דבר תורה לאור המקדש

פרשת נשא - פרשת המקדש

נזיר בישראל: קדוש או חוטא?

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

וראש ומייסד מכון המקדש

מחלוקת בגמרא, האם הנזיר נקרא קדוש או חוטא, שכן, בפרשת נזיר נאמר: (במדבר ו, ח): כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לה'', ואילו בהמשך נאמר: 'וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ'?

בגמרא מוסבר מדוע נקרא חוטא, שמצער ומייסר את גופו, ואין ראוי לנהוג כך. מאידך, מובאת דעה שמעשה הנזירות קודש הוא, וכדעת רבי אלעזר שאומר: 'נקרא קדוש! ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה!'

לכאורה, צודק רבי אלעזר שנקרא קדוש, שכן, הנזיר מתעלה לרמה של כהן גדול: מה כהן גדול אסור לו להטמא למתים – אף לא לקרובים לו ביותר, אף הנזיר אסור לו להטמא לכל אדם אף לא לקרוביו.

יתירה מזו! בסיום פרשת הנזיר נאמר: 'זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לה' עַל נִזְרו,ֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרו', ומפרש רש"י שם, שיכול הנזיר לנדור ולומר, שבסוף נזירותו יביא לא רק את הקרבנות שחייבה אותו התורה, אלא מאה עולות ומאה שלמים - ודבריו מקובלים. הווה אומר, שה' חפץ בקרבנותיו, וכל המרבה הרי זה משובח? מדוע אם כן אומר רבי אלעזר הקפר שנקרא חוטא?

ונראה, שיש להבדיל בין נזיר לנזיר,  ו'הכל הולך אחר החיתום': אם הנזיר סיים את נזירותו, והתעלה בקדושה – נקרא קדוש, והלואי וירבו כמותו בישראל, ועל כגון זה - קדוש יאמר לו (וכזה היה מורי ורבי רבי דוד הכהן זכר צדיק לברכה, שהקרין אור וחיים - ככהן גדול על סביבתו, ולא כאן המקום להאריך).

אך נזיר, שמת עליו מת בפתע פתאום, ונזירותו נקטעה, ומביא קרבנות מיוחדים 'והימים הראשונים יפלו', וצריך להתחיל הכל מחדש, על זה אמרה תורה: 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש'. שכן נזיר כזה מביא קרבן אשם, ללמד, שבו האשם על מה שקרה! זאת למה? והיה אם קרה שמת עליו מת לפתע - במה אשמתו?

אדם צדיק, המתנזר ומתחסד, הדבר צריך להשפיע על סביבתו, ולתת חיים לסובבים אותו, ואם מת עליו מת פתאום בביתו, אות וסימן הוא, כי לא נזירות של קדושה היא זו, אלא נזירות חסירה, ולא לחנם אינה אלקים לידו מקרה כזה.

נמצא, שאם אדם מישראל התעלה למדריגת נזיר – שהוא ככהן גדול – ומת לו מת בביתו בפתע פתאם, אות הוא, שנזירותו פגומה, לפיכך יביא אשם כדי לכפר עליו 'מאשר חטא על הנפש'. כי אותה נפש שמתה – עליו האשם!