"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹורָע" (ויקרא יד, ב)

חז"ל לימדו אותנו שעונש הצרעת הוא כנגד עוון "לשון הרע" (מסכת ערכין טו, ב): "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹורָע' - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע".

הצרעת הינה עונש קשה – שבתחילה היא מכלה את גופו של בעל לשון הרע ויחד עם זאת המצורע גם מנודה מהחברה (ויקרא יג, מו): "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". החיים פשוט נעצרים הוא חי בבידוד מוחלט מחוץ לעיר – אין בית, אין משפחה, אין חברים, אין בית כנסת, אין כלום, המצורע מנותק מכל הסובב אותו.

מדוע חמור כל כך עוון לשון הרע?

האדם מורכב מ"גוף" ו"נפש", וגם החטאים שבהם חוטא האדם נחלקים לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה היא של חטאים שחוטא האדם בגופו (כגון: עריות, גניבה, גזילה), והקבוצה השניה היא של חטאים שחוטא האדם בנפשו (כגון: עבודה זרה, לא תשנא את אחיך בלבבך).

בעל לשון הרע חטאו הוא גם בגוף וגם בנפש – הדיבור יוצא אל הפועל ע"י איבר גופני שהוא הלשון, ומאידך ע"י כח הדיבור שבאדם שזוהי יכולת רוחנית שניתנה לאדם בניגוד ליתר הנבראים. יוצא שמי שחוטא בלשון הרע פוגם גם בגופו וגם בנפשו.

במילה "לשון" טמון רמז המבטא את כח הדיבור. בצד ימין ניצבת האות "ל" שעולה כלפי מעלה, ומשמאל ניצבת האות "ן" שיורדת כלפי מטה – זאת בשביל לומר לנו, שהלשון יש בכוחה להעלות את אלו שמשתמשים בה לחיוב - לדרגות עליונות שאין לתאר ולשער את גודל מעלתם, ויש גם בכוחה לאלו שמשתמשים בה לשלילה - להוריד אותם לשאול מטה. זהו כוח הלשון לחבר או להפריד, לבנות או להרוס.

לכן ברור מדוע עונשו של בעל לשון הרע הוא הרחקה מחברת בני האדם – מידה כנגד מידה, אדם זה שרצונו, ע"י דיבורו, להפריד בין בני האדם ח"ו, אדם זה מסכן את אחדותה של הקבוצה ולכן ראוי לו שיתרחק מן הקבוצה ולא יסכן בנוכחותו את אחדותה של הקבוצה לכן "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ".

כל דיבור שהאדם מוציא מפיו אינו עניין של "מה בכך". כל דיבור מותיר חותם באדם, יש אחריות על מה שאומרים וברגע קריטי זה נכנסת ההלכה ואומרת לאדם "לא כל מה שחושבים אומרים" – ישנן הלכות מפורטות מה מותר לדבר ומה אסור לדבר.

כח הדיבור שבאדם הוא הכח שמכריע את אופי החיים. בנפש האדם מצויים אינספור הרהורים, חלקם טובים וחלקם שאינם טובים. ללא הדיבור, נמצאים כל ההרהורים כבליל של נטיות ותחושות שונות המתרוצצות בנפש. הנטיות עדיין חסרות כיוון, פשר ומטרה. הדיבור, המגדיר והמבטא, הוא זה שמסייע לסדר ולארגן את אותם הרהורים ובונה גישה מכל מה שמתרוצץ בנפש.

שני כוחות טמונים באדם – "כח הבניה" ולהבדיל "כח ההרס". יש צורך בשמירה על הלשון (תהלים לד, יד): "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" - מי ששומר את פיו ולשונו, וכח הדיבור משמש אצלו לחיוב – מסיר את הרע ועושה טוב, ובכך הוא סולל דרך שהיא בונה, מאחדת ומקרבת ולא דרך שהורסת, מפלגת ומפרידה.

הרב ישי שלום, מהספר: המהר"ל על התורה – חידושים וביאורים על פרשיות השבוע מספר "נתיבות עולם"

הרב עקיבא קשתיאל, מהאתר: "בני דוד" - http://www.bneidavid.org