחכם המבחן יהיה בבית האבל. לעומת זאת הכסיל יתכן שכאשר יכנס לבית האבל ישב שם דומם, אך להכיר את עצמותו ופנימיותו נבחון אותו כאשר יהיה בבית המשתה, מקום השמחה אשר שם נכנס יין יצא סוד. עפ"י יסוד זה מבאר המחבר כי הוצאת המת והכנסת כלה אלו שני מצבים קיצוניים, של שמחה ומנוחת הדעת או חלילה ההיפך,  אשר בהתנהגות היהודי עפ"י דרך הסלולה בעבודת ה' יתברך ללא שינוי, בבחינת מגיד שבחו של אהרן שלא שינה, זו המעידה כי תוכו כברו והוא מקיים באורח חייו את והצנע לכת עם ה' אלקיך. ע"כ עפ"י הכוכב מיעקב זלה"ה.