"ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם" (ויקרא כב,לב). 'וכן אמר רב אדא בר אהבה: מנין שאין היחיד אומר קדושה? שנאמר (ויקרא כב, לב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל", כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא: אתיא "תוך" "תוך", כתיב הכא "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם (במדבר טז, כא) "הבדלו מתוך העדה הזאת", מה להלן עשרה אף כאן עשרה' (ברכות כא, ב). 'מניין לעדה שהיא עשרה? ר' בא ור' יסא בשם רבי יוחנן: נאמר כאן "עדה" ונאמר להלן "עדה", מה עדה שנא' להלן עשרה, אף עדה שנא' כאן עשרה. א"ר סימון: נאמר כאן "תוך" ונאמר להלן "תוך" (בראשית, מב) "ויבאו בני ישראל לשבור בר בתוך הבאים", מה "תוך" האמור להלן עשרה, אף כאן עשרה. א"ל ר' יוסי בי ר' בון: אם מתוך את יליף לה, סגין אינון. אלא נאמר כאן "בני ישראל" ונאמ' להלן "בני ישראל", מה בני ישראל שנאמר להלן עשרה אף כאן עשרה' (יר' ברכות ז,ג). נראה שר"י למד שעדה זה עשרה מהמרגלים, ומזה למד ל"ונקדשתי”, כמו בבבלי (וזה תוספת הסבר לשיטה כמו בבבלי, כיון שקרח ועדתו היו יותר מעשרה, ולכן צריך ג"ש מהמרגלים שהכוונה אצלם לעשרה). בא ר' סימון ולומד שלא צריך להגיע למרגלים, כיון שהמילה "תוך" יכולה לילמד מעשרת האחים שבאו מצרימה (ולכן לא צריך להגיע לקרח וממנו למרגלים). ובא ריבר"ב ולומד ממה שנאמר "בנ"י" כשירדו עשרת האחים למצרים. נראה שהבבלי למד מקרח והמרגלים, ולא מהאחים שירדו למצרים, כיון ששם נאמר בני ישראל במובן של הבנים של יעקב, ואילו במצוות קידוש השם נאמר בנ"י במובן של עדת בנ"י, לכן למדו בדרך של לימוד ג"ש. בנוסף, עדיף ללמוד מאחרי מתן תורה. ביר' לעומת זאת היו שלמדו ג"ש "תוך" מאחי יוסף כיון שכך הלימוד לא משתי ג"ש, כך שהוא יותר פשוט (ר"ס [ובבבלי לא למדו כך, כמו שמקשה ריבר”ב ביר' שה"תוך" נאמר על הבאים למצרים שהיו רבים, ולא על אחי יוסף]), או משום שנאמר במפורש ממש "בני ישראל" (ובפרט שקודם נאמר "יעקב", ועכשיו "בני ישראל", כך שמרמז שזה בא ללמד שבנ"י כעדה זה עשרה). עוד נראה שביר' העדיפו ללמוד מפס' חיובי, שמזה נלמד שדברי קדושה לא פחות מעשרה, ולא מקרח והמרגלים שזו דוגמה שלילית. ובבבלי למדו שבפס' נאמר "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל”, כך שמרומז על שלילי (חילול השם), כדי שנלמד מקרח והמרגלים. ע"פ הבבלי (ור"י) מובן שלמדו על קידוש השם מחילול השם (קרח ומרגלים), ששניהם עניינים של קידוש וחילול השם, אולם ליר' מה העניין ללמוד מאחי יוסף? נראה שיש כאן בכדי לרמז שאמנם יש מצוות קידוש השם של עשיה בקדושה, כמו שבא לידי ביטוי בקידוש השם במסירות נפש, וכן בקדושה שבתפילה וכדו'. אולם בנוסף יש גם קידוש השם בחיים הפשוטים, כמו כשבנ"י ירדו למצרים כדי להביא אוכל, שגם בהתנהגות בין אנשים יש קידוש וחילול השם: 'כדתניא: (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלקיך" שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט, ג) "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו, וכמה מכוערין דרכיו. ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ) "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו"' (יומא פו,א). אולי לכן למדו מאחי יוסף, שנאמר "ויבאו בני ישראל לשבר בתוך הבאים", שבפס' מובא שהם בתוך שאר האנשים, כרמז שהם בתוך שאר האנשים ולכן יש בכך קידוש השם, ע”י התנהגותם. אולי אפילו מרומז בכך שלא נאמר "ויבואו לשבר בתוך הבאים", אלא מודגש "ויבואו בנ"י לשבר בתוך הבאים", שהיו מיוחדים בהתנהגותם כבנ"י, שלא כשאר האנשים שבאו למצרים. אולי גם יש עניין ללמוד מירידת האחים למצרים, שהיא הייתה לצורך מזון, ולכן זה מרמז על תפילה, כיון שלשיטת הרמב”ם יש מצוה דאורייתא להתפלל בכל יום, ומסביר הלח”מ את לימודו: 'ובעל קרית ספר כתב לתרץ משום דכתיב "ועבדתם את ה'”, ואין עבודה אלא תפלה. ובסיפא דקרא אומר "וברך את לחמך ואת מימיך", ולחם ומים צריך בכל יום. אם כן התפלה ג"כ היא בכל יום, למה? שאתה שואל צרכיך בה' (לח”מ. רמב"ם הל' תפילה א,א). ממילא ע”פ זה מובן שראו לנכון ללמוד על תפילה שבה אומרים קדושה, שזה בעשרה, מאחי יוסף שירדו להביא לחם, כיון שיש קשר בין הבאת הלחם לדין תפילה.