'… וכן הוא אומר "כי הנוגע בכם נגע בבבת עינו" (זכריה ב יב). ר' אלעזר בנו של ר"י הגלילי אומר: כאלו הוא מושיט אצבעו בתוך עינו של עצמו ועוקרה. אמר לו ר' שמעון: אין הדבר כן, כלפי הקדש הכתוב מדבר. וכל מי שעוזר את ישראל, כאלו עוזר את מי שאמר והיה העולם, שנאמר "אורו מרוז" וגו' "כי לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגבורים" (שופטים ה כג)' (ספרי זוטא י,לה). ע"פ ר"א בנו של ריה"ג הכוונה שמי שפוגע בישראל בעצם פוגע בעצמו, וע"פ ר"ש כביכול פוגע בעינו של הקב“ה. ע"פ ר"א המובן הוא שפוגע בעצמו, שאפשר שהכוונה מצד זה שה' יתנקם בו אח"כ על מה שעשה לבנ"י, שזהו מידה כנגד מידה, שכך בפס' “נוגע" בכם זה "נוגע" בעצמו, שכביכול אותה נגיעה מתגלגלת אליו כעונש. ומה שנאמר בלשון של פגיעה בעין זה משום שזהו פגיעה קשה מאוד, כיון שהעיוור חשוב כמת (נדרים סד,ב). [לכן גם יפה שנרמז שהעיוור חשוב כמת בפס' באיכה ('וסומא דכתיב (איכה ג, ו) "במחשכים הושיבני כמתי עולם”'), שמדבר על החורבן והצרות, שזה מרמז על הנאמר בזכריה שהפוגע בישראל פוגע בעצמו, כעין שעוקר את עינו ונעשה עיוור]. או שכוונת ר"א שעצם זה שפוגעים בבנ"י זה בעצם פגיעה בעצמם, כיון שבנ"י מביאים את הטוב לעולם ע"י הקדושה והדבקות בה', שממנו כל הטוב, לכן בפגיעה בזה גורמים לפגיעה בעולם. לכן כביכול זהו אותו "נוגע" אותה נגיעה בבנ"י, זהו הנגיעה לרעה במציאות העולמית. אמנם זה משפיע לכל העולם, אבל במיוחד משפיע חזק על אותם שפוגעים בנו, שבזה מנתקים עצמם מהטוב בצורה חזקה. ר"ש לעומת זאת לומד שכביכול פוגע בה'. נראה שזה מתאים לנאמר על א”י: “ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,יב). שלכן כשבנ"י גולים – שזהו תחילת הפס' “אחר כבוד שלחני אל הגוים השללים אתכם", אז בזה פוגעים כביכול בעיני ה', שבא"י כביכול עיני ה' בה, ולכן הפגיעה בנו ביציאתנו לגלות והצרות שבעקבותיהם, כביכול פוגע בעיני ה' שבארץ. כמובן שאין הכוונה שיכולים לפגוע בה' ח”ו, אלא הכוונה בגילוי ה' בעולם, שבמעלתו הוא נעשה דרך א"י שבנ"י שולטים בארץ ומפרסמים בכך את שם ה' בעולם (שלעומת זאת בגלות זהו חילול ה' [יחזקאל לו,כ]). לכן זה נמשל בעין, שכביכול לא רואים את גילוי ה' בעולם בשל הצרות שנעשים לבנ”י. גם נראה שנאמר בדימוי של עין, כיון שבהגעת צרות לבנ"י, זה נראה בעולם שכביכול ה' לא רואה. שבכך נעלם ונסתר מהעולם הידיעה של 'דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת' (אבות ב,א). אולם נראה יותר מזה, שרשב"י לומד: '"ואתם עדי נאם ה' ואני א'ל”. תני, ר' שמעון בן יוחאי: אם אתם עדי - אני א'ל, אין אתם עדי – כביכול איני א'ל' (ילקו"ש רמז רע"ב [שמות יט]). רשב"י לומד שאנו מעידים על ה' בעולם, ובכך ה' נעשה א'ל בעולם, שהעולם מכירים את ה' ע"י עדותנו. לכן כשפוגעים בבנ"י זה פגיעה בעדות שלנו על ה', וממילא בזה פוגעים בגילוי ה' בעולם. והנה עדות היא רק על דבר שהעד ראה (ולא בידיעה מעד אחר וכדו': ' … ומאיימין עליהן: שמא תאמרו מאומד, ומשמועה, עד מפי עד, ומפי אדם נאמן שמענו' [משנה סנהדרין ד,ה]) לכן נרמז במשל של עין, כמו שמעיד העד, שכך הפוגע בנו בעצם פוגע בעדים של ה', ולכן כביכול פוגע בה' – בגילויו בעולם. עוד נראה שנרמז בעניין של עין – של ראיה, כיון שעל הצרות נאמר "אל תשמחי איבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי" (מיכה ז,ח). ה' מאיר לנו בחושך הצרות, לכן כשבאים להרע לנו, זהו להביא או להגביר (אם זה תוספת צרה) את החושך, וכביכול לפגוע באור שה' מאיר לנו בעולם, לכן נרמז במשל של ראיה (שבעין רואים אור וחושך). שכך בנמשל הכוונה שבאים להביא חושך לבנ"י, כעין פגיעה בעין, שבזה מדמה כביכול פגיעה באור ה' לנו, שבאים להרחיקנו מה' ובזה זהו פגיעה בה' כביכול, פגיעה בגילויו בעולם. עוד נראה שמובא בשם היהודי הקדוש: '… בשם היהודי ז"ל: “וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים" – היינו שכיון שהשגיח השם יתברך על בנ"י, בא להם התעוררות, עד שמחמת זה באו למדריגת דעת, עד שבנ"י "ידעו אלקים". כמו שכתוב "ודעת אלקים מעולות"' (היהודי הקדוש, פרשת שמות). לכן נראה שנרמז בזכריה בלשון של עין, כנגד "וירא אלקים" (שנאמר בצרת גלות מצרים), שכיון שמיצרים לנו בזה כביכול כעין באים למנוע מראיה כביכול של ה' אלינו, שבכך נתעורר לדעת את ה' ולידבק בו. לכן זהו שאויבנו הפוגעים בנו כביכול פוגעים בעינו של ה' (בראיה), שבזה גם נרמז על פגיעה בגילוי ה' בעולם (שמונעים דבקות בה'). בנוסף בפשטות, מי שפוגע בבנ"י פוגע בתורה שחלה על ידנו בעולם, שבה מתגלה ה' בעולם, ולכן זהו כביכול פגיעה בה' בעולם, והתורה נמשלה לאור (“תורה אור" [משלי ו,כג]) ולכן בא במשל בפגיעה בעין שבה מתגלה לאדם האור.