נשא, הפרשה הארוכה ביותר בתורה, ובה קע"ו פסוקים, כנגד פרק קי"ט שבתהילים שהוא הגדול שבתנך ובו קע"ו פסוקים, וכנגדם מסכת בבא בתרא שהיא הגדולה שבש"ס, ובה קע"ו דפים (ספר הפרשיות).

לשאת את הראש אל השמים

כשאדם מיואש מהחיים, והכל לא הולך לו, והכל לא מצליח לו, בכל המובנים, הגשמיים והרוחניים והמשפחתיים, והכל כל כך קשה, מכל הכיוונים, צריך להאמין בדבר אחד: שה' אתו, הרי איפה שאדם הולך, לאן שהוא פונה, בכל מקום, בכל דקה, בכל מילה שהוא מדבר, בכל מצב, בכל נקודה, בכל מה שעובר עליו, ה' נמצא איתו, כי הוא חלק מה', הוא לא יכול להיפרד ממנו, הנשמה שלו זה חלק אלוק ממעל, הוא מצליח לעשות משהו כי ה' מזיז לו את הידים ואת הרגלים, אם עכשיו הוא מרגיש רע, זה בגלל שהוא טיפה עזב את ה'. אם הוא ירגיש אמונה בה', הוא ירגיש טוב. כל הזמן צריך ללכת עם ה'. אדם, כל העניין שלו בחיים זה איך כל דקה לזכור שה' אתו. רגע אחד הוא שכח אז זהו, יש עליות וירידות יש נסיונות, אלה החיים.

נשא את ראש בני גרשון – זה לשאת את הראש למעלה, אל ה'. אין תנועה יותר יפה מזו שיהודי מרים את הראש למעלה ואומר ה' קשה לי, תעזור לי, רק אתה יכול להושיע אותי. ה' רוצה שכשיש צרות ח"ו, שנצעק אליו ונגלה אותו בתוך החושך, כי מה נשאר מהבן אדם? לא נשאר ממנו כלום חוץ מהייחוד שלו עם הקב"ה. כל מה שעשה פה בעולם הזה עם הקב"ה, זה ישאר.

המלחמה של החיים זה לנצח את הגוף, להתחבר אל הנשמה. הבעייה שלנו שאנחנו קשורים אל החומר, עדיין רוצים את העולם הזה, שוכחים שכל הנאה שיש לאדם מהעולם הזה מסתירה לו את האור של ה'. להתחבר לנשמה זה כל הזמן לרצות לתת. הנשמה נמשכת מה'. מקור הכוח שלה נמשך מהקב"ה שהוא כל הזמן משפיע ונותן. להתחבר לנשמה זה לזכות לכל המתיקות של החיים, מתיקות בתורה, מתיקות בתפילה, מתיקות ש נתינה וחסד. כשאדם מחובר לחומר, להנאות הגוף, הוא מפסיד את כל המתיקות הזאת. אי אפשר ללכת עם הרצונות של הגוף ולחשוב שגם הנפש תקבל את שלה. זו לא אמת. האמת היא שזה על חשבון זה. ידוע שעשיו בכה כשלקחו לו את הברכות. כמה דמעות הוא הוריד? 2.5 דמעות. הוא באמת בכה, היה לו באמת צער גדול. לכן הדמעות שלו כל כך הזיקו לנו, כל דמעה גרמה לחורבן בית. ראשון ושני. ואלו הדמעה השלישית נשארה תלויה. שזה חסד של ה' שמנע כך את חורבן בית שלישי שיבנה במהרה בימינו.

עשיו בכה על החומר ולכן הספיקו לו 2.5 דמעות. ואילו אנחנו בוכים לצאת מהחומר, לכן כאן צריך דמעות בלי סוף. המלחמה עם עשיו, עם היצר הרע, היא מלחמה לכל החיים. כל רגע ורגע אנחנו נמצאים יחד עם עשיו וכל רגע ורגע אנחנו צריכים להיאבק נגדו. המציאות הזאת היא המציאות של כל אחד מאיתנו. עשיו הוא היצר הרע והוא כרוך אחרינו כל החיים. פתאום עוברים עלינו נסיונות קשים שקשה מאד לעמוד בהם. כל מיני דברים פורצים מתוכנו, כל מיני תאוות קשות, כל מיני כעסים, כל מיני כפירות ח"ו, פתאום אנחנו יבשים. לא מתרגשים בתפילה, לא מרגישים את ה', אבל לא מתייאשים. מאמינים שלבסוף נצא ברכוש גדול מן המאבק הזה.

לשאת את הראש אל ה' זה לבחור בחיים. זה לראות מה יש, לא מה אין. שיגרת היום של יהודי מלאה בכל כך הרבה דברים טובים, במצוות, במעשי חסד, כאלה דברים גדולים קורים לו ליהודי בעשרים וארבע שעות של יום רגיל.

תגיד  תודה על כל מה שמסתדר ומצליח לך וגם על כל מה שלא מסתדר ולא מצליח. כי באמת, אין רע יורד מלמעלה, רק טוב.. מי שמאמין, הכל שווה אצלו, ה"כן" וה"לא". כן יהיה לו או לא יהיה לו – הכל שווה אצלו. ה' רוצה שכן יהיה? זה טוב! ה' רוצה שלא יהיה ? זה טוב. כי הוא מאמין שבורא עולם ראה שהוא לא יכול להגיע לשלמות שלו, אלא עם החסרון הזה. הוא עוד לא נתן לך כי זו השלמות שלך עכשיו, שיהיה חסר לך. כי רק ככה תוכל להתקרב אליו יתברך. לכן אם יש לך אתה אומר תודה, אם אין לך אתה אומר תודה, אתה שמח בכל מה שקורה לך וככה זוכה להתקרב אל ה', שזה הטוב היחידי, "ואני קירבת אלוקים לי טוב".

אנשים קשה להם. אין כמעט אדם בעולם שיש לו מנוחה של ממש, שיש לו שלוות נפש. כל כך הרבה ספיקות מכרסמים בנו, כל כך הרבה דאגות יש לכל אחד, אם בענייני פרנסה וחובות, אם בענייני בריאות, אם ביחסים עם אנשי ביתו כמו שרואים אצל הרבה אנשים שאין להם יחסים טובים לא עם בני הזוג ולא עם ילדיהם ולא עם שכניהם ואפילו לא עם מכרים וידידים, אין שלום בעצמינו והעצה היחידה היא לבקש מה' שלא יסתיר פניו מאתנו, להרים את הראש למעלה ולבקש.

עיקר העבודה שלנו זה בין אדם לחברו. זה הדבר שהכי יקרב אותנו אל ה'. על זה צריך להרים את הראש אין ספור פעמים ולבקש מה' להסתכל על כולם בעיניים טובות, לאהוב כל יהודי. בפרשת השבוע מצווה התורה הקדושה על הכהנים לברך את עם ישראל. ולא סתם לברך, לברך באהבה "שהכהן המברך את העם צריך להיות אוהב ישראל ושהקהל יאהב אותו, ואם לא אסור לו לברך" (ספר הפרשיות) . בזכות מה קיבלו הכהנים את הזכות הזאת לברך את ישראל. בזכות אהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, שאהב כל אחד מישראל כגופו והיה מוכן לעשות כל מאמץ כדי להשכין שלום בין איש לרעהו. הוא תמיד ראה בכל יהודי רק את הטוב, את היפה, לא את החסרונות. כששמע שמשה אחיו הקטן ממנו נשלח לגאול את בני ישראל לא קינא בו אהרון. להיפך, הוא שמח בשמחתו, יצא לקראתו, חיבקו ונשקו! מי שאוהב כל אחד מישראל, מי שרואה רק את המעלות של השני, מי ששמח בהצלחתו של כל אחד מישראל ולא מקנא בטובתו, ראוי שיימסר לידיו מפתח הברכות, לו ולזרעו לדורותם.

איך מקיימים "ואהבת לרעך כמוך" לאדם שפגע בנו? אנשים הולכים לפעמים שנים עם כעס, עם שנאה, עם רצון לנקום. מחכים רק שהוא יפול. ואם הוא נופל, מאמינים שבגללנו הוא קיבל את העונש הזה. אבל אם מצליחים להתגבר על יצרנו ומנקים את הלב, אם זוכים לאהוב במקום לשנוא, אז זוכים לאור גדול. אדם שמתגבר לעזוב את מה שהטבע שלו מכריח אותו, ומעביר על מדותיו, לא שונא ולא נוקם ונוטר למי שפגע בו רק שוכח הכל ומסיר זאת מליבו כאילו לא היה כלל, אדם כזה הקב"ה מתפאר בו.

אהבת ישראל זה מעל הכל. האחדות הזאת זה הסוד שלנו. עשרה יהודים מתקבצים יחד, הם מורידים שכינה.  זה דבר שלא יתואר ולא ישוער. כמה שיהיו שונים אחד מהשני, יש איזה חוט דק וסמוי מן העין שמחבר בין כולם. אהבת חינם היא זו שתקרב את הגאולה. אין לנו את הפרויוילגיה הזו להיכנס לתוך הקונכיה של עצמנו, צריך לחשוב על השני. לזכור שכל אחד הוא עולם מלא, נשמה יחודית החצובה מכסא הכבוד שירדה לעולם הזה לצורך תיקונה המושלם עלי אדמות ואיפה שאני רק יכול, אני חייב להושיט לו יד ולעזור לו.

אהבה ושלום ואחדות, זה היהדות. הקב"ה הוא כולו רחמנות ונועם ואהבה וככה הוא רוצה אותנו. אדם יש לו כל מיני נסיונות בחיים, הוא מגיע לכל מיני מצבים לא נעימים עם בני אדם אחרים ודוקא פה, דוקא איפה שהוא בטוח שהוא צודק, איפה שהוא בטח שהוא צריך להתעקש, לעמוד על שלו, דוקא כאן הוא צריך להפר כעס ברחמנות, לותר, לרחם, לגלות רגישות. הקב"ה ברא את העולם מחמת רחמנותו, הוא רוצה עולם שבו נרגיש את הרחמים שלו, ואיך נרגיש רחמנות בעולם אם לא נתחיל לרחם אחד על השני?!

כשאתה נושא את הראש אל ה', כשאתה מתחבר, אז פתאום החבר שלך יקר לך, אתה מתחשב בו, אתה לא תעשה שום דבר שיצער אותו ח"ו, למה הפרשה הזו כ"כ ארוכה? כי חוזרים בה שוב ושוב על קורבנות הנשיאים. למה לא כוללים את כולם יחד? הרי אף אחד מהנשיאים לא הוסיף בקורבנו יותר מקורבן אחיו? אם זו אותה רשימה, למה לא קוראים אותה פעם אחת בשם כל הנשיאים יחד? להראות כמה חביב בפני הקב"ה, כשבני אדם אוהבים זה את זה ונותנים כבוד האחד לשני. הנשיאים לא הוסיפו על חבריהם  כדי לא לעורר קנאה ולא להפגין גאווה. ואת זה ה' כל כך אוהב.

חג שבועות - מתן תורה

איך זה שמכל העמים דוקא אנחנו זכינו לקבל את התורה? כי כל העמים חקרו ובדקו ומצאו שבתוך התורה יש מצוות שלא כל כך מתאימות להם. עם ישראל אמר מיד: נעשה ונשמע. מוכנים לקיים את הכל עוד לפני ששמענו מה כתוב בה. זה עם ישראל. מסירות נפש עד הסוף. אנחנו לא יודעים כלום, לא שמענו מה אתה רוצה מאיתנו בכלל, אבל זה מה שאנחנו רוצים לתת לך ה', נעשה ונשמע. לתת לך את הלב, לתת לך את הרצון שלנו, להבטיח לך שאנחנו איתך. זה הסמל של עם ישראל, זה הקיום של עם ישראל.

מתן תורה זה לא רק תרי"ג מצוות. זה לא רק ספר חוקים שבא ללמד אותנו איך לחיות. כל החוקים והמצוות זה נוסף, אך עיקר כל מה שה' הוציא את עם ישראל ממצרים זה לכרות איתם ברית. כי עם ישראל זה אשת נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר. כשהוציא הקב"ה את עם ישראל הוא לא אמר להם: תדעו, תזהרו, אני נותן לכם עכשיו כללים, אחד, שתים, שלוש, ארבע, אם לא תקיימו את הכללים מי יודע  מה יקרה, לא זה הוא אומר. הוא אומר משהו אחר לגמרי. הוא אומר: אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. אתם בבת עיני. בני בכורי ישראל. כשמחנכים את הילדים ומדגישים להם את החיבה היתרה שהקב"ה מחבב את עם ישראל, את ההרגשה של "בנים אתם לה' אלוקיכם", כשהילד מרגיש שהוא בן של הקב"ה והקב"ה אוהב אותו כאהבת אב לבנו, יותר קל לו להתחבר לתורה, לתפילה, לקיום המצוות. גם לנו יותר קל.

בחג השבועות יכול לזכות כל יהודי לקבל את התורה מחדש. מה זה לקבל מחדש? הרי קבלנו את התורה כבר הרבה פעמים? לקבל מחדש זה לקבל חשק חדש ללימוד התורה. זה לזכות שהתורה תאיר לנו את האור שלה. שנזכה לקבל את החלק המיוחד שיש לנו בתורה וללמד אותו לאחרים.

צריך להגיע לחג בגעגועים גדולים ועצומים שבאמת נזכה לקבל את התורה הקדושה. לזכור שה' יש לו חיבה מיוחדת לעם ישראל ולכל יהודי ויהודי. לכן מדברת התורה הקדושה בפרשת השבוע על המניין של בני ישראל. במניין – כולם שווים. מהגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים.

וכמו שה' אוהב אותנו, אנחנו אוהבים את ה'. התענוג הכי גדול זה כשאוהבים את ה'. כמרגישים בלב את האהבה המתוקה הזו. אהבת ה' זה הרגש הכי חזק שיכול יהודי להרגיש שמכוחו הוא יכול לוותר גם על חייו. אם אדם מרגיש את האהבה הזו, הוא זוכה להנחיל את זה לילדים שלו אולי גם לנכדים שלו.

השמחה הכי גדולה שלנו, שאנחנו יהודים. שאנחנו מחוברים בטבור לברית הנצחית שכרת הקב"ה עם העם היהודי במעמד הר סיני. מי יתאר ומי ישער את גודל האהבה שיש לכל נשמה ונשמה מישראל להקב"ה, כמובן גם ההיפך.

זאת המהות הפנימית והאמיתית שלנו. מה שלא יהיה איתנו, תמיד נישאר יהודים. כמו בסיפור הבא:

"שעבעס בז'בוטינסקי? נו... נו..."

שנהיה כנים ונשים את הדברים על השולחן. לגור בפרדס כץ זה נניח נחמד, אבל זה עדיין לא בני ברק. לגור בגבולות הנושקים לרמת גן זה כמעט סימפטי , אבל זה לא זה. אבל לגור בז'בוטינסקי? הכי סואן בגוש דן? ובכן, עד כמה שידי מגעת, והיא מגעת לא רע בכלל, מעטים הם שמסרו נפשם על קניית דירה (או שכירתה) על ציר כל כך רועש  וגועש, שלא בדיוק נותן מענה של ישוב הדעת למשפחה חרדית ממוצעת, שרוצה שבת שקטה ונינוחה מול העיניים ולא שעטת מרכבות ברזל. לא עדיף לנדוד לעיר חילונית משהו, ולקנות דירה הרבה יותר זולה בשכונה שקטה? עדיף. האמת היא, שקובץ ההתלבטויות המחוספסות הללו, הונחו כבוד לפתחם של הזוג החביב והטרי יוחנן וגולדה שיבולי. ההורים משני הצדדים, בני ברקים שורשיים, מאז ומתמיד רצו שהזוג יישאר בעיר הקודש המעטירה, ולא ינדדו להם דרומה צפונה או מזרחה. מצד שני, מצב המזומנים פלוס משכנתא עליזה, לא איפשר קניית דירה בלב בני ברק. אחרי ששאלו רב, הם נפגשו עם המתווך הנודע ארנון תכסיסי, ושבוע אח"כ נרכשה לשיבולים  דירה בת שלושה חדרים, (בהחלט מרווחת) , קומה ראשונה (גרם בן 16 מדרגות, מדלגים בקלילות בשב"ק) ומרפסת ענקית, דא עקא, שהיא פונה לחזית... עשן של אוטובוסים, מוניות, תאונות, צפצופים. "זה מה יש", הסביר תכסיסי. "מה שילמתם, קיבלתם". מה שילמו קיבלו, ותתפלאו, גולדה שיבולי קיבלה את הדין באהבה, כמו בת  ישראל כשרה, שיודעת שהכל בידי שמים- כולל דירה בזבוטינסקי - חוץ מיראת שמים. יוחנן צבע את הדירה במו ידיו, השכנים הביאו כמה עציצים, גולדה תלתה תמונות, השוויגער מתחה וילונות, ותתפלאו, הדירה הפכה לפנינת חמד. בינינו לבין עצמנו, ימות החול גדושים הם בלימודים בכולל, בעבודה בגן הילדים, בקניות, בפגישות, והדירה איננה  אלא חדר שינה שנוחתים עליו תשושים, לקראת יום יצירה נוסף.

באה שבת באה מנוחה. גולדה הגיפה את התריסים בחזית ואת שלביהם, כן סגרה את דלתות הזכוכית שבין הסלון למרפסת, מתחה את הוילון הסגול על פרחיו הרקומים, והרחיקה את המפגע מן האוזניים. זה הצליח לא רע בכלל. צלילי הגלגלים נבלעו ונספגו להם בין ובתוך המסכים הללו. אגב, פה ושם היו כאלה שגילגלו עיניים תמהות לשמע המידע שהשיבולים גרים בז'בוטינסקי, והפליטו את המשפט המחץ "שעבעס בז'בוטינסקי? נו..נו...".

השנים חלפו, נולדו חמישה בנים מתוקים ושנוני מוח, ולא מזמן נוספה גם תינוקת מאירת עיניים. השיבולים כבר הורגלו לנוהל של נעילת התריסים, הגפת דלתות הזכוכית ומתיחת הוילון, ובין הכתלים ריחפה לה הרמוניה קולית מדהימה של האבא יוחנן ובניו, שזכו משמים לכשרון זימרה.

הו,הו,הו ה"להתענג בתענוגים ברבורים ושלו ודגים"... היה המזמור שהכי עשה נחת לגולדה. היא עצמה עיניים טרוטות מעומס עבודה שבועי, ואיפשרה לעצמה לעוף על כנפי זמירות השבת.

זה קרה הקיץ. ליל שבת. כשהמזגן הישיש (ירושה שניתנה על ידי הדיירים הקודמים) , התחיל להשתעל, הם היו בעיצומו של ניגון ישיבתי מן המרגשים שבהם. גולדה סרקה במבטים אוהבים את ילדיה, ונהנתה מכל רגע, אחרי 10-15 שיעולים, החליט המזגן להיפרד מן המשפחה, עד לבואו של הטכנאי ביום ראשון. השיעול האחרון שלו, היה שילוב של חירחור משונה ונחירה קלאסית וטראח הפקק קפץ, המנורות כבו, אור הנרות ריצד על פני כותלי הבית. מילא המנורות הכבויות אבל החום!!! אוףףףףףףףף החום!! הכל סגור אפשר להתעלף. נוטף זיעה מיהר יוחנן, הסיט את הוילון הסגול, פתח את דלתות הזכוכית והזיז את התריסים לצדדים העיקר ללכוד משב רוח כלשהו , על מנת לייבש את אשדות הזיעה הניגרים מעל המצח, הצאוור, ואיפה לא? דירה בז'בוטינסקי, ללא מזגן, בקיץ. לכו תתמודדו עם זה. "לא להיכנע", הורתה גולדה "להמשיך לשיר, יש מזגן אין מזגן, אנחנו לא נפסיק לשיר..".

ציטוט מפיה של גולדה שיבולי. "הם לא נכנעו, הם שרו שיהיו בריאים במלוא הגרון, שיר אחרי שיר, שיר אחרי מזמור, נעימה אחר ניגון ועוד פיוט, במשך 40 דקות. השירה ניצחה את הרחוב ונוסעיו. היה חם, אבל היה עוד יותר חם בלב. כשהגיעה מנה עיקרית, נשמעה דפיקה עדינה בדלת, בעלי פתח, ובפתח ניצב לו בחור כבן 25, שיער מקורזל, ובגדים צבעוניים.

אני יכול להיכנס?  ביקש מבעלי. אני רוצה לשיר איתכם... אם אפשר'. בלי הרבה שאלות יוחנן הניח כיפה על ראשו, ניגש עמו לכיור, נטל לו את ידיו, הניח לפניו שתי לחמניות ולחש לו את הברכות. לאורח המפתיע היה תיאבון בריא, אבל עיניו היו תקועות בשירונים.

מתי שרים? הוא שאל. כשבני הבכור התחיל בניגון חסידי, הצטרף האורח לשירה. היה לו קול נעים למדי, ומדי פעם הוא אף קיבל סולו. זה נמשך עד שתיים לפנות בוקר, מבלי שקיבלנו רסיס מידע מאין נחת עלינו אורח מיוחד שכזה. אחרי ברכת המזון הבנים הלכו לישון, ועל רקע פנסי הרחוב של ז'בוטינסקי הוא סיפר לנו: 'שמי משה, ואני עלה נושר או פרי רקוב, איך שתרצו. כבר 10 שנים שאין לי קשר עם ההורים והאחים, חוץ משיחת פלאפון קצרה לפני החגים. יצאתי מעולם הישיבות בחוצפה. הורי התחננו שאשוב, אך סירבתי. פניתי לעולם הגדול כביכול. כיום אני כמו נווד, גר לבד בחדרון בפתח תקווה, מתפרנס מעמל כפיים מזדמן כדי לשלם שכר דירה ולאכול פת לחם. האמת היא שכבר התרגלתי לחיים האלה, על אף שאין הם קלים. לפני כמה שעות חזרתי מביקור בביתו של חבר, ונעמדתי ברחוב מול המרפסת שלכם, ממתין למונית. לפתע בקעו צלילי השירה מן הדירה שלכם... איזו הרמוניה קולית מרגשת. חשתי מהופנט. מונית עצרה, סימנתי לה להמשיך. עוד אחת עצרה, סימנתי לה להמשיך. כך חלפו להן חמש או שש מוניות. הייתי מסומר 40 דקות לעמוד התחנה. מתחנן לרבונו של עולם שלא תפסיקו לשיר. הרגשתי שהנשמה שלי זוכה לתדלוק שכה חסר לה, שואפת לעוד מזמור, עוד פיוט, עוד ניגון, שלא ייגמר!!! נזכרתי בלילות שבת בישיבה, בשולחן היפה של בית אבא... ובכיתי. אתם שרים ואני בוכה.. לא הייתי צריך  לאזור אומץ להיכנס אליכם, פשוט נמשכתי לכאן בחבלי קסם. כאילו נולדתי כאן, כאילו אתם הוריי וזה הבית שלי. משה לחץ את ידי בעלי והודה לו בחום רב, הוא הבטיח שיצעד מכאן עד לביתו ברגל. יותר משעה הליכה. בעלי נפרד ממנו בידידות והזמין אותו לשבתות נוספות. משה הנהן במבוכה. תודה אמר. "שבועיים אחר כך בשעת לילה דפיקה על דלת ביתנו. יהודי מכובד עמד בפתח ושאל 'משפחת שבולי'? השבנו בחיוב. 'באתי להודות לכם, משה בני חזר הביתה, תבורכו על הזכות הגדולה שנפלה בחלקכם ושתמיד תשרה השירה והשכינה במעונכם". "המכוניות והאוטובוסים המשיכו לדהור, כהרגלם. עמדנו בעלי ואני במרפסת ואז אמרתי לו: 'יוחנן, לגור בז'בוטינסקי זו זכות שהיא גם חובה. חובה להציל יהודי. מזגן מקולקל ותריס פתוח ברחוב עזרא, לא היו עושים מה שעשתה שעבעס לוהטת אחת בזבוטינסקי. אתה מסכים איתי יוחנן?" "נו,נו", הפטיר יוחנן.

ומוסיף המחבר: את הסיפור המתוק והמרגש הזה שמעתי מפיו של המארח הנכבד, תושב רחוב ז'בוטינסקי, בסופה של הרצאה שנתתי לא מכבר באחד מאתרי הנופש בצפון. "אינני יודע אם זה סיפור ראוי", הוא התנצל, "אבל הוא מלווה אותנו כבר כמה שבועות, וחשבתי שאולי תגלה בו עניין". "עניין?" השבתי לו "הלוואי עלי הזכות שלכם, הנה התקיים בכם הכתוב 'זורע צדקות, פועל ישועות', השירה שלך איננה אלא זרעי צדקה על נפש יבשושית, והישועה לא איחרה לצמוח, פשוט להתקנא". (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב(קובי) לוי)

תפילה

רבונו של עולם

רוצה להיות טוב עין. להתייחס באהבה לכולם. לזכור כל שניה שכולם ילדים שלך ואם אתה אבא אוהב אותם אז גם אני צריך.

כי תמיד יש מישהו שעדיין מעצבן אותי ואני לא תמיד יודע למה.

תמיד יש מישהו שמתעלם ממני כאילו אני לא קיים וקשה לי לאהוב אותו אפילו שאני יודע שצריך לשמוח בבזיונות כי הם מביאים שפע.

תמיד יש מישהו שזוכה יותר ממני ולפעמים גם זה מעצבן אותי.

רבונו של עולם, תגלה לי מה הסוד של העין הטובה. כי בכל פעם שאני מוצא את עצמי מסתכל בעין לא טובה אני מזכיר לעצמי שהשני הוא בן שלך, ואני חייב לאהוב אותו, אני מזכיר לעצמי שההצלחה שלו זה השמחה שלך אבא ולכן גם אני מוכרח לשמוח אחרת יש לי בעיה איתך אבא.

ואם יש בו משהו לא יפה, לא טוב, אני מסה להתמקד בטוב ולהתעלם מהרע.

ובכל זאת אני מוצא את עצמי מסתכל מדי פעם על בני אדם בעיניים לא טובות.

רבונו של עולם, תעזור לי. רוצה עיניים טובות כמו של דוד המלך. שהיה יפה עיניים וטוב רואי ובזכות העיניים הטובות שלו זכה למה שזכה. גם אני רוצה לזכות. תעזור לי אבא.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי