הרי אבות

עפ"י חז"ל (שוחר טוב תהלים קכ"א) אשא עיני אל ההרים אלו האבות

לקט מגדולי הדורות למסכת אבות (פרק ו', קנין תורה, חלק שני[1])

להיות אהוב ע"י המקום בעשיית רצונו

משנה א' רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, נקרא ריע, אהוב...

בדברי ר' חיים מוולזי'ן על אבות רוח חיים כתב בביאור דברי המשנה וזלה"ק: נקרא ריע אהוב – כי עיקר הוא אם הוא נאהב ג"כ, כי לא די במה שהאדם אוהב את הקב"ה, כי אם צריך להשתדל שגם ה' יתברך יאהבנו, היינו שישמור מצוותיו וילך בדרכי ה' למען יאהבהו. אבל אם אינו מקיים ככל אשר ציווהו ה' אף אם הוא אוהב בלבו את ה' כיוון שאינו נאהב מאת ה' אין זה כלום...

ויבואר עוד כי הנה בברכת אירוסין נאמר שמח תשמח ריעים האהובים, היינו שכל אחד יהיה נאהב מהשני. וידוע מה שנאמר במשלי (כ"ה י"ז) הֹקַ֣ר רַ֭גְלְךָ מִבֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ. והנה זה בריעים סתם, אבל בריעים אהובים כמו למשל איש ואשתו נקראו ריעים אהובים, שכל זמן שהם יותר ביחד, יותר האהבה מתחזקת ביניהם. כן הענין לעוסק בתורה, שכל זמן שאדם עוסק בה יותר בתמידות, גם התורה מתדבקת בו יותר...

יתכן שפי' [שפירושו] שיחשוב האדם שהוא ריע אהוב שהקב"ה אוהב את בריותיו ומרחם עליהם בחסדו ומחמת זה יתעורר לאהוב את המקום. ואמר עוד ריע אהוב, אוהב את המקום ע"ד מליצה, כי הנה העבד אף אם טוב לו עם אדוניו והוא אוהבו יותר מאדון אחר, מ"מ [מכל מקום] רוצה הוא להיות בן חורין. אבל ישראל חפצים מעצמם להיות בן חורין, אבל ישראל חפצים מעצמם להיות עבדי ה' באומרם 'נעשה ונשמע'. ולכך נקראו ישראל דוגמת אשה כמבואר במדרשי חז"ל. כי האשה ג"כ יודעת שהוא ימשול בה, ומ"מ [ומכל מקום] רוצה להנשא יותר מהאיש, וזה כמו שכתב הרמב"ן ואל  אישך תשוקתך אף שהוא ימשול בה. עכ"ל ר' חיים מוולוז'ין, זיע"א.

מ"ח קניני התורה כנגד אור העתיד

בברכת אבות לרבינו יוסף חיים (הבן איש חי) זיע"א מפרש: ...התורה נקנית במ"ח שהם שני פעמים כ"ד. ובזה יובן בס"ד לפרש הפסוק מה שהבטיח הקב"ה לכנסת ישראל לעתיד וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ (ישעיהו נ"ד י"ב) והכוונה שתאיר בנו התורה כשמש שהיא כ"ד כ"ד שנקנית בשני פעמים כ"ד שהם מ"ח, ותהיה כמו שמשותייך, רוצה לומר שתאיר בנו אור רב כשמש, יען כי לעתיד יתגלו חמשים שערי בינה וכולנו נשיג השגה גדולה ועצומה עד אין תכלית בתורה הקדושה, וכמו שנאמר (ירמיהו ל"א ל"ג) כִּֽי־כוּלָּם֩ יֵדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְטַנָּ֤ם וְעַד־גְּדוֹלָם֙ [2].

מ"ח דברים שהתורה נקנית הם דברים עצמותיים באדם

גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות והכהונה בעשרים וארבעה והתורה בארבעים ושמונה דברים.

הרב שמואל די אוזידא בפירושו מדרש שמואל מבאר טעם שינוי הלשון ממעלות הנאמר בכהונה ומלכות לדברים הנאמרים בקנין תורה וזלה"ק:

צריך להבין אמאי בתורה נקט דברים ובמלכות ובכהונה מעלות, כי בודאי הכינוי של מעלות שהזכיר במלכות הוא נמשך אל הכהונה ג"כ. והענין הוא כי רצה להודיענו גודל מעלת התורה על המלכות ועל הכהונה...והכוונה שהמעלות של המלכות הם מפורשים בברייתא [כלה רבתי סוף פרק ח'] מאי נינהו ואמר כסף וזהב נשים ועבדים...וכיוצא באלו מונה והולך עד שלשים, ואלו הם נקראים 'מעלות' כי הם דברים של מעלה ושררה וחשיבות, והם כולם דברים חיצוניים מגוף ומנפש האדם ולא קנאם בהשתדלותו וחריצותו, כי הכסף והזהב והעבדים והשפחות, כן כולם אפילו ירשם מאביו הרי יש בו השלשים מעלות של המלכות עם היות כי לא כוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. לא כן בתורה כי אינם מעלות חיצוניות רק הם דברים שהוא קנאם קנין גמור בנפשו, ולא קראם 'מעלות' כי אדרבא כולם הם הכנעה ושפלות, כמו שאמר 'באימה במורא בענוה וכו', הרי בזה רמז גדולה שיש לתורה על המלכות ועל הכהונה...עכ"ל המדרש שמואל.

לאחר כותבי זאת שמחתי כי בספר אבות ובנים שנכתבו ע"י אב ובנו ברוך ועמוס שולם (ירושלים תשע"ו) הביאו דברי מדרש שמואל הנ"ל והרחיבו לבאר דבריו, ואלו חלק מדבריהם (עמ' תרפ"ה-תרפ"ט) ...המושג קנין נחלק לשני שלבים: הראשון הוא עצם הכנסת הדבר תחת רשות הבעלים, השני הוא הביטוי בפועל של הבעלות...[כלומר] היכולת להחליט להוציא את הדבר לפועל עפ"י רצון אישי של בעלים...

נתרגם את הדברים לפי קניית התורה. הנה הנשמה מצד עצמה כבר שייכת לתורה מצד עצם שרשה...וכל נשמה יש לה שרש בתורה [יסודו בזהר חדש שיר השירים ע"ד ע"ב] וכל זה הוא עוד קודם קנין התורה. ולא עוד אלא שבהיות הנשמה עובר שבמעי אמו, מלאך מלמד את התנוק את כל התורה...אבל רגע היציאה לעולם, שהוא התחברות הנשמה עם הגוף, זהו דבר הגורם לשכחת כל התורה. הרי שמציאות חבור גוף עם הנשמה היא סתירה לקיום התורה, ממילא יסוד הענין של קנין התורה הוא הכנסת התורה מרשות הנשמה לרשות הגוף, וזה ע"י ביטול הסתירה שבין הנשמה לגוף. בזה נבין שרש ובנין אב לכל מ"ח הקנינים שבהם נקנית התורה, כולם באים לבטל את הסתירה של הגוף לתורה ובזה נכנסת התורה גם לרשות הגוף.

השלב השני בקנין הוא הוצאת הדבר לפועל עפ"י רצון הבעלים, החלק הזה בתורה הוא כיצד התורה באה לידי ביטוי אצל האדם, כיצד היא 'יוצאת לפועל' אצלו. כאשר אומרים שלכל אחד יש חלק מיוחד בתורה, הכוונה היא שכאשר האדם קונה את התורה להיות חלק ממנו, ע"י זה התורה יוצאת ממנו בצורה המיוחדת לו. התורה יוצאת לפועל בשני מישורים כלליים: הראשון - הוא ללמוד על מנת לעשות, והשני - ללמוד על מנת לללמד. הראשונה, הוא מה שאדם פועל עפ"י התורה, וכאן יש ביטוי גדול לשאלה האם התורה נכנסה לרשות האדם ונהייתה חלק ממנו, או שהוא יודע אותה כחכמה חיצונית, אדם שרק יודע את הדינים כידע חיצוני, ממילא גם הפעולה שהוא פועל עפ"י זה הוא [חיצוני] מה שאין כן אדם שלמד והפנים, מתוך הבנה של הדברים הוא פועל, הרי המעשה משקף את האדם ופנימיותו. [יש להדגיש שודאי אין כוונת הדברים לפגוע ולהחסיר אפילו כקוצו של יו"ד מהסעיף ה'קטן' ביותר בשו"ע, שאדם לא יקיימו מפני שאינו מבין ולא 'מחובר' לזה!]

היציאה לפועל השניה, היא ההוצאה החוצה של עצם התורה בסגנון אישי של האדם, וזה עיקר המהות של חידושי תורה, היא ההוצאה החוצה של עצם התורה בסגנון אישי של האדם, וזה עיקר המהות של חידושי תורה, יש כח ביד האדם ללמוד את הדברים, ועפ"י ההבנה שלו הוא מלמד אחרים דבר מה חדש, וגם זה תלוי בשאלה האם התורה נכנסה לתוך האדם ונהייתה חלק ממנו או שהוא רק 'מדקלם' את מה ששמע ומעביר הלאה. בזה יש ביטוי נוסף לבעלות האדם על התורה, כיוון שהיא נעשית חלק ממנו, הרי ההוצאה לפועל של התורה היא עפ"י הצורה האישית של הבעלים.    

כל זה ממחיש ומבהיר לנו מדוע התורה צריכה קנין, בשונה משאר 'חכמות' להבדיל, כיוון שעל מנת להכניס את התורה לרשות האדם וכך יוכל האדם להוציא את התורה לפועל, צריך לבטל את הסתירה של הגשמיות שאינה מאפשרת כניסה של התורה להיות חלק מהאדם. ולכן אין לתמוה שמצינו אנשים שזוכרים את כל מה שהם לומדים, אעפ"י שאין להם שום שייכות למ"ח הקנינים, ויש אפילו פרופסורים שמכחישים מציאות הבורא והם 'ד"ר לתלמוד' ה' ירחם! הכיצד יתכן שתהיה לכם שייכות לתורה בלי מ"ח הקנינים? ...מ"ח הקנינים מיועדים לקנות את התורה בחלק הגופני והגשמי, וזה נקרא לקנות כתרה של תורה, להיות תורה בעצמו!...ואלו הדברים הסבר לדבריו הקדושים של המדרש שמואל 'כי אינם מעלות חיצוניות רק הם דברים שהוא קנאם קנין גמור בנפשו'. ע"כ עפ"י הספר אבות ובנים.

מ"ח קניני התורה כנגד ארבעה חילוקי זמנים

כתב האברבנאל בפירושו למסכת זו: ...ידוע תדע שהברייתא הזאת כוונה לעשות בתלמוד תורה ארבעה חילוקים, כפי זמני דורש החכמה. האחד - הוא בהיותו נער ותלמיד בתחילת תלמודו. המדרגה [השנית] – בהיותו חבר שהוא עדיין תלמיד, אבל נתגדל בחכמה והרי הוא כחבר לרב. והמדרגה השלישית – אחרי היותו חכם ומורה ועושה תלמידים לפניו. והמדרגה הרביעית – היותו רב ומובהק יחיד בדורו.

[אביא מעט מדבריו אשר חילק מ"ח הקנינים לארבע סוגי אנשים, ובכל סוג פירושו לחלק מהקנינים לטעום מנופת צוף דבריו.]

המדרגה הראשונה מהזמן הביא תשע מעלות:

התלמוד, שמיעת האוזן, עריכת שפתים כלומר שאחרי שישמע תלמודו מדברי רבו יחזור בו פעמים רבות ויוציאהו בפיו ובשפתיו. באימה, ביראה,בענוה, בשמחה, בטהרה.

[המדרגה השנית]

ומעתה יזכור התנאים לתלמיד חבר שהם י"ג: ...בשימוש תלמידי חכמים [היינו] שהתלמיד חבר...שהוא השומע מהרב עם התלמידים קטנים וחוזר להם השמועה, והוא משתדל להיות רב, צריך שיהיה זהיר בשימוש החכמים בשבתם וקימתם...כי ילמד מהם הרבה ענינים והרבה מוסרים... בדקדוק חברים...בפלפול התלמידים...בישוב והגירסא האמיתית[3] בישיבה, רוצה לומר שירבה בשקידה ולא יחשוב שבמעט מהזמן ילמד התורה כולה על רגל אחת, אבל [ישקוד] בישיבה, אמר הכתוב (שמות ל"ג י"א) ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל... בשכלות הלב או בכוונת הלב...כדי שהלב ישכיל הדברים ויכוון בהם בשלימות, כי יועיל הלמוד באזניו ישמע, ויהיו הדברים בפיו מצות אנשים מלומדה [עפ"י ישעיהו כ"ט י"ג] מבלי שהלב ישכיל ויכוון לאשר ראוי...

במקרא במשנה - רצו לומר ששלימות התורה נקנית בכללותה, בתורה שבכתב ותורה שבעל פה, לא שיעשה כל עיונו באחת ולא באחרת. ומה שאמרו בפרק אלו מציאות (בבא מציעא ל"ג ע"א) העוסקים במקרא מידה ואינה מידה, היינו כשמשים כל זמנו במקרא בדקדק המלות וידיעתה על פה, ומניח פירוש המצוות והמדרשים. אבל כל תלמיד חכם צריך שיהיה בקי במקרא בכ"ד ספרי הקודש, כי הם היסוד אשר בית אלקים נכון עליהם. אמרו במדרש (שיר השירים רבה פרשה ד') על הפסוק (שיר השירים ד' י"א)  נֹ֛פֶת תִּטֹּ֥פְנָה שִׂפְתוֹתַ֖יִךְ כַּלָּ֑ה. אמר רב הונא אמר ריש לקיש, מה כלה זו מתקשטת בכ"ד תכשיטין, ואם חסרה אחד מהם אינו כלום, כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים. וכן הוא אומר, וַיִּתֵּ֣ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּכַלֹּתוֹ֙ [לְדַבֵּ֤ר אִתּוֹ֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י שְׁנֵ֖י לֻחֹ֣ת הָעֵדֻ֑ת (שמות ל"א י"ח)].

התעוררות לתפילה

באימה ביראה...

כתב בספר משנת חכמים[4] לרב משה חאגיז (אות קע"ד) ...לכן כל יום בעודך חי הכן צידה ליום הפרידה, ומבחר הצידה היושר והעבודה, וזכור עת הנסיעה, כי היא בלי עת ידועה, רק בגזירת אל חי גדול דעה, ודע כי התפילה נשמעת כשהנפש נכנעת, והעין דומעת, והתלאה לקירות הלב נוגעת.

מעלת השתיקה

אחד מקניני התורה הוא מיעוט שיחה. על מעלתם של האנשים שדבורם מועט ושתיקתם מרובה כותב הראי"ה באורות הקודש (ח"ג עמ' רע"ט): בעלי הנשמות הזכות, שהמחשבה פועלת בהם בתדירות באופן בהיר, בולעת היא אצלם את כשרון הדבור, ועל כל פנים את הנטיה ואת החפץ של דבור, מרגישים הם בכל דבור מעמסה ודחיקה על המרחב הגדול של החופש שבמחשבתם הפוריה, השולחת תמיד קרני אורה לעברים שונים.

אם יזדמן הדבר, שירדו מרוממות מעלתם וידברו דבורים בהרחבת פה, כאחד האנשים הרגילים, ירגישו בעצמם צער ועלבו גדול על אשר צערו את נשמתם העדינה ע"י כבישת מעין החי, הזורם בעוז גאון של המחשבה המלאה בהירות עליונה, ותכסיסם הרגיל הוא, שיהיו הדברים שהם מוציאים מפיהם ספוגים ברטיבות הלח של המחשבה הנאדרת בקודש, ואינם שחים שיחת חולין מימיהם. עכ"ל הראי"ה (מובא בביאורי הראי"ה למסכת אבות). וראה בספר בשדה הראי"ה בפרק על ה'נזיר' רבי דוד כהן זצ"ל מביא דבריו של הרב אריה לוין זצ"ל שסיפר: משחר ילדותי אהבתי לשבת לפני חכמים ולהאזין לדבריהם. בין אם הבינותי מה שהם אומרים ובין אם לא הבינותי, כי פשוט נהניתי לשמוע את קול שיחתם. אך הנאה מיוחדת ותענוג מיוחד לי, עת הייתי יושב על יד ר' דוד כהן, והאזנתי לקול שתיקתו. היה זה איזה קול סודי מסתורי, קול מרומם קול של שירה עילאית היה בוקע ועולה מתוך שתיקתו. (והפנה ל'נתיב השתיקה' למהר"ל).

דבקותם המוחלטת של ישראל בתורה

באגרא דכלה (בעהמ"ח בני יששכר) פרשת במדבר כתב: אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' (תהלים קי"ט)...משמע שיש תמימי דרך שאינם הולכים בתורת ה', והמשורר משבח רק אותן ההולכים בתורה....אריסטו היווני הכחיש מציאות הנבואה...[ודיבר נכון] כי אין מציאות הזה רק לאיש הישראלי הנכנס תחת עול התורה, כמו שהבטיח ה' יתברך למשה שלא תשרה שכינה על אומות העולם (ברכות ז' ע"א). כיוון שקיבלו ישראל התורה עליהם ועל בניהם לדורות עולם, אם כן תמימות דרכי התורה להם הוא בעצם, כיוון שהם בני בנים של תורה, מה שאין כן אומוה"ע שדרכיהם במקרה ולא בהתמדה...הבטיח הש"י כיוון שיקבלו עתה את התורה, היא תהיה מורשה להם...והתורה והנבואה שייכת להם בעצם...

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000  YBARKAI6 -AT- GMAIL.COM