'ר"ע אומר: למד תורה בילדותו, ילמוד תורה בזקנותו. היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו. שנא' "בבקר זרע את זרעך" וגו'. אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם. עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם. ר"מ, ור' יהודה, ור' יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה' (יבמות סב,ב). תלמידי ר"ע לא נהגו כבוד זה בזה, לכאורה זה תמוה מאוד, הרי רבם ר"ע לימד: '"ואהבת לרעך כמוך" רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה' (יר' נדרים ט,ד). ממילא אם זה כלל גדול מאוד איך תלמידיו לא קיבלו זאת ממנו? לכן נראה שוודאי שלא זלזלו זה בזה, אלא מודגש שלא נהגו כבוד, שלא עשו דברים שמראים את הכבוד אחד לשני. בב"ר מובא: 'י"ב אלף תלמידים היו לר"ע מעכו ועד אנטפריס, וכולם בפרק אחד מתו. למה? שהיתה עיניהם צרה אלו באלו ובסוף העמיד שבעה' (ב"ר סא,ג). ע"פ זה נראה שעיניהם היו צרות על הצלחת חבריהם, ולכן לא נתנו כבוד מספיק זה לזה בשל צרות עין, שחשבו שהתורה המבוררת והשלמה נמצאת דווקא  אצלם. לכן אולי כשלמדו היו מתבטאים קשה זה נגד זה (כמו שמצאנו בראשונים לשון קשה שרושמים האחד על השני [אולם ודאי שאין זה כמו בימנו שישנם רבנים שמזלזלים באחר ומבזים שאינו ת"ח, שזהו ממש חטא, וודאי שלא נהגו כך ת"ח כתלמידי ר"ע]) ולא ראו בזה בעיה, כיון שבלימוד לפעמים מדברים קשה, כיון שזהו כעין מלחמה ('מאי "את אויבים בשער"? אמר רבי חייא בר אבא: אפי' האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה. ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר (במדבר כא, יד) "את והב בסופה" אל תקרי בסופה אלא בסופה'. קידושין ל,ב) שבזה מתבטא שהיו עיניהם צרות, שלא רצו לקבל את חבריהם כצודק במקומו, ולכן דיברו קשות – שלא נהגו כבוד זה בזה. אולי זה רמוז בפס' שעליו דורשים את תלמידי ר"ע: “בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים" (קהלת יא,ו) שבפשט "ואם שניהם טובים כאחד" הכוונה ששניהם (של הבוקר והערב) טובים, אולם אולי ברמז הכוונה שזהו הפגם בראשונים (בבוקר) שלא ראו את עצמם טובים כאחד, אלא כל אחד ראה עצמו יותר טוב מחברו, וגם ניסה לגרום שיחשבו כך כמותו. ואמנם בתוך הלימוד זה בסדר, אולם כנראה שהאנשים היו שומעים אותם וזה היה מביא לידי זלזול בתורה, ששומעים את הת"ח ככה מדברים ולכן מושפעים מהם (כמו שרואים זאת לפעמים בימנו). לכן בשל מה שגרמו לציבור להתייחס, נענשו כיון שה' מדקדק עם צדיקים אפילו כחוט השערה (ב"ק נ,א), ולכן היה עליהם להיזהר מזה ולהימנע מלדבר קשות. מיתת תלמידי ר"ע היתה בסביבות זמן בר כוכבא (אבל לא במלחמה ממש, ראה בהרחבה ב'מועדי ישראל' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א 'ימי הספירה באספקלריית הדורות') נראה שבעקבות המרד הכושל העם היה נתון בדיכאון לאומי, לכן כיון שאין גאוה לאומית זה גם משפיע על היחס לתורה, שהיא התורה שלנו – שקשורה ללאום היהודי (שהתורה היא לבנ"י, שהיא קשורה ללאום שלנו [שלא נתנה לגוים]). לכן גם היחס לתורה היה אולי בשפל (שאסונות משפיעים על אנשים לזלזל באמונה, כמו שקרה בשואה), ובפרט שנגזרו גזרות נגד התורה והומתו רבים על כך, וכאשר ראו זאת האנשים הפשוטים (את אי הכבוד בדיבור שבין תלמידי ר"ע) זה גרם לזלזול בת"ח ובתורה. לכן נגרם שמתו בין פסח לשבועות, כיון שזהו הזמן שבין החג הלאומי – פסח, לבין הזמן של חיבור לתורה – שבועות שהוא חג מתן תורה, שיש קשר ביניהם, שמשפיעים זה לזה, כין שקשור הלאום והתורה (ולכן מחוברים בספירת העומר). לכן כיון שהם פגמו בהקשר של לאום לתורה (שהיחס של השפלות הלאומית גרם ליחס רע לקדושה, גם ע”י מעשיהם), אז מתו בזמן זה שמסמל את הקשר ביניהם. ע"פ מסורת הגאונים תלמידי ר"ע הפסיקו למות בל"ג בעומר, החת"ס (יו"ד רלג) מביא ע"פ המדרש שבל"ג בעומר התחיל לרדת המן. נראה שקשור זה בזה, שמתו בספירת העומר, כיון שזהו הזמן של החיבור בין הלאום והרוחני (פסח ושבועות), והנה על בנ"י נאמר: 'דתניא ר"ש בן יוחי אומר: קבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאין, שנאמר (יחזקאל לד, לא) "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" אתם קרויין אדם, ואין עובדי כוכבים קרויין אדם' (ב"מ קיד,ב). בנ"י מוגדרים "אדם" כיון שאנו עיקר האדם, שבמהותו בא לעשות את רצון ה' בעולם בהיותו צלם אלוקים. והנה על אדם נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז) '"לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור' (רש"י). מעלת האדם באה לידי ביטוי בדעה ודיבור, כך אנו לומדים תורה בדעת ובדיבור, ומתנהגים כרצון ה' (ע"י שמבינים מה הצורה הנכונה להתנהג בה ע"פ רצון ה'). חלק הדעה ודיבור הוא החלק העליון שבאדם (שהדעת זהו גילוי הצלם אלוקים שבאדם), לכן בפסח מתגלה 'האדם' – בנ"י, ואילו תלמידי ר"ע שגרמו לפגם בדעת ובדיבור (שבדיבור שלהם גרמו לפגם בעמי הארץ בדעת-בהבנה של מעלת הת”ח), ולכן נענשו אז במיתה. אבל בל"ג בעומר שאז זהו התחלת החיבור לעליון, למן שהוא מאכל של מעלה ולכן באכילתו כעין מתחברים למעלת מלאך של מעלה (וכן המן קשור לתורה ['לא נתנה תורה לדרוש, אלא לאוכלי המן. ושניים להם אוכלי תרומה'. תנחומא "בשלח" סימן כ']), אז בזה כבר מתחילים להתחבר לצד הרוחני, ולכן אז כעין הושפע שלא למות כבר, כי כעין עוברים מהדגש של האדם הפיזי לחלק הרוחני, ולכן אז כבר לא מתו יותר, שלא קשורים לחטא מהגשמי. נראה שכיון שנענשו על הדיבור (ע"פ דברנו) לכן מובן שמתו באסכרא שהיא עונש על לשוה"ר (שבת לג,ב), שגם הם פגמו בדיבור (שלמדו בברייתא שזהו עונש על לשוה"ר, כיון שאסכרא גומר בפה, שזהו עונש על חטא בדיבור). [האסכרא היא גם עונש על מעשרות, שהם קשר בין גשמי – פירותיו, וקדושה – המעשר, שכך זה כמו כאן קשר גשמי ורוחני, האדם הגשמי והרוחני]. והנה על לשוה"ר נאמר שהיו נופלים בגללו במלחמה (ויק"ר כו,ב), נראה שכך בעקבות מרד בר כוכבא שנכשל – שנפלו במלחמה, כאשר תלמידי ר"ע פגמו בדיבור (כעין לשוה"ר) זה התחבר למוות שהיה בעולם  בשל המלחמה, ולכן נגזר עליהם מיתה. ובפרט ע"פ גרסת ר"ש גאון שמביא שמתו בשמד (כמו שמביא מרן שר התורה הגר"ש גורן זצוק"ל זיע"א במועדי ישראל, שלמד מזה שמתו בגזירות שמד) מובן שזה ממש כעין התחבר להמשך המלחמה, שמתו בגזירות שמד שבאו בעקבות המרד שנכשל. (אלא שבגמ' נאמר שמתו באסכרא ולא בשמד? אלא שאפשר שכוונת ר"ש גאון שהיה כעין שמד, שמתו רבים כ"ך כעין דין שמד מהשמים. ואולי היה גזירות שמד שלא ללמוד ולכן היו לומדים במסתור במקומות צפופים, וכך כשחלו הדביקו אחד את השני, וכן לא יכלו לקבל טיפול הולם, ולכן כולם מתו אז).