יום כיפור עומד לפרוס כנפיו, ועם ישראל מתכונן למעמד כראוי. בימים קדושים אלו כל יהודי מתרומם מעל עצמו וכובש יותר את רצונותיו ותאוותיו ומפשפש ומשפשף את מעשיו - ומתמלא בהרהורי חרטה על עַַבָרוֹ הרוחני הדליל, ומקבל "קבלות חיזוק וייעול" - כפי שידו משגת. לברך בכוונה... לא להטיס את התפילה... לא לדבר בבית הכנסת דיבורי חול... להתחזק בקביעת עיתים לתורה... לשמור יותר את העיניים...

   כל רגע ורגע בעשרת ימי תשובה מנוצל על ידינו כדי לרכוש עוד איזה סנגור ופרקליט ליום הכיפורים, אנו מנסים לייעל ולהתייעל בכל מה שאפשר, ואין ספק שזה משמח אלוקים ואדם. אלא שבכל זאת יש עדיין איזה פרט פצפון שלא בדיוק תופס אצלנו מקום נכבד בימים הללו, וחבל. מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

   לפני עשרות שנים... הגיע ערב יום כיפור. השמש כבר עמדה לשקוע, כולם אצו ורצו אל בית הכנסת והמתינו למעמד הקדוש של "כל נדרי".

   בשעה נשגבה זו צעד רבי ישראל מסלנט אל בית הכנסת, לפתע הוא פוגש בְּפַּנִים מוכרות. מדובר ביהודי המוחזק כירא שמים -  שבאותה שעה היה לבוש בבגדי לבן, ודמה למלאך ה' צבאות. ניגש אליו רבי ישראל, ושאלו: יהודי יקר! מה שלום פלוני השכן שלך? שמעתי שבריאותו לקויה והוא מתקשה בתִפקוד. ידוע לך האם יש שיפור במצבו?

   השיב היהודי: בעשרת ימי תשובה אני עסוק בהכנה הרוחנית שלי לקראת יום הכיפורים, אני טרוד בעבודת ה', הרי חיי מונחים על כף המאזניים - ועלי לפעול בכל כוחי למיתוק הדין... יסלח לי הרב, אבל מחמת קוצר הזמן ועומס העבודה הרוחנית שהייתה לי, לא התפניתי לראות מה קורה עם השכן שלי.

   שמע הרב את דבריו הכבירים של היהודי, ואמר: אשריך שאתה עסוק בעבודת ה'. אך מה אשם השכן שלך שאתה ירא שמים? הרי הוא חולה, מותש, שוכב על ערש דְּוַי, הוא זקוק למילה חמה, לעידוד ותמיכה, כיצד יתכן שאינך מתעניין בשלומו? יהיו התשובות אשר יהיו, דע לך שבשמים הם לא עוברות!

   זו הנקודה העדינה שרבים מאתנו שוכחים - או דוחקים הצידה. אנו טרודים בעבודת ה', ברוחניות, באיסוף זכויות, אבל... שוכחים את הזולת.

   אחד שוכח את השכן החולה, השני שוכח את אשתו החלושה והשברירית, השלישי שוכח את ילדיו הרעועים, אך הצד השווה שבכולם - שהם טרודים בעבודת ה' האישית שלהם, ולא חיים וחשים את הסביבה.

   האמת היא שזו נקודה מאוד עדינה ודקה, ואין ספק שלא כולם מצליחים להבין את חומרתה. משום כך נעלה כאן את הצד השני של המטבע, כדי לחדד לנו יותר את הרגש בעניין.

   מסופר בגמרא על אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה ונפל למשכב, ומחמת דוחק השעה - לא הספיקו חבריו לבקרו. אך מי כן מצא את הזמן לבקר את אותו חולה מסכן? בעל המשפט "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה" (בראשית רבה כ"ד ז'), הלוא הוא רבי עקיבא.

   רבי עקיבא נכנס אל התלמיד החולה, עשה לו ספונג'ה בבית ופתח את החלונות ואוורר לו את את החדר וסעד אותו במה שצריך, ותוך זמן קצר הוטב לחולה מאוד ומצבו החל להשתפר - והוא אמר לרבי עקיבא את המילים הבאות: רבי, החייתני! התמיכה והעזרה שהושטת לי הטיבו עימי עד מאוד וזרזו את החלמתי, ובלעדיהם - מצבי היה נורא ואיום.

   באותו רגע הכריז רבי עקיבא בבית המדרש את המשפט הנורא הבא: כל מי שאינו מבקר חולים, כאילו שופך דמים. הגמרא מביאה על המקום משפט נוסף שאמר רב דִימִי בעניין, משפט מאוד עמוק ונוקב, ואלו מילותיו: כל המבקר את החולה, גורם לו שיחיה. וכל שאינו מבקר את החולה, גורם לו שימות (נדרים מ' ע"א, ועיין שם בשיטמ"ק מה שביאר בשם הרא"ם).

   אם עד היום חשבנו שלתת כתף לזולת ולכאוב את כאבו ולסעוד אותו בחוליו - זה עניין שולי וזניח בעבודת ה', כעת מתברר לנו שטעינו.

   כאן המקום לציין פנינה מאוד מעניינת. הרי רבי עקיבא היה ידוע כאחד שכל חייו מוקדשים לתורה, והוא היה מקפיד לנצל אפילו "שניות" בודדות.

   כולנו מכירים את המעשה הידוע שרבי עקיבא יצא לגלות ללמוד תורה וחזר לאחר 12 שנה, הוא כבר עמד ליד דלת ביתו ועמד להיכנס, ולפתע הוא שומע שאחת השכנות מקניטה את אשתו ואומרת לה: כמה אומללה את, בעלך הלך ללמוד תורה ונטש אותך כבר 12 שנה... שמעה זאת רחל אשתו של רבי עקיבא, והשיבה לה: את קוראת לי "אומללה"? דעי לך שאם בעלי היה מתייעץ איתי עכשיו אם לחזור לבית או להמשיך ללמוד עוד קצת, הייתי מבקשת ממנו שילך ללמוד עוד 12 שנה.

   רבי עקיבא נמצא מהעבר השני של הדלת ושומע את כל התמליל של השיחה, ובאותו רגע הוא עושה "אחורה פנה קדימה צעד" - וחוזר אל הישיבה לעוד 12 שנה, וכעבור 24 שנה הוא פותח את דלת ביתו כאשר לידו ניצבים גדוד של 24,000 תלמידים.

   ושואלים רבותינו: רבי עקיבא היקר. כבר הגעת לבית, אתה עומד מאחרי הדלת, כנס לכמה שניות ותשתה כוס קפה, קפה הפוך, קפה שחור, קפה בוץ, איזה נס קפה ומאפה, בסך הכל כמה שניות... לאן אתה ממהר?

   על שאלה זו עונים רבותינו מספר תשובות - ואין מקומם כאן, אך דבר אחד ברור: רבי עקיבא מנצל לתורה כל שנייה מחייו, ואין לו מציאות של "כמה שניות" מיותרות.

   ולמרות זאת, לבקר תלמיד חולה - רבי עקיבא מוצא את כל הזמן שבעולם. יש לו זמן לשטוף לו את הבית, לשוחח איתו, לסעוד אותו וכו', והוא לא מסתכל על זה כעל "ביטול תורה". זה חשבון מאוד נוקב, וגם מחייב!

   כך מתנהג בן תורה אמיתי. הוא לא עסוק רק בעבודת ה' "עיוורת" ומתעלם מכל הסביבה, אלא הוא חי ונושם את צורכי הציבור - וער למצוקותיהם.

   מסופר על תלמידי חכמים מופלגים אשר הגיעו לגיל זקנה ובריאותם נתרופפה והחולשה אחזה אותם בכל פינה - עד שהוזקקו לעלות למשכב, ולמרות זאת כאשר בא אליהם יהודי מר נפש וחיפש את עצתם ובירכתם, הם התנערו מהמיטה כמו אריה ושידרו לו שהוא רצוי, ונוכחותו כלל לא מפריעה.

  זה המסר הגלום במשפט הנ"ל שאמר רבי שמואל מסלנט לאותו יהודי, ונחזור עליו שוב מחמת עוצמתו:

   ברשות הרבים וברשות היחיד וברשות בעל הבית והמסובים, נעמיק ונחדד את המסר קצת יותר.

   אמת, כולנו טובים ומתוקים, מושלמים וחמודים, אנחנו לא מתעלמים מאף ידיד או פקיד השרוי במצוקה ומשווע לעזרה, אנחנו מושיטים יד לכל דך ונדכה ומרחמים על כל מי שבוכה, אבל... אנו עושים זאת בצורה חלקית וחד פעמית. ברגע שהושטנו פעם אחת עזרה וסיוע - אנחנו כבר מרגישים שיצאנו ידי חובה - ומבחינתנו הסיפור הזה כבר לא קיים, והרגש שלנו לא ממשיך להיות ער לאותו מצב אומלל.

   ואם ישאל השואל: מה רע בכך? נשיב לו באמצעות הסיפור הבא:

  מסופר על סוחר אמיד שבא אל רבי חיים מצאנז, לבקש את ברכתו. שאלו רבי חיים: מניין אתה? והסוחר השיב: מִלֶּמְבֶּרְג. המשיך רבי חיים ושאל: נו, אולי תבשר לי בשורה טובה על המלמד ששם, האם הסתדרו אצלו העניינים?

   שאל הסוחר: איזה מלמד? איזה עניינים? ורבי חיים הסביר: לפני כחודש היה אצלי מלמד אחד ממקום מגורך, אשר בשעה טובה ומוצלחת נשברה בביתו הצלחת - וביתו באה בברית האירוסין עם בחור נכבד ומכובד. כצפוי, התחייב המלמד עבור ביתו את ההוצאות והנדוניה המקובלת, ככל אשר השיתו עליו משפחת החתן. אלא שמצבו הכלכלי היה עגום ופגום, והפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו. בצר לו הגיע אלי אותו מלמד, וביקש את ברכתי.

   ומחמת שהנך גר באותו מקום, אני שואל אותך אם אתה יודע מה מצבו של אותו מלמד - והאם כבר הסתדרו אצלו העניינים.

   בין רגע קלט הסוחר במה מדובר, והוא השיב לרב: כן כן, אני נזכר שערכו אצלנו מגבית עבור המלמד הזה. אני זוכר גם שהשתתפתי בה ותרמתי את חלקי. אך האם מצבו הכלכלי של המלמד הסתדר? זה אין לי מושג.

   כבוד הרב! דע לך שהמסחר גוזל את מרבית זמני - ובשעות הפנאי אין לי זמן "לפטפוטי סרק", אלא אני מקדיש את זמני הפנוי ללימוד תורה. צר לי, אך אין לי זמן להתעניין ולהתעדכן מה קורה בסביבתי.

   אמר לו רבי חיים מצאנז: מי שחושב רק על התעלותו הרוחנית ואין לו זמן ופנאי להתעניין במצוקת הכלל, חסר לו הרבה בעבודת ה'.

   ולכאורה מה רצה הרב מאותו סוחר? הרי הוא כבר תרם תרומה חד פעמית - וזה מאוד יפה מצידו. לא כך?

   כן כן, זה יפה מאוד, יתכן ואפילו מגיע לאותו סוחר "תעודת הוקרה" על תרומתו. אך רבי חיים מצאנז רצה להחכים את אותו סוחר בשתי פנינות:

   א) "למה הינך חושב שלימוד תורה והתעניינות בזולת - זה שני דברים סותרים? כיצד יתכן שללמוד תורה יש לך זמן - ואילו לברר מה שלום שכנך המלמד, זה נקרא אצלך "פטפוטי סרק"?

   ב) אמת, עזרת, תרמת, הושטת יד, אך מדוע אתה מסתכל על העניין כפריעת חוב - ולא מבין שחובתך המוסרית והאלוקית לברר האם הבעיה של המלמד כבר נפתרה - או שמא חלילה עדיין הוא מתבוסס בבוץ ותובע בים של נושים וחובות? כיצד אתה יכול להיות רגוע ושאנן ולנפנף בעזרתך החד פעמית, מבלי שהנך יודע בוודאות שאותו אומלל הצליח להתייצב מבחינה כלכלית?

   מכל האמור לעיל, אנו מסיקים מסקנה אחת: לעבוד את ה' - זו חובתנו. לנצל את הזמן לתורה ומצוות - זו תכליתנו. אך מצד שני חובתנו להקפיד שזה לא ייעשה על חשבון הקהילה והסביבה, וכמובן שלא על חשבון הילדים והאישה. חובתנו גם להבין שנשיאה בעול והשתתפות בצער הזולת זו עבודת ה' עליונה ביותר - גם היא באה על חשבון לימוד התורה שלנו - ואפילו אם מדובר באדם זר החַפץ בעזרתנו,  וכמו שרואים במעשה הבא:

   אישה אחת באה אל רבנו החפץ חיים וביכתה את מר גורלה, על כך שהיא נשואה כבר שנים ארוכות - ועדיין לא נפקדה בפרי בטן. האישה ציינה שהיא כבר קיבלה בחייה ברכות רבות - ועדיין היא לא נפקדה, כנראה שיש עליה איזו גזרה קשה, והיא מבקשת שהרב יפעל להסרת רוע הגזרה.

   השיב לה החפץ חיים שהוא יתאמץ בעניין ויפעל עבורה עד כמה שידו תשיג, אך הוא מתנה זאת בתנאי אחד. שלעולם היא לא תגלה לאיש שהישועה באה דרכו.

   כמובן שהאישה הסכימה לתנאי, וברוך ה' כעבור שנה חבקה האישה בזרועותיה בן זכר. עברו מספר שנים, ואל אותה אישה הגיעה "אחותה". גם היא עקרה כבר שנים - ולא זכתה להיוושע, והיא חפצה מאוד לדעת כיצד נפקדה אחותה.

   בתחילה ניסתה האישה להיתמם ולהסתיר את זה שהחפץ חיים פעל עבורה את הנס, אלא שאחותה לא וויתרה - והפעילה עליה מכבש גדול של לחצים.

   אני אחותך, איך את יכולה להתאכזר עלי - בו בזמן שבידך טמון הסוד לפיתרון בעייתי, מי כמוך יודעת את כאב העריריות וכו'... האחות לחצה עליה ופרטה על רגשותיה - והאישה בסוף נכנעה וגילתה לאחותה שהחפץ חיים עומד מאחרי ישועתה, אך הוא ביקש ממנה לשמור את הדבר בסוד.

   אך למרבה הצער והתוגה והיגון, בעוד האישה מגלה את סודה, נשמעו בביתה צעקות רמות... הילד איבד את הכרתו, ונפטר.

   באותו רגע נסעה האישה אל החפץ חיים וסיפרה לו על ההתפתחויות - וביקשה את מחילתו על כך שלא עמדה בדיבורה ועברה על רצונו, והתחננה בפניו שיפעל עבורה שוב לפרי בטן.

   החפץ חיים שמע את דבריה, והשיב לה בצער רב. דעי לך שלפני מספר שנים צמתי עבורך 40 יום, התחננתי לה' ופעלתי למענך בכל כוחי, אך היום אני כבר זקן וחלוש, ואין בכוחי לצום עבורך עוד פעם 40 ימים.

   אכן גדולי ישראל כאבו את כאב הזולת 100% - ולא "בערך"!!! הם חרפו את נפשם למען הכלל והסכימו אפילו לצום ולבכות ולהתענות עבור יהודי זר, והם לא הסתפקו בעבודת ה' האישית שלהם. אלו הם רבותינו מאורי עיננו, ולא פלא שהם עטרה לראשנו ומהם אנו יונקים עצה ותושייה לדורות.

  זו הנקודה שאמורה לעניין אותנו בימים הללו, ועליה חובתנו לשים את הדגש. לא רק לִבְנוֹת ולהיבנות בעבודת ה' האישית שלנו, אלא לדעת להתמסר לכלל אחינו ולכאוב את כאבם.

   כמובן שאיננו בדרגה גבוהה כמו של החפץ חיים - ואיננו מסוגלים לצום 40 יום עבור עצמנו - וכל שכן שלא עבור הזולת. אך לפחות להתעניין, להושיט יד מלטפת וכתף תומכת לזקוקים לכך, לכאוב את צער הזולת, לפתוח יותר את הלב ו... את הכיס, לשמוח בכך שאנו בצד של הנותנים ולא בצד של הנוטלים.

   יהודי יקר! אין לך אפשרות לתרום ממון? אתה דל באמצעים ודלפון במזומנים? דע לך שיש דרכים נוספות לעזור לזולת. מה הבעיה לפתוח 'גמ"ח חיוך'? לחייך, להאיר פנים, לזרוק בדיחה, להלבין שיניים לסביבה, לגרום לאנשים לשלווה?

   הרי כבר רבי יוחנן גילה לנו בתלמוד את הסוד הגדול: טוב המלבין שיניים לחבירו, יותר ממשקהו כוס חלב קר במדבר הלוהט (כתובות קי"א ע"ב). כמו כן מכירים אנו את מעלת המשמח את הבריות, עד כדי כך שהיא הופכת את האדם לְבֵּן העולם הבא (תענית כ"ב ע"א). זה גם אחד הפירושים לפסוק וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ (משלי ל"א כ"ו), שעל ידי הלשון, הדיבור, האדם עושה חסד עם הזולת. על ידי הארת פנים, החיוך הכובש, הפנים הנעימות והמשתתפות והתומכות...

    נציין רק שכאשר אנו אומרים לחייך ולהאיר פנים, כוונתו גם לאישה ולילדים. כן כן, גם הם בני אדם, וגם עליהם חלים הדברים. נכון, זה קשה, זו עבודת המידות, אך בל נשכח שתכלית הנישואין - זו שבירת המידות. לא המידות של בן הזוג, אלא המידות שלך.

   נסיים את המאמר בידיעה מאוד מעניינת, אשר תעזור לנו להשלים את הפאזל ולהבין את מעלת ומדרגת "הזהיר בבן אדם לחבירו":

   שאלו פעם את החזון איש "מהי המדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להשיג בעולם הזה"? והחזון איש ענה: לעבור את השבעים שנה בשלום, ולהצליח לא לפגוע באיש! לא באופן ישיר, וגם לא באופן עקיף. זו המדרגה הגבוהה ביותר!!! (ספר "מעשה איש").

   אם נפנים את הנקודה הזו בעומק העצמות ונחיה כך, בעזרת ה' נזכה לשלום כללי עם הסביבה, עם השכנים, עם האישה והילדים, ונתקן את המציאות של "שנאת חינם" - ונחיש את פעמי הגואל.

   מי חולק?