שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען" (יג, ב)

"כי כל אחד מישראל , יש לו איזה חלק בארץ ישראל ושם חיינו, שם קדושתנו, שם ביתנו, שם אדמתנו, שם חלקנו, שם גורלנו. ובחוץ לארץ אנחנו גרים, כאורח נטה ללון המתגולל בחוצות ובשווקים וברחובות, כי אין זה אדמתנו וחלקינו כלל. ועל כן נקראת חוץ לארץ. 'חוץ' דייקא. כי בחוץ אנו עומדים, בחוץ ממש, ואין איש מאסף אותנו הביתה עד אשר נבוא על אדמת הקודש" (ימי מוהר"נת ח"ב.א)

שלמות האמונה

אדם רואה שהיצר מתגבר עליו כל פעם מחדש וכבר שנים הוא תקוע באותו מקום, לא זז מ"מ, הוא מתחיל להתייאש, אבל אסור לו. המרגלים בפרשה שלנו מפרטים את האיומים ואת הקשיים ואילו כלב ויהושע נוסכים אמונה ובטחון. המרגלים אומרים "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (יג,לא) ואילו כלב מכריז: "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה'" (יג,לא). המרגלים מכניסים בלב העם כזה פחד, כזה יאוש עד שכולם מתחילים לבכות, ואילו יהושע וכלב מרגיעים ומעודדים, "ה' איתנו, אל תיראום". אין לנו לאן לפנות אלא אל ה'. שם ההצלחה שלנו, שם הישועה שלנו, שם הסיכוי שלנו. שלמות האמונה זה לדעת שרק ה' יכול לעזור לי, שהישועה שלי היא רק אצלו יתברך.

ה' מחכה לרגע הזה שנבין שהישועה שלנו היא רק אצלו ולכן במקום לנסות כל כך הרבה דברים שבדרך כלל לא מועילים, צריך לרוץ אל ה', וגם כשאדם עושה עוד השתדלויות, צריך לזכור שהפניה אל ה' זה הדבר העיקרי. מתי אדם זוכה לישועה? כשנשבר לבו בקרבו והוא זועק אל ה', ה' אני מוכרח שתעזור לי. אין לי כלום בעולם רק אתה, רק אתה יכול להושיע אותי.

בן אדם יכול להתאמץ בכל הכוח לעשות איזה דבר ופתאום קורה משהו שהורס לו את הכל. וגם להפך, אדם שמתקשה מאד לעשות משהו יכול פתאום לראות ניסים. "רבונו של עולם, עד עכשיו חשבתי שהכל אני עושה, תעזור לי להבין מעכשיו שהכל זה אתה" . כשאדם מתחזק באמונה, הוא מתחיל להבין שהבורא יתברך שמו הוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים. הוא מתחיל להבין שרק ה' יכול לעזור לו, שרק רצון ה', הוא פועל.

כלב בן יפונה לא התפתה לעצת מרגלים ולא לקח חלק בהוצאת הדיבה על ארץ ישראל, איך הוא הצליח? רוח אחרת פיעמה בו. "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו". רוח של אמונה וביטחון בה'. כלב רץ לחברון, משתטח על קברי אבות, בוכה ומתחנן שיהיה לו הכוח לא לפול בעצת מרגלים והועילה לו תפילתו. תפילה זה הכי חזק בעולם. אין שום כוח שיכול לעצור את התפילה. הישועות מוכנות, איך זה יגיע אליך? דרך איזה צינור? הצינור זה התפילה.

הקדוש ברוך הוא מבטיח שהארץ זבת חלב ודבש היא אך בני ישראל מתעקשים לשלוח מרגלים שיחקרו את הארץ ויושביה ויוודאו שהכל בסדר והתוצאה: הכניסה לארץ ישראל נדחית בארבעים שנה, כל בני הדור ההוא ימותו במדבר רק בניהם יזכו להיכנס בשערי הארץ ולא זו בלבד אלא שאותו לילה בו בכו בכייה של חינם נקבע ליום בכיייה לדורות הוא יום תשעה באב וחורבן בית המקדש. הספור של המרגלים זה ספור של חוסר אמונה בהבטחת ה'. " אני אמרתי להם שהיא טובה והם לא רצו להאמין, חייך שאני נותן להם מקום לטעות". (רש"י הקדוש).

לכל אדם יש עמוק בפנים מרגל קטן שמזכיר לו את כשלונות העבר שלו ומחפש כל הזמן את נקודות החולשה שלו כדי לזרוע ספיקות והיסוסים. 'אתה לא יכול, אתה לא כזה צדיק, כבר ניסית הרבה פעמים. זה לא בשבילך,  זה עבודה של צדיקים, של חסידים, של אנשים יותר רוחניים. חבל על הזמן שלך,  תהיה מציאותי'... המרגל הזה זורע פחד ורפיון בלבבות, הוא גורם לחלישות הדעת וזאת מחלה מאד קשה. אם לפני כל צעד קדימה נשאל מחדש: "מי אמר שזה בשבילי," לעולם לא נתקדם.

צריך להתחזק ולזכור כל רגע ורגע שאנחנו לא לבד. הקב"ה איתנו בכל הנפילות והוא עוזר לנו לקום. וגם אם התרחקנו, הוא תמיד יקבל אותנו בחזרה. כאשר אדם מסתמך על עזרתו יתברך, היש מעצור לה' מלהושיע? הרי בלא עזרת הבורא אי אפשר לעבור את מפתן הבית ועם עזרתו יתברך אפשר לבקוע את הים.

כל המטרה פה זה להתחבר. מהשליחות האלוקית שלי פה, מהנתונים שלי, מהקשיים שלי, מהסבל שלי. אין בן אדם שלא קשה לו פה, כי אם לא קשה לו, בשביל מה הוא בא לעולם, כל העולם הזה זה התמודדות, התמודדות, התמודדות, עם עוד ועוד קשיים. אבל אני לא לבד. יש ה'. עם ישראל עשה את כל העבירות בעולם אבל הם הילדים שלי, זה הבן שלי, זה התינוק שלי, אני אוהב אותו אפילו מה שקרה לו, אני לא יכול לעזוב אותו, בנים הם למקום. נכון יש לי צדיקים שעושים לי נחת רוח כזו עצומה, שנולדו עם תכונות כאלה, עם כזאת דבקות, עם נקיות כזאת, אבל כמה אני נהנה מהחוזרים בתשובה, שהם עכשיו עוזבים את כל העבירות שלהם, והם מתמודדים, ויש להם כאלה יסורים כל דקה כי כל התאוות בתוכם. שהם נולדו מתוך קליפות נוראיות אבל הם נאבקים, הם רוצים לצאת מזה, איזה דבר עצום ונורא זה. אנשים שהגיעו לתחתית המדרגה, למקומות הכי נמוכים, אם משם הם ירימו את הראש אל ה', יזכו לקרבת ה' הכי גדולה.

נכון, עשיתי עבירה אבל אני רוצה את השם, אני לא רוצה את העבירה, הלוואי והיה לי הכוח לא לעשות אותה, כל דבר שאדם חושב "אני רוצה" הוא מייד מקבל כוח. מקבל שמחה. אדם לא יכול להשתנות מייד. יש דברים שדורשים עבודה כל החיים. אין כמעט דבר שאפשר להשתנות בו מייד. אך כל דקה שאתה מואס בעולם הזה, זה הנצחון שלך. אפילו שאדם רואה שהוא לא משתנה, שהוא נשאר עם כל התאוות שלו, כל דקה שהוא מואס בזה, שהוא בוכה לה' תציל אותי מהחושך הזה, זה השינוי, זה שלו לנצח נצחים.

להאמין בה' זה להאמין שהשם אוהב אותך, שהוא רוצה לתת לך. שהוא רוצה רק את טובתך. ראית פעם אוהב שעושה רע? כשאדם באמת מאמין שה' אוהב אותו, הוא גם יודע שה' רוצה לתת לו, אלא מה, רק כשזה יביא לו ברכה, כשזה יהיה לטובתו. השם לא רוצה לתת לו וזה יזיק לו ח"ו. כשמקבלים משהו בלי תפילה, זה מזיק. זה לא מחזיק מעמד. ה' מחכה שנתפלל עד שנהיה ראויים לקבל, נקבל בענווה ולא בגאווה.

צריך כל הזמן להתחזק באמונה שאין טבע. מה שאנחנו קוראים טבע זה הכל תוצאה של רצון הבורא, וכשהוא רוצה, הוא מקמט את הטבע. יהודי הולך עם התפילות, הוא יכול לשנות את חוקי הטבע כי התפילה מחברת אותו למי שמושך בחוקים של הטבע. ה' הוא כל יכול, אדם רואה שבדרך הטבע אין לו שום סיכוי, אז הוא מתייאש. מרים ידיים. תאמין שבורא עולם יעשה דבר שאתה בכלל לא חשבת עליו.  תזרוק את השכל, תתחזק באמונה.

להתחזק באמונה זה לחזור על משפט בן שלוש מילים: אין רע בעולם, אין רע בעולם, כל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה, לא תמיד מבינים אבל מאמינים. אדם צריך לחזור על המילים האלה בכל זמן, בכל מקום, בכל מה שעובר עליו, עד שיזכה לראות שהכל זה רחמים. כל החיים, כל מאורע, בין שהולך לו כרצונו, ובין שהולך לו שלא כרצונו, הכל זה רחמים. אברהם אבינו היה מקרב את כל העולם לה' יתברך ודוקא אצלו קרה שהבן יצא לתרבות רעה  והוא לא היה יכול לקרבו.  צער גדול היה לו לאברהם אבינו, במיוחד כשנאמר לו לשלוח את הילד, שזה בעצם לזרוק אותו מהבית. אך הקב"ה אומר לו: "אל ירע בעיניך על הנער", שזה לא יהיה רע בעיניך, בכל דבר יש  חשבונות שמים. לא תמיד מבינים. אבל הכל עם סיבה.

מה זה אמונה שלימה? אמונה שאין רע בעולם, שהכל טוב, שכל מה שהשם עושה, לטובה הוא עושה, שעל הכל צריך להגיד תודה, ללכת כל היום עם שירות ותשבחות! לפעמים היסורים כל כך גדולים ונוראים, שהדעת פשוט לא תופסת איך ממשיכים לדבוק באמונה הטהורה והזכה הזו. ובכל זאת ממשיכים. זה החן והיופי שהתלווה לכל היהודים הפשוטים שהיו בכל הדורות, יהודים שיודעים שכתוב כי כל דעביד רחמנא לטב עביד. אז הדבר ברור להם כשמש כי הכל לטובה ממש. ואף אם לא מבינים מה הטובה המונחת עתה בצרה זו, אין הם נבהלים, רק ממשיכים להתחזק ולדבוק באמונה הפשוטה והטהורה שהכל לטובה.

הרב הקדוש רבי שמעון מירוסלב זי"ע האריך ימים והסתלק קרוב לבן מאה שנה, וכשנשאל במה האריך ימים אמר: "כל הקורות אותי קיבלתי באמונה וידעתי כי כולם מאת השי"ת וכי הם רק לטובה ולכן הארכתי ימים".

אדם הולך עם אמונה הוא לא נשבר משום דבר. הוא יודע שמשמים מכוונים כל דבר קטן שקורה לו ובודאי מה שקרה זה טוב כי מי יודע ממה הצילו אותו כשקצת עכבו אותו, מי יודע מה הוא ממתיק עכשיו עם היסורים שהוא עובר. השם ברא אותי בשביל לרחם עלי, וכל מה שעובר עלי הכל זה רחמנות. גם הדברים שנראים לא טובים ח"ו הכל זה רחמנות. כי דבר שנעשה בשביל לקרב את האדם לה', בודאי שהוא טוב. אם כן, הכל טוב, כי הכל נעשה בשביל לקרב את האדם לה'. רבונו של עולם תעזור לי לזכור שהכל אתה עושה לי, שככה בדיוק אתה אוהב אותי, שזה מאהבה שלך מה שקרה לי.

אי אפשר לחיות בלי אמונה, כי כל כך קשה להבין מה שקורה אתנו בעולם הזה, כל כך קשה להבין משהו בחשבונות של הקב"ה, שבלי אמונה נופלים מהר מאד לקושיות, לטענות , לכעסים. אדם כל הזמן מתלונן, כואב לי פה וכואב לי שם, וחסר לי זה ואין לי זה. מי אמר שצריך להיות לך זה? אולי נבראת ככה שבכלל זה לא יהיה לך? אולי ה' בכלל לא רוצה לתת לך את הדבר הזה והזה? מי אמר שבשורש הבריאה צריך להיות לך זה וזה וזה. יש אנשים שהם חושבים שהם צריכים ללכת דווקא לשם, למקום שלא מקבלים אותם. מי אמר שזה הנכון. תבקש מה', תמלמל, כל הזמן תמלמל, לתפילה קצרה יש לפעמים כוח עצום. אם כל הזמן תמלמל, ה' כבר יראה לך מה נכון בשבילך, הוא יוביל אותך למקום שלך. עיקר החיים זה אמונה. שהכל מאת ה' והכל לטובה. כל הצלחה שלי היא מבורא עולם וגם כל חוסר הצלחה, גם זה מבורא עולם. בלי אמונה אדם אבוד לגמרי, כי תיכף כשעובר עליו איזה משבר, אין לו אל מי לפנות, הוא נשבר לרסיסים ולא יודע לתת עצה לנפשו מרוב ספיקות ומרירות ועקמומיות שבלב.

כמה צריך להיזהר מעצבות. כי כשאדם מרגיש שהוא מקופח, שהוא מסכן, דוקא לו קרה מה שקרה, למישהו אחר זה לא קרה, אז הוא מתחיל להיחלש באמונה, ולהתבלבל, ולהתמרמר, וברגע שאדם עצוב, והוא ממורמר, אז אין לו בכלל קשר עם הקב"ה, כי איך אפשר להיות בקשר עם הקב"ה אם אני מתמרמר, ואני חושב שלא עשו לי טוב, הרי ה' עושה את הכל. צריך לתפוס את עצמי לפני שזה קורה לי. ואם קרה לי שנפלתי טיפה לעצבות, אני צריך בכל הכוחות למשוך את עצמי, בכל הכוח לברוח מזה.

כשאדם יודע שכל ענייניו הם רק בידי ה', אז הוא זוכה לעבור את חייו בטוב ובנעימים. כי גם בעת הצער והדחק והחושך והאפילה, הוא מחזק עצמו באמונה הפשוטה ובמקום ליפול למקומות של מתח ועצבים ועצבות, במקום זה הוא זוכה לזכור שהכל מאת ה' . כשאדם כזה מצליח במשהו, הוא מתמלא בהכרת הטוב לקב"ה ומודה לו מעומק הלב שהצליח את דרכו, הוא זוכר איך הוא התחזק בתפילה כשה' עיכב את ההצלחה שלו, את מימוש הרצונות שלו ועכשיו הוא יודע להעריך את הטוב  הזה שה' עשה אתו. החיבור הזה, זאת ההצלחה האמיתית שלנו. לכן ה' ברא ככה את העולם, שלא הולך לאדם בקלות, שחסר לו הרבה, שהוא צריך להמתין, שכל דבר שהוא רוצה לעשות קשה לו, יש לו המון מניעות. ככה הוא עם העיניים כל הזמן אל ה', ככה כשהוא מצליח, הוא יודע מאיפה באה לו ההצלחה והוא אומר כזאת תודה.

אם אנחנו יודעים שכל מה שקורה, זה הכל כדי לרפא אותנו, לתקן, לזכך, לקרב אותנו אל ה', אם מבינים שזאת המטרה היחידה של היסורים שעוברים עלינו, אז הכל הופך להיות יותר קל. אך אם מביטים על כל מה שקורה לנו כאילו אין פה השגחה ח"ו, אז זה באמת יכול לייאש ולשבור. כמו בסיפור הבא:

פת במלח

"רפי סורגים" היתה פירמה רצינית ובעלת מוניטין שראוי להתכבד בה. קבלנים בעלי שם וחברות בנייה כבדות עשו עם רפי אלברטו עסקים, מפני שאהבו את הטיפוס העממי הזה, שפחות דיבר ויותר עשה, והעיקר, מילה אצלו היתה ברזל. אם רפי סורגים אמר שלפני פורים הוא גומר להרכיב בניין שלם 10 קומות, כולל הלובי, אז שתהיו בטוחים שהרבה לפני פורים, הפועלים שלו כמו דבורים עמלניות על הסולמות והמנופים, ויומיים לפני פורים הבניין כבר מסורג לעילא לעילא, בפני גנבים לא מתוחכמים. לגנבים מתוחכמים כידוע, יש כל מיני פטנטים לעקוף סורגים ולבצע גיחות, זחילות וחתירות, שעוד לא קם מומחה סורגים שיעמוד בפניהם, אך לא בכך עסקינן.

את הקריירה המקצועית  שלו התחיל רפי אלברטו כטייח זוטר אצל שיפוצניק מכובד, ומעולם לא שאף להיות בעל עסק. המשכורת הספיקה ולא היו לו עיניים גדולות, גם אשתו לא היתה מן הטיפוסים שואפי יוקרה ועשירות... היא זכרה וציטטה את סבא שהיה משמיע לנכדיו איזה פסוק מהתורה: "פת במלח תאכל, ועל הרצפה תישן בלי שמיכה, ומים מעטים תשתה, ויהיה לך טוב". משהו כזה. רפי מאד אהב את המשפט הגאוני הזה של סבא של אשתו, ולימים כשפקד את בית הכנסת הוא גילה אותו כתוב בסידור התפילה ועידכן את רעייתו מנופח מחשיבות של בר אוריין "זה לא מהתורה זה מפרקי אבות"  האישה פערה שתי עיניים  תמימות ותוהות "רגע רפי, פרקי אבות זה לא מהתורה? אתה מצחיק אותי" נו טוב לא נכניס אתכם למכמני חידון תנ"ך המשפחתי, רק נעדכן שעם הזמן רפי הפך למשנן מקצועי של המשנה באבות "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וטוב... אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". אשתו של רפי מאד היתה גאה שבעלה מתקדם בלימודי התורה שלו, ומצליח לצטט בעל פה פתגם המיוחס לסבא שלה, זכר צדיק לברכה.

לענייננו טייח, טייח, אבל את העולם מנהל כידוע מלך מלכי המלכים הקב"ה. יום אחד לפני 15 שנים לאחר שובו מיום עבודה עמוס מתיישב רפי הטייח בכניסה לבית הכנסת, ומנמנם קלות עם כוס תה בידו, בתוכה מתנדנד לו פלח לימון. "הלו רפי, תתעורר" הוא שומע קול מוכר. לנגד עיניו מתנוסס ויקטור דרוויש,  ידיד ותיק עוד מימי בית הספר בו נהגו לא  ללמוד.  "אהלן ויקטור", לגם רפי מן התה ובלע בהנאה את פלח הלימון החמצמץ. "צ'מע רפי בלי הרבה דיבורים אני חייב לטוס לארה"ב, נפלה לי עסקת נד"לן יפה שדורשת כמה שנות עבודה. יש לי עסק קטן של סורגים באזור התעשייה חולון, הולך יפה מאד. תוריד לי עכשיו 20,000 דולר מוניטין, והעסק שלך". "מעניין", הנהן רפי. אחרי ערבית הוא התייעץ עם אשתו, והיא הפלא ופלא גילתה חושים מסחריים: "תגיד לויקטור, מסכים אתה לשלם לו רק 10,000 דולר מוניטין ב-20 תשלומים, הוא לחוץ לכסף הבחור... והמונטין שלו לא איי איי איי". האישה צדקה. ויקטור התקפל ל12,000 דולר, הסכים ל12 תשלומים בני 1000 דולר עשה חפיפה עם רפי במפעל הכיר לו שני פועלים ישמעאלים, דיבר עם כמה לקוחות בשבילו, וטס לחו"ל.

תכלס העסק של ויקטור סורגים, היה יותר מיטה חולה מאשר סורגים בריאים, אבל רפי בייעוצה של אשתו למד מהר את רזי המקצוע, החליף את שני הישמעאלים העצלנים בצוות של יהודים מביני עניין. "אני מוכן להרוויח פחות" טען באוזני אשתו "ושיהודי יתפרנס. עם כל הכבוד, אני לא צריך להאכיל מחבלים פלשתינאים בשכם או טול כרם". פניו התמימות של "רפי סורגים" הטרי, כבשו את ליבם של קבלני הבנייה. מן השמים גלגלו לפיתחו עיסקאות נאות. שמו הטוב הלך לפניו, ומעיסקה לעיסקה הפירמה "רפי סורגים" קיבלה את שמה הטוב, והתזרימים החלו להתגלגל, כבר בשנתו החמישית המפעל "רפי סורגים" העסיק כ35 פועלים ביניהם מסגרים, משווקים, מתקינים, פקידים.

רפי לא היה בוס, הוא שמר תמיד על ארשת של ידיד, חבר, אבל עם תקיפות ממותנת. הטייח הפך לאיש עסקים מקצוען. בעיקר בסורגים. כאמור חשבון הבנק החל לתפוח, והעזר כנגדו החלה לגלות עניין בהשקעות ופיתוח. הגברת קנתה פה חנות, שם דירה, שם חתיכת אדמה שהתערבבה קצת בבורסה, קנתה עוד מבנה באזור התעשייה כדי להרחיב את "רפי סורגים", וכך התנהל העסק על מי מנוחות. משפחת אלברטו אך רכשה וילה צנועה בפאתי בת ים, והרשתה לעצמה שתי מכוניות.

באחד הבקרים נכנס רפי למשרדו, ושלא כהרגלו, לא הכין לעצמו קפה. ג'וני הפקיד המסור הצליח בחצי עין לקלוט שעננה דאגנית דקיקה מכסה את פניו של הבוס האהוב. ג'וני הכין כוס קפה והגישה לרפי. "אתה מרגיש טוב?" שאל. "כן,כן" מלמל רפי. אבל לג'וני יש שבע שנות מנוע עם רפי סורגים,  "והכן, כן" היה "לא, לא". גם סמי המתקין הראשי שהגיע בצהריי יום קלט שהבוס לא במיטבו. "משהו מעיק עליו", לחש סמי לג'וני "אתה יודע במה מדובר?" "אין לי מושג" ליחשש ג'וני. "עשיתי לו כוס קפה בבוקר, והוא לא לגם ממנה אפילו טיפה. הטלפון מצלצל והוא לא עונה. יושב בוהה, ולא חתם אפילו על מסמך אחד. דחיתי לו את כל הפגישות להיום". "אולי הוא חולה?" הסתפק סמי. "לך תדע, בוא נמתין למחר" הציע ג'וני.

המחר היה כמו אתמול, והמחרתיים היו כמו שלשום ואתמול. רפי הפך לצל של עצמו, בקושי נתן הוראות, ושמחת החיים הכל כך מוכרת פשוט התאדתה. שבוע אחר כך החלו לצוץ שמועות. "רפי סורגים עומד לפשוט רגל, הבנקים נושפים בעורפו. הוא נפל בבורסה, וכמה השקעות שלו התגלו כבועת סבון". אלו היו השמועות, אך פועליו המסורים קיוו שאין בהן ממש, מדוע? משום שכל אדם נורמטיבי אוהב להיתלות בעץ האופטימיות ולשכנע את עצמו שיהיה טוב. בנוסף, כל אדם מן הישוב נוטה לדחות ולדחוק את החרדות, שהרי קריסת העסק, פירושה פיטורין, על כל המשתמע מכך, ומה עם פיצויים? ועם קרנות פנסיה? ועם כל מיני הטבות שמגיעות והמשכורת האחרונה? בקיצור, אווירה לא נעימה של חידלון החלה לחלחל במשרדי "רפי סורגים", בעיקר גם לנוכח היעדרותה הממושכת של בעלת הבית מן הנוף.

אחרי שבוע של תהיות ובלבול, נעלם רפי ליומיים, וכשחזר לחץ ידיים לפועליו הגיש להם כוסות קפה, וחייך באושר. הם לא ידעו אם מדובר בהצגה, או אולי עננת פשיטת הרגל פסה מן העולם. בשעה ארבע אחה"צ הודיע ג'וני הפקיד לכל העובדים על אסיפה שתתקיים בעוד שעה במשרדי החברה, וכולם מתבקשים להגיע מיד. ג'וני היה דרמטי ונסער, אבל לא היה בידו אפילו בדל של מידע במה מדובר. "רפי רוצה להודיע משהו..." פניו של רפי זרחו ועיניו זהרו משמחה. הפועלים ניסו לשמור על אווירה זחוחה, אך היו מתוחים עד שורשי שערותיהם. רפי בירך על כוס הקפה שלו, כולם ענו "אמן", ולאחר שניות ארוכות הם הקשיב לנאומו, דרוכים וסקרנים. "טוב חברה, השמועות שהגיעו לאוזניכם נ-כ-ו-נ-ו-ת. חברת 'רפי סורגים' מתרסקת, עוד מעט ולא יישאר ממנה אבן על אבן. לא אכניס אתכם לתוך סיפורי המעשיות של ההשקעות הלא חכמות שעשינו, אבל בשורה התחתונה, לפי הערכה שלי ויש לה סימוכין, תוך יומיים שלושה, הבנקים מעקלים אותי עד הגרוש האחרון, ובולעים את כל מה שיש לי, וילה, מכוניות, מנופים, סורגים, המפעל, הכל, ולבנקים יש תיאבון גדול, כפי שאתם יודעים... שתיקה. רפי ממשיך ללגום. סמי, המתקין הדגול, משחיל משפטון "ומה איתנו"? חיוך מאוזן לאוזן מטייל מעדנות על פניו השמחות של רפי "זה בדיוק העניין, בימים האחרונים הייתי עסוק רק בכם.." "משכורות? פיצויים? פנסיה? חופשות? ביגוד? הפרשים?" מלמל סמי המודאג, ובעצם חשף את רגשות כולם. "ובכן, ידידיי האהובים כל אחד מכם יעשה חשבון, עד כמה שניתן מדויק, ויגיד לי כמה אני חייב לו, ואפילו אם רק נדמה לו שאני חייב לו. בנוסף, השבוע, מנהל החשבונות ואני עברנו על כך הנתונים והזכויות שלכם, ויש לי אומדנים, אבל אין לי ספק שיש לכם השגות וזה הזמן להשמיע אותן".

במשך שעות ארוכות נכנסו ויצאו הפועלים, ובשעה עשר בלילה רשימת חובותיו של "רפי סורגים" לפועליו, היתה מוכנה ומוסכמת על שני הצדדים. בשעה עשר ודקה נכנסה אשתו של רפי למשרד ובידה תיק ובו מזומנים. רפי ומנהל החשבונות שילמו במזומן את חובם לעובדים עד הפרוטה האחרונה. המשרד דמם. כל מי שיצא עם חבילה מרשרשת התיישב על כסא והמתין.

כשהסתיימה סצינת חלוקת המזומנים התיישב רפי מולם וסיפר: "בימים האחרונים מכרתי כל נכס וחפץ שיכולתי. הקדמתי את העיקולים הבנקאיים, מדוע? כי אם הבנקים היו בולעים את הכל, לא הייתם מקבלים את מה שמגיע לכם. אתם פועליי היקרים, חשובים לי יותר מהבנקים. אני מודה לכם על עבודתכם המסורה, ומאחל לכם פרנסה בשפע. אני הולך לפתוח דף חדש אם ירצה השם".

רפי סורגים ורעייתו, הגיעו לביתם אחרי חצות – סחוטים ותשושים. "את זוכרת את הפתגם של סבא שלך?" שאל רפי. "כן" השיבה תמרה "פת במלח". "כל הכבוד, ובכן, חזרנו לפת במלח, ויהי רצון שיתגשם בנו, שיהיה לנו תמיד טוב בעולם הזה, וגם טוב לעולם הבא.

יומיים אחר כך עיקלו הבנקים את נכסיו הנותרים של "רפי סורגים" , אבל פועליו קיבלו מה שמגיע להם, עד הפרוטה האחרונה, וזה מה שחשוב.

"עד היום רפי סורגים מתגורר בדירה צנועה ושכורה בשכונה בה גדל, ומתפרנס בדוחק מעמל כפיו, הוא חזר לטיח. ההון הגדול היה ואיננו עוד. אבל לעולם לא אשכח את הלילה הדרמטי במשרדו, בו חילק לנו את כספנו, לשביעת רצוננו. באותה שעה הבנתי שמה שהטריד אותו, זו לא היתה הנפילה של עסקיו, אלא הדאגה לנו, וכשהצליח למלט כמה מאות אלפי דולרים מתחת לאפם של הבנקים, כדי לחלק לנו, לא היה מאושר ממנו, יהודי פשוט, אבל גדול". (נחום, פועל של "רפי סורגים") (מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי)

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי להפסיק לפרש "פירוש רש"י" לכל "פרצוף" שנדמה לי שעושים לי או לכל התעלמות שנדמה לי שמתעלמים ממני כי על פי רוב זה בכלל לא קשור אלי.

כי כולם עובר עליהם מה שעובר בחיים ולא תמיד יש להם חיוך בשבילי ואני לא צריך ישר לפרש שכועסים עלי, שמתרחקים ממני, ועוד כל מיני פירושים.

תעזור לי אבא להיות מספיק חזק ולדעת שגם אם אכן מחמיצים לי פנים או מנסים להתרחק ממני, אני לא צריך להתרגש יותר מדי ובשום אופן לא לאבד את השמחה שלי.

תעזור לי לזכור שאתה תמיד אוהב אותי, שאני תמיד נשאר הבן האהוב שלך, גם אם לפעמים יש הסתרת פנים.

תעזור לי לרצות לתקן מה שצריך לתקן, לרצות תמיד להיות יותר טוב ויותר טוב וכל הזמן לחיות את הקשר המתוק הזה אתך אבא.

והכי חשוב, לחייך לכולם, להאיר להם פנים, כי אני יודע מה זה עושה לי כשאני רואה פנים קשות אצל השני.

והרי בשביל מה קיבלנו ממך פנים אבא אם לא בשביל להלבין שינים ולהאיר פנים לכל בריותיך?

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי