יום העצמאות נקבע בתאריך ה' באייר, נראה שיש כמה רמזים בזמן הזה (אמנם בפועל כיום ברוב המקרים הוא נדחה, אולם זהו התאריך המקורי. ויותר מזה לשיטת מרן שר התורה הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א שפוסק שתמיד נשאר בתאריך המקורי לעניין ההודאה בהלל וכו'). בספירת העומר אומרים כמה פסוקים ומכוונים בכל יום על מילה אחת מתוכם (מילה אחת מכל קבוצה). בה' באייר מכוונים במילים "ישמחו" ו"שמרם". שזה מרמז על כך שביום זה יש שמחה בעם ישראל, יום שמחה (“ישמחו") שמודים לה' על שגאלנו והצילנו במלחמת השחרור, שה' שמר אותנו (“שמרם") מאויבנו. בנוסף גם מכוונים בכל יום אות אחת מפס', שב-ה' באייר יוצאת האות ש'. פעמים רבות אות זו מצויינת על בית המזוזה, כך שכעין רומזת על גילוי של המזוזה הפנימית, של שם ה' (שד'י) שמופיע על המזוזה. כך שכעין מגלה על שם ה' שקשור לבית, שדרשו ר"ת 'שומר דלתות ישראל'. לכן ביום זה שמצויין האות ש' כעין רמז שה' שמרנו שלא יוכלו אויבנו להיכנס ולכבוש את הארץ, ואף הוציא רבים מאויבנו מביתנו – מא"י. בנוסף האות ש' נמצאת בתפילין של ראש, ומרמזת על מלחמה שה' עוזרנו: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח,י). (שכך גם העמים בארץ ["עמי הארץ"], פחדו וברחו מהארץ). השם שהם רואים הכוונה לתפילין של ראש: '"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". תניא ר"א הגדול אומר: אלו תפילין שבראש' (מנחות לה,ב). והכוונה ע"פ רש"י: 'שם ה' נקרא עליך אלו תפילין של ראש – שכתוב בו רוב השם: שי"ן ודל"ת'. (וממילא בענייננו האות ש' מרמזת על ההתחלה של השם). ואילו לתוס' (ד"ה 'אלו') הד' אינה נחשבת ממש כחלק מהשם שד'י, ממילא רק באות ש' יש חשיבות של אות ממש, ויוצא שעליה נאמר שרואים את שם ה'. ממילא האות ש' מרמזת על נפילת הפחד על אויבנו במלחמה, כמו שהיה ב-ה' באייר. יום העצמאות ויום ירושלים יוצאים בספירת העומר (כעין פסח ושבועות, שהספירה מחברת ביניהם, ופסח הוא הצד הלאומי, ושבועות הרוחני, שכך יוהע"צ הוא הצד הלאומי – קום המדינה, ויום ירושלים הוא הצד הרוחני – ירושלים). בספירת העומר נהגו פעם שלא לעשות מלאכה משקיעת החמה משני טעמים: 'מצאתי כתוב: מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת, משקיעת החמה עד שחרית, משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיה העם בטלין ממלאכה, על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים, ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה. ועוד שאנו סופרים העומר אחר שקיעת החמה, וכתיב "שבע שבתות תמימות תהיינה" מלשון שבות ולשון שמיטה "שבע שבתות", וכתיב "וספרת לך שבע שבתות שנים", מכאן שהספירה בבית דין, מה שנת השמיטה אסור במלאכה אף זמן ספירת העומר, דהיינו לאחר שקיעת החמה, אסור במלאכה' (טור או"ח סימן תצג). ומקורו בגאונים (כמו שאומר מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק'”ל זיע"א ב'מועדי ישראל'): 'כתב רבינו האיי בתשובה: מה שנהגו שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית. משום תלמידי רבי עקיבא, שכולם מתו משקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה, והיו העם בטלים ממלאכה. ועוד דכתיב "שבע שבתות תמימות תהיינה" מלשון שבות ושמטה כדכתיב "שבע שבתות שנים", מה שנת השמטה אסורה במלאכת קרקע, אף זמן ספירת עומר דהיינו לאחר שקיעת החמה שובתין ממלאכה, ע״כ' (אוצר הגאונים, יבמות סב,ב). ממילא בספירת העומר יש קשר לא"י, שלמדים כעין הנאמר בשמיטה, ודין שמיטה קשור בא"י, שבקרקע א"י יש את דין השמיטה ולא בחו"ל, כך שמרמז על קשר לא"י. (ועוד יותר להלכה שנפסק בשו"ע כדעה שכיום שמיטה דרבנן כיון שקשורה ליובל, וכיום אין דין יובל כיון שאין רוב יושביה עליה [שו"ע יו"ד שלא,ב], זה ממש מרמז על קשר לחזרת בנ”י לא”י). בספירה זה יוצא ביום העשרים לעומר, נראה שעשרים מרמז על מלכות ישראל הקדושה, כמו שהתגלה אצל משה: '"מחצית השקל בשקל הקדש" – קבע לו משה רבינו מטבע כסף בישראל כי מלך גדול היה' וכו' (רמב"ן. שמות ל,יג) הרי שאת המטבע קבע משה כמלך, כך שמרמז על מלכות בישראל, ונקרא שקל הקודש כי בו משתמשת התורה (שם). כך נראה שמלכות ישראל היא הבסיס לגילוי ה' בעולם, ולכן התורה משתמשת דווקא בשקל של מלכות משה, לומר על הקשר ביניהם. נראה שקבע שזה "עשרים גרה השקל" כרמז שמלכות ישראל היא יסוד לכסא ה' בעולם (שמרבים שם שמים בעולם), לכן עשרים כנגד גודל קה"ק שהוא נחשב כמקום כסא ה' בעולם, וגודלו 'ועשרים אמה בית קדש הקדשים' (משנה מדות ד,ז). לכן משה רמז בשקלו על שלמות המלכות (כמו שהתגלה במקדש – במלכות בית דוד), והקשר לכסא ה' בעולם. לכן כרמז על מלכות ויסוד כסא ה' בעולם גלגל הקב"ה שיוהע"צ יצא ביום שמונים בו עשרים בספירת העומר. בנוסף "מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל" (במדבר א,ג) כך שעשרים גם מרמז על הניצחון הצבאי שזכינו לו בחסדי ה' במלחמת השחרור. בנוסף, יעקב גלה אצל לבן עשרים שנה ואז יצא לחזור לא"י (“זה לי עשרים שנה בביתך". בראשית לא,מא), ולבן רדף אחריו ורצה לפגוע בו (שלכן ה' הזהירו מלפגוע בו), ועל לבן נאמר 'לבן ביקש לעקור את הכל'. כך שמזכיר את חזרתנו לארץ מהגלות, ושאויבנו באו לכלותנו, וה' הצילנו מידם (כמו אצל לבן). בנוסף, שמשון "שפט את ישראל עשרים שנה" (שופטים טז,לא), ועליו נאמר 'לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו וסבור בו שהוא מלך המשיח' (ב"ר צח,יד). כך שנראה שמרמז על זמן גאולתנו (כמו שראה יעקב את שמשון כמשיח [עד שמת]), וזה נראה כלפי חוץ שנעשה ע"י כאלו שאינם שומרי תורה ומצוות (ולכן בשל כך יש המתנגדים לקבל זאת כאתחלתא דגאולה). לכן זה מתגלה ברמז על שמשון, ששפט עשרים שנה, וכך בספירת העומר יוצא עשרים, כרמז שזה קשור לגאולתנו, ונראה כלפי חוץ שנעשה שלא ע"י הראוים לכך, כמו ששמשון הלך לנשים גויות... בספירה יוצא שזה כנגד 'יסוד שבתפארת' שזה כמובן עניינים של קבלה, אולם מצד הדרש אולי אפשר שמרמז על תפארת, שהיא נדרשת על מתן תורה ('והתפארת זו מתן תורה'. ברכות נח,א). שבנ"י בא"י זהו ה'יסוד' של התורה בעולם, שעיקר התורה היא כאן בא"י (ספרי "עקב" מג). לכן זה כמרמז על שובנו לארץ והקמת שלטון יהודי בא"י, שהוא הבסיס האמיתי לתורה שלמה בעולם.