"דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית" (שמות יב,ג). בנ"י לקחו בי' בניסן את השה, ואותו הקריבו בי"ד בניסן. י' בניסן יצא בשבת: 'ת"ש: ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים, בארבעה עשר שחטו פסחיהם, ובחמשה עשר יצאו, ולערב לקו בכורות. לערב ס"ד? אלא מבערב לקו בכורות. ואותו היום חמישי בשבת היה' (שבת פז,ב). (ט"ו יצא בחמישי, ממילא י' יצא בשבת). בנ"י הצטוו לקחת בשבת את השה ולקשור למיטותיהם, וביום רביעי לקחתו ולהקריבו. מדוע הצטוו להשאירו כמה ימים? מה המיוחד בימים אלו? בפשטות הסיבה היא  להדגיש ולהתרגל שאנחנו איננו עובדי ע"ז, ולכן במשך כמה ימים מצהירים במעשינו שאיננו קשורים לע"ז של מצרים, שבה היינו שקועים כ"ך (בשער המ"ט). לכן מתחילים בשבת כרמז לכך שה' הוא האלוקים, שהוא זה שברא את העולם – שזה מודגש בשבת קודש, לכן זה נעשה בשבת שלפני יציאת מצרים. בנוסף, קרבן פסח קשור לזכות ליגאל, ואם היו מקריבים מיד יכלו בשמים לקטרג שזה לא נעשה מרצון גמור, אלא מעשיה רגעית בלא מחשבה כ"ך, לכן זה הושאר כמה ימים. נראה שזה כוונת חז"ל במכילתא: '"וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם". מִפְּנֵי מָה הִקְדִּים הַכָּתוּב לְקִיחָתוֹ שֶׁלַּפֶּסַח לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים? הָיָה רַבִּי מַתְיָה בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (יְחֶזְקֵאל טז,ח) "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ, וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים", הִגִּיעַ שְׁבוּעָתוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם שֶׁיִּגְאַל אֶת בָּנָיו, וְלֹא הָיָה בְּיָדָם מִצְווֹת שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְחֶזְקֵאל טז,ז) "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה", עֵרֹם מִכָּל מִצְווֹת. נָתַן לָהֶם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי מִצְווֹת, דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה, שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָם כְּדֵי שֶׁיִּגָאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְחֶזְקֵאל טז,ו) "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ, וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי! וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי!", וְאוֹמֵר: (זְכַרְיָה ט,יא) "גַּם אַתְּ, בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ". לְכָךְ הִקְדִּים הַכָּתוּב לְקִיחָתוֹ שֶׁלַּפֶּסַח לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים, שֶׁאֵין נוֹטְלִין שָׁכָר אֶלָּא עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: ... וּמִפְּנֵי מָה הִקְדִּים לְקִיחָתוֹ שֶׁלַּפֶּסַח לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים? לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁטוּפִין בָּעֲבוֹדָה זָרָה בְּמִצְרַיִם' וכו' (מכילתא מסכתא דפסחא, ה [שמות יב,ו]). הרי שנתנו שתי סיבות, מטעם זכות ומטעם ריחוק מע"ז. אמנם לא מבואר מה העניין דווקא בארבעה ימים, הרי אם צריך להראות שאנחנו מתנתקים מע"ז, וכן עשיה בשביל זכות, אז זה נעשה גם בלקיחה והקרבה מיד, אז מדוע הרחק זמן? וע"פ דברנו מובן (אמנם בפשטות אפשר שכוונת רמב"ח שצריך עשיה גדולה לזכות, ולכן בהמתנה של כמה ימים זהו זכות גדולה יותר). במכילתא שם מובא בהמשך: '"וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת", לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח". אָמְרוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ: (שְׁמוֹת ח,כב) "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ!" אָמַר לָהֶן: מִן הַנֵּס שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לָכֶם בִּמְשִׁיכָתוֹ, אַתֶּם יוֹדְעִים מָה בִּשְׁחִיטָתוֹ'. לפי זה אפשר גם לומר שנעשה הפרש של זמן כדי שבנ"י יווכחו שהמצרים לא עושים להם כלום, שבלי זה בנ"י לא היו מסכימים להקריב את הפסח בי"ד ניסן מפחד המצרים. אולי אפשר גם שהצטוו לקחת את השה ארבעה ימים קודם כנגד ארבע לשונות של גאולה, כעין זכות לכל חלק בגאולה, וזה נעשה בחלק הראשון כהתחלה, ומיד אח"כ ממשיך לשני. שכך יש ארבע לשונות כנגד ארבעה חלקים של יציאת מצרים: '... "והוצאתי אתכם"... תחלה אוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, שמציין סבל העול הקשה שהכביד עליהם שלא לתת להם תבן, שזה נבטל תיכף כשהתחילו המכות לבא על פרעה. ואח"כ "והצלתי אתכם מעבודתם", שאחר מכת בכורות נפסק העבדות לגמרי כי נעשו בני חורין ויצאו מן הארץ, ובכ"ז לא היתה עדיין הגאולה שלמה כי מצרים רדפו אחריהם. ועז"א "וגאלתי אתכם" שזה היה כשטבעו המצריים בים... "ולקחתי"... הוא מתן תורה' וכו' (מלבי"ם שמות ו,ו-ז). ממילא כאן בסוף החלק הראשון (של "והוצאתי") לוקחים ארבעה ימים קודם, כנגד ארבעת הלשונות, ובלילה אחר י"ד הייתה מכת בכורות שמיד החלו לזרז את ישראל לצאת, ולכן י"ד כעין קשור כבר ללשון "והצלתי" שבקרבן הלילה הולך אחר היום, ולכן יום י"ד כעין קשור לחלק של "והצלתי". (או שי"ד קשור כיון שההקרבה של י”ד היא בשביל האכילה בלילה, שאז הייתה מכת בכורות, שקשורה ל”והצלתי” שנעשה לגמרי למחרת בעקבות מכת בכורות). הלקיחה כנגד ארבעת הלשונות חשובה כדי להראות שגם אנחנו עושים מעשה בשביל גאולתנו, שאין לנו יכולת מעשית אז לפחות בצד הרוחני. אולם גם יותר מזה, יציאת מצרים הייתה כדי להגיע בסוף לא"י, וכדי להיכנס לא"י יש צורך להילחם עליה שזה דורש אומץ, שלכן ה' סובב שבנ"י לא יכנסו לארץ אלא לאחר ארבעים שנה, כמו שמביא ראב"ע: '… והשם לבדו שהוא עושה גדולות. ולו נתכנו עלילות. סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה' וכו' (אב"ע שמות יד,יג). לכן היה צורך לקראת היציאה ממצרים להרגיל את בנ"י להיות בעלי אומץ, כדי שיהיו ראוים לצאת בשביל להגיע לבסוף לא"י. (רק שהתברר לבסוף שגם זה לא הספיק, ונשארו עדיין חלשי אופי, כמו שאומר האב"ע). לכן לקחו ארבעה ימים קודם, להדגיש ולחזק את האומץ שלהם, בשביל ההמשך לא"י. לכן ההקרבה היתה ביום החמישי כנגד הלשון החמישית "והבאתי אתכם אל הארץ". וכן נראה שזה היה ארבעה ימים של אומץ כנגד קשר לא"י, כמו שהתגלה אצל המרגלים שהלכו ארבעים יום, וכן נענשו שלא להיכנס עד שיתחזקו באומץ במשך ארבעים שנה (שאז האנשים יתחלפו ויקום דור חדש אמיץ), כעין קשר לארבע (בגימטריה קטנה, או כפול עשר כרמז לשלמות, שבמצרים זה היה כנגד זה, וכאן זה היה השלם). אולי לקחו בשבת כנגד הקדושה, שזהו הסיבה לגאלנו, כדי שנצא לעבוד את ה', וזה במקום עבודת הפרך של המצרים, ולכן זה חל בשבת שבה מנוחה בעולם (של"ט אבות מלאכה כנגד 'פרך' בא"ת ב"ש [תוס' ד"ה 'למען'. פסחים קיז,ב]). וכן יוצאים כדי לקבל את התורה שנתנה בשבת (שבת פו,ב) והולכים לא"י שהיא מעין שבת (שהמציאות החומרית מתקדשת). השחיטה של השה הוא ביום רביעי כנגד שיש ארבעה לשונות גאולה, והרביעי כנגד מתן תורה שבו היה חיבור לה', לכן כנגדו (ביום רביעי בשבוע – כרמז ללשון רביעית) מקריבים קרבן לחיבור לה'. בחמישי היתה מכת בכורות, שה' ירד לעולם והכה: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים" וגו' (שמות יב,יב) ('"אעשה שפטים אני ה'" – אני בעצמי ולא ע"י שליח' [רש"י]) שכך זה כנגד א"י שבה יש את שכינת ה' (ונאמר "בארץ מצרים", וכנגדו זה ארץ ישראל הקדושה). לכן זה כנגד הלשון החמישית, שהיא על ההבאה לא"י (ובה נלחמים בשבעת העממין, כעין שה' נלחם ברשעים במצרים). עוד אפשר שביום רביעי שוחטים את השה שהוא הע"ז של מצרים, שזה בא להראות שאנחנו לא עובדי ע"ז כמו שאר הגוים, ולכן זה מרמז על יום רביעי שבו נתלו המאורות, כעין רמז על ההבדל ביננו לאומות: 'תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקה – סימן רע לעובדי כוכבים. לבנה לוקה – סימן רע לשונאיהם של ישראל. מפני שישראל מונין ללבנה, ועובדי כוכבים לחמה' (סוכה כט,א). אולי יום שלישי מרמז על העקידה: "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחק" (בראשית כב,ד), וזה היה באבות, ופסח נעשה אצל הבנים, ולכן כעין ההמשך. לכן ביום רביעי הוקרב הפסח, כעין המשך לעקידה, שכך נעשה: 'דָּבָר אַחֵר: "וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם", רוֹאֶה אֲנִי דָּם עֲקֵדָתוֹ שֶׁלְּיִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּרֵאשִׁית כב,יד) "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה". וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: (דִּבְרֵי הַיָּמִים א כא,טו) "וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹקים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ, וּכְהַשְׁחִית רָאָה ה' וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה, וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית: רַב! עַתָּה, הֶרֶף יָדֶךָ! וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד עִם גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי". מָה רָאָה? רָאָה דַּם עֲקֵדָתוֹ שֶׁלְּיִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלֹקים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה"' (מכילתא מסכתא דפסחא, ז [שמות יב,יג]). ממילא הדם של קרבן הפסח הזכיר את דם עקידת יצחק, וזה היה זכות לגאולה. לכן השחיטה (שבה נלקח הדם) היא ביום רביעי כעין המשך של היום השלישי של העקידה. יציאת מצרים עצמה היתה בחמישי, כנגד שבחמישי נבראו העופות והדגים שבהם אין טומאת כלים [מדאורייתא] (משנה כלים יז,יד), כרמז שאנו יוצאים ממצרים בשל קשרנו לקדושה, שאנו קדושים וטהורים, ולכן אנו כלים לקדושה. שבני אדם נמשלו ככלים: 'והיינו דאמר רבא: כולהו גופי דרופתקי נינהו. טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא' (סנהדרין צט,ב). לכן מרומז שאנו אמנם נטמאנו במצרים במ"ט שערי טומאה, אולם באמיתיותנו - במהותנו אנו קדושים וטהורים, ולכן יוצאים ממצרים להיטהר ולהיתקדש, ולקבל את התורה ולהיכנס לא"י.