"ויאמר ה' אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם" (כא, כ)

מדוע נסמכה פרשת אמור לפרשת קדושים? "כי כשאדם מכין עצמו לדבר לפני השם יתברך ומשתוקק וכוסף לדבר דיבורים אמיתיים, הדיבורים שהוא מדבר הם הדיבורים של הקב"ה בעצמו בחינת "ואשים דברי בפיך" (ישעיהו א). ה' יתברך שולח לו דיבורים בפיו שהם בחינת רוח הקודש" (ליקו"מ כא).

לדעת את ה'

הדבר הכי טוב שאפשר לתת לבן אדם זה דעת, שידע את ה', שיאמין בה', שיזכה לחיות את המציאות של ה'. כי רק הדעת של האמונה בה' נותנת לאדם חיים טובים בעולם הזה. רבנו הקדוש אומר בתורה ז' ח"ב להאיר את הדעת באחרים זו הרחמנות הכי גדולה, כי עיקר הצרה של כל אחד ואחד הוא שאין לו שכל ודעת להתמודד עם מצבו, וצריכים לרחם על העולם ולתת להם ולהאיר בהם את הדעת.

ואיך כל זה מתקשר לפרשת השבוע? התורה הקדושה לא מתירה לנו לאכול מהתבואה החדשה בטרם נביא לכהן עומר שיבולים, ומה עושה הכהן עם העומר הזה? הוא מניף אותו לכל צד אפשרי. למה? "שעל ידי הנפת עומר השעורים מגלה הכהן כי ה' נמצא בכל מקום ועם כל אחד. גם עם הנופלים והרחוקים מאד מאד מה' יתברך על ידי מעשיהם הרעים חס ושלום, לגלות להם כי עדיין ה' עמם ואצלם וקרוב להם תמיד, כמו שמניפים ומרימים את העומר למעלה ולמטה למי שהשמים והארץ שלו ולכל ארבע רוחות למי שכל ארבע רוחות העולם שלו ועל ידי זה מגלים ומפרסמים כי מלוא כל הארץ כבודו" (ליקו"ה פסח ט,כ).

היובש הזה שבתוך הנשמה זה הכי קשה, אך יש משהו שהוא עוד יותר קשה. כשאדם בכלל לא מרגיש את היובש בתוך הנשמה, כשהוא בכלל לא יודע ש ה' נסתר ממנו. הסתרה בתוך הסתרה. מה זה הסתרה? אדם לא מרגיש את ה', וקשה לו, ואז הוא צועק לה' : מה יהיה, אני לא מרגיש כלום, הכל יבש לי, מה יהיה איתי, מה קורה לי, ככה אני אמשיך לחיות? ה' אני לא יכול להוציא מעצמי שום דבר כשאתה נסתר ממני. אבל יש מצב הרבה יותר קשה. שאדם בכלל לא ידוע שהוא בהסתרה, הוא לא יודע שהוא לא יודע, הוא לא יודע שהוא בצרה, הוא לא יודע שצריך לבכות לה', לצעוק לה', להתפלל לה'. יש לו פתרון לכל בעיה אך לבעיה העיקרית, לחסרון הדעת, לבקש דעת, לזה אין לו פתרון. כלומר, הוא לא יודע מה נסתר  ממנו, הוא לא יודע מה הוא מפסיד, הוא לא יודע בעצם כמה הוא רחוק.

כמה רחמנות יש לנו על בני אדם שהם חיים מנותקים מהאמת וחסרי דעת, כמה רחמנות יש לנו על עצמנו, כשאנחנו מאבדים לפעמים את הדעת הזאת.

מסופר על הגאון רבי יעקב עדס זצוק"ל, שהייסורים לא פסחו על ביתו מעבר לעוני והדוחק. בשנת תרצ"ו נפטר בנו בכורו אברהם, שעל אף שהיה רק בן שש עשרה שנים כבר נודע כגדול בתורה ונבאו לו הכל גדולות. המקרה אירע בל"ג בעומר ורבי יעקב כה הצטער והתאבל על בנו שהתבקש לבית עולמו בגיל כה צעיר ובעיקר בשל בקיאותו בתורה עד שנחלש בליבו ואף בעקבות זאת קיבל אירוע לב. חלפו מספר חודשים, והנה באחד הלילות חולם רבי יעקב ובחלומו זקן אחד ניגש אליו ומוסר לו מכתב. ר' יעקב פותח את המכתב וראה שכתוב בו: "בנסתרות  של הקב"ה למה לך להתערב?" כשהתעורר הבין, שרמזו לו מן השמים שאת ייסורי הבורא צריך לקבל באהבה, מכיוון שחשבונות שמים, אין אנו מבינים, אולם כל הדברים והמאורעות שעוברים על האדם, הינם בחשבון הבורא, ויש להם את הטעם והסיבה מאיתו יתברך. ואף שאין אנו מבינים פעמים רבות על מה זה, עלינו להאמין ולקבלם באמונה שלמה. ומאז היה מקבל באהבה את כל מה שעבר עליו.

מתי אדם מגיע  לשלמות הדעת? לשלמות האמונה? כשהוא לומד להגיד תודה על הכל. להגיד תודה כל אחד יכול. היום כולם יודעים שהתודה זה הכוח הכי גדול שיש לאדם. כשאדם נמצא במצב הכי קשה, אז מה שיכול לעזור לו זה שיגיד תודה. בעצם הוא צריך להגיד הושיעה נא אבל לפני שיגיד הושיעה נא קודם שיגיד תודה. אם אתה אומר תודה, אתה מקדם את הישועה שלך. על מה נגיד תודה? הרי אני עכשיו בצרה, איך אני אגיד תודה? אבל זאת כל העבודה. לדעת שאין עוד מלבדו. הכל ה' עושה והכל לטובה.

רבנו הקדוש מלמד אותנו שכשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא. זו דרגה גבוהה מאד, ונפלאה מאד, כשאדם זוכה לדעת שכל מה שקרה איתו עד עכשיו, וכל מה שיקרה איתו, כל מאורעותיו, זה לטובתו. הידיעה עצמה, זה כבר מעין עולם הבא. אך כשאדם מתחיל להלל, להגיד תודה, לשיר לה', זה כבר בחינה יותר גבוהה.

התודה זה מפתח שפותח את השערים. זה אור שמפזר את החושך. זה שלמות הדעת. כמו שאומר השולחן ערוך "חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה, כדרך שמברך על הטובה" (סימן רכ"ב). כל אדם יש לו מסלול של חיים שהוא צריך לעבור בו, ובמסלול הזה יש ירידות, יש פיתולים, יש מנהרות שצריך לעבור בהם ושם הכל חשוך, אדם צריך להכין את עצמו מראש, לדעת שככה הקב"ה ברא את העולם, וגם כשבאות צרות צריך קודם כל להגיד תודה. הבעש"ט הקדוש אומר – מה זה שוויתי ה' לנגדי תמיד? מי שהשם לנגדו, לנגד עיניו, אז הכל שווה אצלו. שוויתי מלשון שויון. עליות וירידות הכל שווה אצלו. הוא רואה שהכל זה רחמים. אדם צריך כל חייו להתפלל לקבל את כל מה שהוא עובר, באהבה.

כל מה שאנחנו מבקשים  וכל מה שאנחנו צריכים זה הברכה הראשונה שקבעו אנשי כנסת הגדולה בתפילת שמונה עשרה, אחרי אבות גבורות וקדושה. ומהי? חונן לאדם דעת. כלומר, דבר ראשון שאדם מבקש זה דעת. כשיש דעת יש הכל. "דעת קנית מה חסרת דעת חסרת מה קנית". אדם צריך לדעת שהמסלול שהוא קיבל הוא יחיד ומיוחד לו, אין עוד מסלול כזה לשום אדם בעולם. התורה הקדושה מצווה בפרשת השבוע על ספירת העומר, "וספרתם לכם".

למה התוספת הזו וספרתם לכם? לא מספיק לכתוב וספרתם? וספרתם לכם, כל אחד לעצמו. כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והספירה שלו. רבונו של עולם אל תתן לי להיות מישהו שהוא לא אני. תעזור לי להיות אני עצמי, אפילו אם אני לא כזה מיוחד, אפילו אם אני יהודי פשוט, תעזור לי להרגיש שאני בן יחיד אצלך אבא, שיש לך רק בן אחד כמוני, ושככה בדיוק אתה רוצה אותי, עם ההצלחות, עם הכשלונות, עם הנסיונות , עם הקשיים, עם המלחמה להיות יותר טוב ויותר טוב.

בלי השוואות. אסור לך להשוות כל הזמן  את מצבך למצבם של אחרים, זה גורם לאדם חלישות הדעת וחוסר הערכה לאלפי תזוזות קטנות שהוא מסוגל לזוז, וגם זז, ממקומו הנמוך לעבר הקדושה. תתמקד בעצמך. המושג "אחד היה אברהם" הוא פסוק ביחזקאל, והוא הפך להיות מושג ידוע, מושג שאומר לך לא להתרגש יותר מדי מבני אדם שמונעים ממך מעבודת ה'. מאלה שמרוב שהם צדיקים אתה נחלש כשאתה רואה אותם. תתנהג כאילו אתה יחידי בעולם. השני מתפלל שעה שמונה עשרה, אבל גם השמונה עשרה שלך יקר אצל ה'. זה לא אפס ח"ו. תראה איזה יצר הרע גדול קיבלת ובכל זאת אתם נלחם, אתה מחזיק מעמד, אתה נופל וקם. האמת היא שכל אדם יש לו שורש אחר ועבודה אחרת ותיקון אחר בעולם, ולכן אי אפשר לקחת דוגמא משום שאדם או להשוות בין אדם לחברו בשום אופן. כל אדם ואדם יש לו חלק אחר בבריאה, שאותו הוא צריך לתקן, והוא אחראי על החלק הזה, ואם הוא לא יעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה במקומו, ישאר קלקול, ואפילו שיש אחרים יותר צדיקים ממנו, יותר גאונים ממנו, הם לא יכולים לעשות את זה במקומו, רק הוא יכול לעשות את זה כי הוא קיבל את החלק הזה באלוקות, והוא לא יכול לברוח מזה, זה התיקון שלו, זה המסלול שלו, את זה הוא צריך לתקן.

לדעת את ה' זה לחיות עם ה' רגע רגע, אנחנו רגילים לחיות את העבר ואת העתיד ומפסידים את הדבר הכי חשוב, את הכאן ועכשיו. הקשר עם השם הוא כל רגע ורגע, בכל מה שאנחנו עושים. עבר זה זכרונות. עתיד זה תוכניות. אבל מה עם הרגע הזה? אחת הסיבות שאדם לא שמח במה שהוא עושה, כי הוא תמיד חושב על משהו אחר, הוא דואג , הוא לחוץ, הוא עכשיו מתפלל אבל חושב על מה שהוא צריך לעשות מייד אחרי התפילה וכשהוא עושה כבר את אותו דבר שהיה צריך לעשות אחרי התפילה, הוא כבר חושב על הדבר הבא.. אם אתה רוצה להיות שמח, תשמח במקום שאתה נמצא בו ובדבר שאתה עושה כרגע. אדם לומד מסכת אחת וחושב אולי יעבור למסכת אחרת. לומד במקום אחד וחושב אולי במקום אחר אלמד יותר טוב. תתרכז במה שאתה עושה, תשמח, זה רק דמיון שאולי שם יהיה יותר טוב. מי שיש לו אמונה יודע שה' איתו בכל מקום שהוא נמצא. תחיה את הרגע הזה, אבל יחד עם ה'.

לדעת את ה' אפשר רק אם מדברים איתו. זה יוצר את הקשר והקרבה הכי חזקים. כשאדם מרגיל את עצמו לדבר עם ה', אין לשער את התענוג הרוחני שהוא מקבל מזה. הלב של עבודת ה' הוא התפילה. הרי כל החסרונות שלנו זה כדי שסוף סוף נפתח את הפה ונפנה אל ה'. כשאדם מבין שלבד הוא לא יצליח לתקן את המידות שלו, לנצח את התאוות שלו, להתגבר על היצר הרע שלו, כשאדם מבין את זה, הוא לא מפסיק להתפלל ולבקש מה' תעזור לי. תעזור לי לא לכעוס, תעזור לי לשמור את העיניים, תעזור לי שאני אמאס בתאוות, שאני ארצה  רק אותך, תעזור לי שאני כל הזמן ארגיש את הטעם המתוק של הקדושה ולא אצטרך לחפש טעמים אחרים, אדם לבד לא יכול להתגבר על היצר הרע שלו. "בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו. אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". כשאדם מבין את זה הוא לא מפסיק לדבר עם ה' שזה בעצם הכוח של התפילה האישית.

דעת זה לעשות הכל לכבוד השם. אנשים שחיים בעולם חושבים שהעולם נברא בשביל שנשתה, נתלבש, נסתדר, נהנה מזה ונהנה מזה, יש דברים שצריכים – צריך בית, צריך פרנסה, ואחר כך בנים, שיהיו לי ילדים מוצלחים, שיצליחו בלימודים, שילמדו במקומות טובים, שנחתן אותם כמו שצריך, וגם אם כולם חושבים שגם ה' יהיה לו נחת רוח מכל זה, עדיין המושג הזה שהכל צריך להיות לכבוד השם, זה דבר רחוק מאד מבני אדם. לכן כל פעולה שאנחנו עושים, כל מחשבה שעוברת לנו בראש, צריך לבדוק אותה. אם היא קצת ראוותנית, חיצונית, אם היא בשביל הכבוד שלנו, צריך ממש להזדעזע. אנחנו רוצים כל כך הרבה דברים, וצריכים כל כך הרבה דברים, אבל האמת שהיא שמה שצריך באמת זה לרצות לעשות הכל לכבוד ה'.

עין רעה זה מחלה קשה, זה חוסר דעת מוחלט. כי אין יהודי רע, רק שיש מעטפת חיצונית שמבלבלת אותנו. אנחנו תמיד צריכים להתאמץ לראות את הנקודה הפנימית שבתוך הנשמה של האדם. כי לכל אדם יש את הנקודה הטובה שלו. היא אומנם אחרת משלך אך היא גם נפלאה. כל אחד הוא שליחות קודש יחידה ומיוחדת, כל אחד הוא השתלשלות מיוחדת מהקב"ה בעצמו. אין עוד מישהו שעובר בדיוק את הנסיונות שלך. אין  עוד מישהו עם אותו צו אלוקי שאיתו הוא נשלח לעולם. כל אחד הוא יחיד ומיוחד. כמו בסיפור הבא:

חכמת נשים בנתה ביתנו

נישאתי לפני עשרים וחמש שנים. באתי מבית חם וטוב, נחשבתי לתלמידה מצטיינת, ובהגיעי לגיל השידוכים הציעו לי את מיטב ההצעות. לבסוף הציעו בחור טוב ממשפחה מצוינת, אפילו חשובה. נפגשנו, הוא היה חכם ורהוט ומרשים, ולא הייתה שום סיבה שלא אחליט להתקדם אתו לכיוון של אירוסין. ובאמת התארסנו. כבר בתקופת האירוסין עלו לי מעט חששות. אליי הוא התייחס מצוין, אבל ההתייחסות שלו לאחרים גרמה לי לתחושה מוזרה. שמתי לב שהוא לא פירגן לאיש, לא לחברים שלו, לא לאחיו ואפילו לא להוריו. זה גרם לי אי נוחות, והייתי מספיק נבונה לקלוט, שמי שאינו מסוגל לפרגן לקרובים לו, בסופו של דבר לא יפרגן גם לי.

בשטח, לא עשיתי עם המחשבות שלי דבר. מדוע? אולי מפני שלא רציתי לצער את הוריי, אולי מפני שלא הרגשתי בטוחה במחשבות שלי, ואולי מפני שפשוט העדפתי לחשוב שאחרי החתונה אצליח לשפר אותו ושזה לעולם לא יופנה כנגדי.

התחתנו.

חודש וחצי אחרי החתונה התאמתו חששותיי. הבחור שעמו התחתנתי התגלה כבעייתי עד מאד. כמו פאזל שנחשף לאט לאט, התברר כי יש לו דין ודברים עם כל מי שהוא בא אתו במגע, ומהר מאד זה הגיע גם אליי. ועדיין לא סיפרתי להוריי. פשוט שמרתי זאת בלבי והרגשתי מסכנה מאד. הפעם הראשונה שזה פרץ החוצה, הייתה דווקא מהכיוון שלו. באחד הימים  הוא רב אתי על עניין חסר חשיבות, ובשלב מסוים אמר: "אני לא מוכן לחיות ככה. אני הולך להורים שלי", והלך. ישבתי בבית לבד, בוכה. לא ידעתי מה לעשות. החלטתי להתקשר להוריי ולספר להם מה אני עוברת. אך אז נשמעו נקישות על הדלת. הצצתי בחשש מבעד לעינית וראיתי להפתעתי את חמותי. הבנתי שלא די במה שעברתי, היא עוד הולכת לשטוף אותי, לא ידעתי אם בכלל לפתוח את הדלת, אבל מחמת הנימוס פתחתי. היא נכנסה לסלון, התיישבה וביקשה ממני לשבת מולה. התיישבתי. היא אמרה לי: "הבן שלנו הגיע הביתה וסיפר שהייתה ביניכם מריבה". "והוא סיפר לך על מה?" קטעתי אותה בכעס. "לא, הוא לא סיפר, אבל אני כבר יודעת מי אשם". "אה, ככה? אפילו בלי לשאול את יודעת מי אשם?" "בדיוק כך", אמרה. זה היה הרגע שבו רציתי לסיים את השיחה בזעם, אך אז שמעתיה אומרת: "אני בטוחה שהוא אשם ולא את". נשימתי נעצרה. "אמממ, ומאיפה את יודעת?" שאלתי. "כי אני מכירה אותך", ענתה, "את ילדה מקסימה, בעלת מידות, מיוחדת במינה, אני לא מאמינה שזכיתי בכלה כזו. אין לך שום חיסרון, אז אני לא צריכה לשמוע את הפרטים, אבל אני כבר יודעת שאת לא אשמה".

התחלתי לבכות. היא הלכה להביא כוס מים והמתינה בסבלנות שאירגע. "אני ובעלי אמרנו לו, שיחפש בית אחר. אלינו הוא לא יחזור, ואני מציעה לך לא לתת לו לחזור לכאן לפני שיבקש ממך סליחה". לא האמנתי למה שאני שומעת. חמותי מצדיקה אותי אפילו בלי לברר מה קרה, ולא זו בלבד, היא מציעה לי עצות נגד הבן שלה?! "אני קצת מבולבלת", הגבתי, "למה את פועלת נגד הבן שלך?" "תגידי את בעצמך", ענתה חמותי, "הרי אם לא הייתי באה לכאן, כמה זמן היה לוקח לך לעשות מעשה וללכת להורים שלך?" "האמת שעמדתי לעשות זאת", הודיתי. "ואז הבן שלי עלול להפסיד את האישה הכי טובה שיכול היה לזכות בה! זו הסיבה שמיהרתי וקיוויתי שעדיין לא יצאת. הגעתי כדי לתת לך תמיכה מלאה, ולקוות שתסכימי לתת לו עוד הזדמנות. את חושבת שזה נקרא לפעול נגד הבן שלי?" היא כל כך צדקה, ועדיין היה נראה לי מוזר.

היא ישבה אתי, ואני סיפרתי לה כל מה שעברתי. היא הסכימה אתי בכל דבר, לא העירה לי אפילו פעם אחת האם הייתי צריכה לעשות אחרת. להפך, היו דברים שהיא התרגזה יותר ממני ואמרה: "לא היית צריכה לאפשר לדבר כזה לקרות". זה היה פשוט הזוי. יושבת אמא ותופסת צד עם הכלה שלה. ככל שזה נשמע לי מוזר, זה נתן לי כוח ותמיכה שהייתי כל כך זקוקה לה.

"כעת תראי מה אנחנו עושות", וכאן נתנה לי סוג של 'מתכון' איך ללמד אותו לקח ואיך לגרום לו להתנצל ולהיטיב את דרכיו. לאחר מכן הוציאה מארנקה סכום כסף גדול ואמרה לי: "אני רוצה שתלכי ותקני לעצמך מה שאת רוצה. מהיום כשיש לך בעיה, את פונה אליי". והלכה. שפשפתי את עיניי. לא האמנתי שדבר כזה יכול להתרחש. אבל הביקור הזה בהחלט רומם את רוחי וחיזק אותי. הוא חזר לאחר מספר שעות, ביקש סליחה יפה והבטיח שלא לחזור על מה שעשה.

הוא לא השתנה. אנשים אינם משתנים כל כך מהר, בייחוד אנשים שאינם חושבים שיש להם סיבה להשתנות. למעשה, לאט לאט הבנתי שקצת 'נפלתי' , וזאת בלשון המעטה. מהמידע שאספתי, בעיקר מבעלי, קלטתי שמימי ילדותו הוא היה מצד אחד חרוץ ובעל הישגים לימודיים, אך בכל בתחום הרגשי, החברתי והאישי – היו לו בעיות גדולות. הוריו לא ישבו בחיבוק ידיים, הם הלכו אתו לכל מיני אנשי מקצוע, אך הוא תמיד בא אליהם בטענות וראה בהם אויבים, והאמת לא רק בהם, אלא בכל העולם וחברו.

כשנכנס לעולם הישיבות, הם קיוו שישתנה. והוא באמת השתנה, כי החברה פחות מתחשבת מההורים, והוא היה חכם דיו להבין שדברים מסוימים לא יכולים להיעשות, ואם ייעשו רק הוא ישלם את המחיר. למרות המחירים הכבדים ששילם, לא למד דבר. נו טוב, אולי הוא למד להיזהר שלא לעשות מעשים שהורסים לו, אבל הוא לא עשה שינוי אמיתי בתוכו. להפך, הסתובב כארי בסוגר והאשים את כל העולם בצרותיו. עם השנים אמרו לו: "תדע לך, כשאתה תתחתן, כל הדברים הללו יכו בך. אתה חייב לעשות שינוי, ללכת לטיפול". אבל לא היה עם מי לדבר. והוא הצליח להתחתן עם מישהי כמוני, וסליחה שאני מחמיאה כך לעצמי. לא שאני מושלמת, אבל אני בהחלט אישה טובה עם כוונות טובות, עם מסירות וסבלנות ומידות טובות, ולא הייתה שום סיבה שאקבל מישהו שאינו כמוני, אבל זה היה גורלי והשלמתי אתו. כלומר, לא עם ההתנהגות, אלא עם זה שאני צריכה להתמודד עם ההתנהגות הזו.

במהלך השנים קרה פעמיים שהוריי נחשפו למה שאני עוברת. פשוט כי הדברים קרו אצלנו בבית. שתי הפעמים הללו הובילו לכך שההורים שלי עשו את המצופה מהם: הם הודיעו לי שאני חוזרת הביתה וכך זה לא יכול להימשך..

מה שהפתיע את הוריי וגם גרם לעניינים להסתדר היה ההתנהגות הבלתי מובנת של חמותי. היא שוחחה עם הוריי, אמרה להם שהם צודקים ועושים את הדבר הנכון, ושהבת שלהם נפלאה ואשת חיל, ושכל מה שאחליט היא תקבל, וגם אם אחליט לפרק את החבילה היא תתמוך בי ואפילו תפצה אותי על כל השנים הקשות. הוריי לא היו מוכנים לגישה הזו. היא הפתיעה אותם לחלוטין. זה יצר שיח רגוע ושקול. בתחילה, הוריי הטיחו בחמותי שהיא אשמה ושהיא למעשה הייתה שותפה לכך שנפלתי בפח. היא לא הכחישה. רק אמרה: "זה הבן שלי, מה רציתם, שאאבד את התקווה? האמנתי שהוא השתנה בישיבה ושהנישואים ישנו אותו, אני מבקשת מכם לא לשפוט אותי".

הגישה הזו היתה גישה מנצחת, דווקא מפני שהייתה בה הכרזה ברורה של הפסד מבחינתה. היא הייתה חזקה רק בגלל שלא היה בה אפילו גרם של כוח. היא הייתה משכנעת רק בגלל שכל כולה היתה הודאה בטעות, והיא היתה חכמה דווקא מפני שרוב היועצים והחכמים למיניהם היו מייעצים מניפולציות ולמצוא בי מעט מהאשמה, לנסות להצדיק את בנה ולהכחיש שידעה שהיו לו בעיות ולטעון שאני זו שהרסתי לו את החיים , וכל מיני טענות שאנשים טוענים כי הם חושבים שהם חכמים, ובסוף גורמים לעצמם ולילדיהם את הרע ביותר.

אבל לא חמותי. בכל התקופה הזו היא לא אמרה אפילו אות אחת שהיה בה כדי להצדיק את בנה או להאשים אותי, אף שאני חייבת להודות שבאותה תקופה עשיתי כמה דברים נבזיים כנגדו, כמו למנוע ממנו לראות את הילדים ולדרוש ממנו תמיכה מעבר ליכולתו. הוריי היו בטוחים שכאן היא תישבר, אבל לא. היא השלימה מכיסה את מה שהבן שלה לא יכול היה לשלם, והתחננה שלפחות היא תוכל לדבר עם הנכדים שלה. להורים שלי ולי לא היה לב לומר לה לא. אני נזכרת בזה ופשוט בוכה. כי אלה הרגעים היחידים שאני קצת מתביישת בהם.

בסופו של דבר הגענו להסדר, שיהיו פגישות בביתה. אני הייתי מביאה את הילדים, וחמותי הייתה מתחננת בפניי: "תיכנסי, תאכלי, את הבת שלי, תרגישי כאן בנוח". אבל אני אמרתי: "אנחנו לקראת גירושין, זה לא נכון שאעשה זאת". היא הייתה יוצאת החוצה, מרעיפה עליי מחמאות ואהבה, ונותנת לי כסף. אחר כך שלחה לביתי אוכל, שגם אני אוכל את האוכל המשובח שלה. ההתנהלות שלה ללא כל סימני מלחמה, יצרה אצל הוריי ריכוך. ואז לראשונה, בעלי הסכים ללכת לטיפול שעזר מעט, גם אם לא שינה אותו לחלוטין. חזרנו. נולדו לנו ילד ועוד ילד, ובסך הכל הצלחנו לבנות משפחה למופת, ואף להשיא שתי בנות בכבוד עם חתנים ממשפחות מצוינות. אני לא מקנאה בהם על הבירור שערכנו, מחדר התינוקות בבית החולים שבו  נולדו...

כתוב "חכמת נשים בנתה ביתה". אז תדעי שוויגער יקרה שלי, שאני תמיד חושבת ש"חכמת נשים בנתה ביתנו". אלמלא החכמה, התבונה והמידות הטובות והמיוחדות שלך, הבית שלנו היה מתמוטט אחרי מספר חודשים, או גרוע מכך, לאחר תריסר שנים עם ילדים שבורים ורצוצים ומלחמות אינסופיות שהיו גומרות אותם ואת הדורות הבאים. אבל את היית שם, ובמידותייך הטובות ובחכמת הלב שלך, בנית את ביתנו והחזקת אותו כל כך הרבה שנים. את הצלחת לבנות לא רק את ביתנו, אלא את כל הבתים שיבנו ילדינו עד סוף כל הדורות. אף שאת חיה ובריאה, ברוך השם, אני מוצאת עצמי ממררת בבכי בעת כתיבת הדברים. זהו בכי של התרגשות ולא של כאב, בכי של אהבה ושל הערכה על השוויגער שזכיתי לה, ושאני מקווה שתהיה השראה לכל השוויגעריות בעולם. (חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 10)

תפילה

רבונו של עולם, זכה אותי לשמור על השמחה, להתאמץ לא לפול לעצבות, לעשות כל דבר שאני יכול כדי להישאר שמח.

והדבר שהכי עוזר לי, רק שאני לפעמים שוכח אותו זאת האמונה שכל מה שקורה לי, זה הכל ממך אבא שבשמים וזה הכי טוב בשבילי.

כי אם כל מה שקורה זה הכי טוב בשבילי, אז מה לי לדאוג ומה לי להאשים ומה לי לכעוס ומה לי לפחד. זה הרי הכי טוב בשבילי, כי מי עשה לי את זה? מי שאוהב אותי אהבה אינסופית, יותר מכל אחד אחר בעולם.

ואם בכל זאת אני מוצא את עצמי דואג, מדוכדך, לא שמח, אני מתאמץ להתחיל להזיז את עצמי גם אם זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות באותו רגע. ועם הקפיצות שלאט לאט מתגברות, ועם המחיאות כפיים, ורקיעות הרגליים והשירים שאני שר, וגם חוזר על כל שיר עוד ועוד ועוד פעמים, אני פתאום מרגיש שמח, ואני לא מאמין שרק לפני כמה דקות לא הייתי מסוגל להזיז את עצמי.

עוד מה שמשמח אותי זה שאני מזכיר לעצמי שגם אם אני עדיין לא מצליח, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה, אני לא מפסיק להתפלל ולייחל ולבקש ולהתחנן וזה בעצם הכי חשוב. כי כשרבנו הקדוש אומר לשמוח בנקודה טובה, שום דבר לא ממש משמח אותי ומרגיע אותי חוץ מהרצון, שהרצון האמיתי שלי הוא להיות טוב, לעשות טוב, לעשות את רצונך אבא, גם אם אני לא תמיד מצליח.

עוד דבר שמשמח אותי ברגעים שבהם אין לי שמחה זה להתגבר ולעשות משהו טוב עבור השני, משהו שישמח אותו. לא תמיד יש כוח אך כשאני מצליח לצאת קצת מעצמי ולשמח את השני, אני עצמי חוזר אל השמחה, חוזר אליך אבא.

רבונו של עולם, תעזור לי אף פעם לא לשכוח שיש לי אותך, ואם יש אותך, אז יש הכל, אז מוכרחים להיות שמחים.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי