"מה הזית הזה, עד שהוא באילנו: מגרגרין אותו ואחר כך מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן ואחר כך טוחנין אותן ואחר כך מקיפין אותן בחבלים, ומביאין אבנים ואחר כך נותנין את שומנן – כך ישראל, באין עובדי כוכבים וחובטין אותם ממקום למקום וחובשים אותן וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותן טרטיוטין, ואחר כך עושין תשובה והקדוש ברוך הוא עונה להם".

(שמות רבה, תצוה, פרשה לו, א)

חז"ל מביאים במדרש, שעם ישראל נמשל לזית (ירמיהו יא, טז): "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ". מיד שואל על כך המדרש: "והלוא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל, בגפן ותאנה... כתמר... כארז... כאגוז", ואם כך מדוע הנביא ירמיהו השווה אותנו דווקא לזית, בעוד שצמחים אחרים שישראל נמשלו אליהם, פירותיהם נאים וערבים יותר מן הזית? ועל כך עונים חז"ל גם במדרש הנ"ל וגם בגמרא (מנחות נג, ב): "אמר רבי יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין".

כתב רבי אברהם גרודז'ינסקי: "ייסורים אינם עונש על חטא שעבר, אלא לימוד והוראת דרך על חטא שלא יבוא. שלוחים של מקום המה הייסורים, להורות לנו את שגיאותינו וטעויותינו בעבר, ולהאיר את דרכנו בעתיד. כי הייסורים גורמים לאדם לפשפש במעשיו ולחדור לשורש נפשו, לערוך חשבון נפש ולתקן את דרכיו".

השייכות המיוחדת שלנו דווקא לזית נובעת מן התהליך הקשה שהזית עובר כדי להפיק ממנו את שמנו הטוב. כשם שיש צורך בלחץ הכבד על הזית, כך גם עם ישראל מתעלה ומוציא מעצמו את איכויותיו דווקא כתוצאה מלחץ כבד.

כך בחיי הכלל וכך בחיי הפרט. אותן התמודדויות שלא היינו בוחרים בהן ביוזמתנו, אותם לחצים חיצוניים ופנימיים, הם חיוניים בתהליך ההתפתחות שלנו. בזכות הטלטלות שעובר האדם הוא מפיק מעצמו איכויות נסתרות, ולכן אין לראות בסבל בהכרח כדבר שלילי. הקשיים והייסורים שאנו עוברים בחיים הם לא "עונש", אלא הם "תהליך בניה" בכדי שנשפר את מעשנו.

הרמח"ל מסביר, בתחילת ספר 'מסילת ישרים', שהקשיים והלחצים הם חלק מובנה מן המציאות. הוא מדמה את העולם לשדה קרב גדול, בו מתנהלת מלחמה מכל הצדדים: "כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם ניסיונות לאדם". אם נדע מראש שהעולם הזה הוא מקום של עמל, התמודדויות ואתגרים, ושחלקם לא בהכרח נעימים, לא נתאכזב כל כך כשמגיעים הזמנים שבהם אנו נאלצים לעמוד בניסיון.

עם זאת, יש לזכור שהשמן הוא המטרה, והכתישה היא רק אמצעי. לפי אותה המידה שבה נעמול ביוזמתנו להיות טובים יותר ולהוציא לפועל את האוצרות הפנימיים שלנו, כך יפחת הצורך בלחצים חיצוניים. חז"ל ביטאו זאת במשפט (תנחומא, פרשת משפטים סימן ה):"אם יעשו התחתונים את הדין מלמטה אין הדין נעשה מלמעלן". אם בשמים רואים שאתה עושה כבר דין למטה, אז לא דנים אותך למעלה.

זהו פלא שאומרים לאדם להיות השופט של עצמו - הרי הוא נוגע בדבר?!

העובדה שהקב"ה נתן לנו את המנדט והיכולת להיות בעולם הזה, משם גם ניתן לנו הכח לשפוט את עצמנו. באותו מקום שבו ניתנה לאדם הבחירה והחירות להיות, שם גם הוטל עליו האחריות על מעשיו, וממילא הסמכות לשפוט את עצמו. כאשר עומד האדם מול א-לוהיו ומול עצמו בלבד, אין הוא יכול להונות את עצמו והוא מוכרח שדבריו יהיו מתקבלים על הדעת. השופט את עצמו ניחן במידת האמת וביכולת לומר: טעיתי!

הקב"ה, נתן בידי האדם את האפשרות להיות, ובאותו המקום גם נתן לו את המנדט לטעות – וגם את הזכות והיכולת לשפוט את עצמו. הקב"ה נתן לנו את האפשרות לטעות עד כדי כך, שהוא סבלני לקבל את הטעויות שלנו – משום שכל עוד האדם שופט את עצמו, כל עוד יש מישהו עם היד על הדופק, אז הקב"ה יודע שיש תקווה ומניח לך. אם האדם שופט את עצמו זה בעצם אומר שהוא נמצא בתהליך, שהוא עובד על עצמו, וממילא יש לו תקווה.

הרב נתנאל אלישיב, מהאתר: "בני דוד" - http://www.bneidavid.org

הרב דן האוזר, מהאתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home