"והשמדתי את במתיכם והכרתי את חמניכם ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם וגעלה נפשי אתכם. ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם. והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה. ואתכם אזרה בגוים והריקתי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה. אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה. כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כו,ל-לה). 'בעון גלוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם, ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן, שנאמר (ויקרא יח, כז) "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ" וגו', וכתיב "ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה" וגו', וכתיב (ויקרא יח, כח) "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה". ובעבודת כוכבים כתיב (ויקרא כו, ל) "ונתתי את פגריכם" וגו', וכתיב "והשמותי את מקדשיכם" וגו' "ואתכם אזרה בגוים". בשמיטין וביובלות כתיב (ויקרא כו, לד) "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם" וגו', וכתיב (ויקרא כו, לד) "כל ימי השמה תשבות"' (שבת לג,א). 'כי את כל התועבות – בפרשת עריות כתיב. ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם – דהיינו ע"ז, וכתיב בתריה "ואתכם אזרה בגוים" וכתיב "ושממו עליה אויביכם היושבים בה", הרי שהם גולין ואויביהם יושבין במקומן. שבתותיה – שמיטין. ואתם בארץ אויביכם – ולעיל מיניה כתיב "ושממו עליה אויביכם"' (רש"י). אמנם נאמר שעל חטאים אלו באה גלות, אולם בפס' על ע"ז נאמר שגם מתים מזה "ונתתי את פגריכם", ומה שלא אמרו שגם מתים מזה, זה משום שפשוט שכשיש גלות זה בא יחד עם מוות כחלק מהצרה הכלולה בגלות. אולם אולי למדו שעיקר העונש הוא גלות ולכן לא אמרו גם מיתה, ודרשו זאת שנאמר "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם", שהיה יכול להאמר "על פגרי גלוליכם אתן את פגריכם", שכך זה יהיה המשך הפס' שקודם אומר "והשמדתי את במתיכם והכרתי את חמניכם" שמדבר על הרס הע"ז, ולכן היה ראוי להאמר קודם הרס הע"ז ("פגרי גלוליכם"), לכן למדו שהע"ז נאמרה אח"כ כדי לומר שהעונש שמובא אח"כ הוא עיקר העונש על ע"ז, ולכן המיתה נאמרה קודם לאמירה (הנוספת [לבמות וחמנים]) של ע"ז – ודוחק. מדוע על שלושת אלו באה גלות? על עריות נאמר בגמ' שהגוים טימאו את הארץ ולכן גורשו, ממילא אם אתם עושים כמותם אז זה מעלה את מידת הדין שגם אתם תגורשו (ואחרים מתיישבים בה, כמו שאתם התיישבתם בה). אולם כיון שהגוים גורשו סימן שעל זה מגורשים מהארץ, מדוע? אלא שבגילוי עריות באים אנשים אחרים שלא כראוי, ואשה היא עיקר הבית (ולכן האשה נקראת בית – '"ביתו" זו אשתו' [משנה יומא א,א]), לכן העונש הוא הבאה של אנשים אחרים לארץ שהיא הבית הלאומי, שזהו שבאה גלות ומתחלפים התושבים. בע"ז מביאה הגמ' גם את הקטע בפס' "והשמותי את מקדשיכם", ולכאורה זה מיותר, כיון שעיקר הלימוד הוא מ"ואתכם אזרה בגוים" (כמו שמביא רש"י)? אלא שבאה הגמ' לרמז כאן על הסיבה מדוע נידונים דווקא בגלות, בספרא מובא '"וגעלה נפשי אתכם" – זה הגולה. ויש אומרים: זה סילוק שכינה'. (וכן פרש"י: 'זה סילוק שכינה'). נראה שבאה הגמ' לדייק בזה שזהו הסיבה שנידונים בעונש גלות, שזה משום סילוק השכינה שנעשה בעקבות הע"ז. שכיון שעובד ע"ז בזה מכריז שכביכול אין מקום לה' להיות בעולם, אלא הע"ז היא האלוהים של העולם. בעקבות זה מסלק את השכינה מהעולם, לכן על זה נידון בגלות, שכמו שהוא סילק את השכינה ממקומה בעולם ע”י הבאת הע”ז, כך גם עונשו יהיה שיסולק ממקומו, שיגלה ויבואו אחרים במקומו, כעונש מידה כנגד מידה (לכן למדו מ”וגעלה” גלות וסילוק שכינה). לכן מביאה הגמ' את הפס' “והשמותי את מקדשיכם" שבזה מובן שיש סילוק שכינה, שלכן נחרב ביהמק"ד כחלק מסילוק השכינה (“וגעלה נפשי אתכם” זו הסיבה שתוצאתה [גם] “והשמותי את מקדשיכם”). בשמיטה ויובל שלא פועלים באדמה ע"פ רצון ה', וזה נעשה ע"י שימוש בה במקום שביתתה, ובעבודה בקרקע מראים שאנחנו הבעלים שלה. אז העונש כנגדו הוא שלא נפעל באדמה ע"י שיהיו בגלות, שאז הארץ תשבות כמו שהיתה צריכה להיות, והגוים באים לכאן כאילו הם הבעלים במקומנו. בספרא מובא: '"אז תרצה הארץ את שבתותיה" – אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש ומשמטים לי אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי הוא. ואתם לא עשיתם כן. עמדו וגלו ממנה והיא תשמט מאליה כל שמיטין שהיא חייבת לי, שנאמר (ויקרא כו, לד-לה) "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה... כל ימי השמה תשבות"'. מזה משמע שהעונש הוא בצורה הזו כדי להראות שה' הוא הבעלים, ולכן הוא שמחליט מי יהיה כאן, ולכן מגלה אותנו (וע"פ הגמ' גם מביא לאחרים, שבזה מוכח יותר שה' הוא הבעלים ע"י שמעביר מזה לזה).