בפסח אנו מצווים על ביעור חמץ ואכילת מצה, וכידוע שההבדל בין האותיות חמץ לאותיות מצה, הם רק באות ה/ח שהם דומים, שכל שהשינוי הוא נקודה קטנה שמשנה את האות ה' לאות ח', לרמז שברגע קט היה הכל הולך לאבדון (וראה בהרחבה ב'לזמן הזה' ניסן 'למשמעותו של איסור חמץ', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). נראה שגם בצד הדרשתי האות ח' והאות ה' מתחלפות, שנשמעות קצת דומה (שכך דרשו לדוגמה בגמ': 'אל תקרי בהלה אלא בחלה' [שבת לב,ב]) ולכן זה בא לרמז שחמץ ומצה ממש דומים – שהם קרובים זה לזה, שזה בא לומר על היותנו קרובים לאבדון במצרים. אולי גם רמז שההבדל ביניהם בגימטריה הוא שלוש, כרמז שהחמץ הוא שמתחמץ בטבעו הגשמי עם הזמן, ולכן כעין רומז לששת ימי המעשה בבריאה (שבהם נברא החלק הגשמי – החומרי), ולכן 6 כפול 3 זהו 18 רגעים שלוקח לבצק להשתנות ממצה לחמץ. אמנם האותיות של חמץ ומצה קרובים, אבל בעצם הם שני צדדים – שני הפכים. לכן בסדר האותיות אין שום אות שנמצאת באותו מקום כמו במילה השניה (מצה= מ' ראשונה, צ' שניה, ה' שלישית. חמץ= ח' ראשונה, מ' שניה, צ' שלישית), כדי לומר שהם שונים לגמרי. נראה שבמצה מרומז לשון מציאה – מצא (שא' וה' מתחלפות), כרמז שהקב"ה כביכול מצא בבנ"י שעדיין קדושים, על אף שהיו במ"ט שערי טומאה. והמקור שנשאר הוא בהיותנו קשורים לארבעה דברים שהזכירו שאנו בנ"י: 'רב הונא אמר בשם בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שנו את שמם, ואת לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה' וכו' (ויק"ר לב,ה). לכן מצה= 'מצא ד', שמצא ארבעה דברים אלו. לעומת זאת בחמץ (בסדר של 'מצה') זה אותיות 'מצח', כעין "ומצח אשה זונה היה לך" (ירמיהו ג,ג), וע"ז נמשל לזנות "לזנות אחרי המלך" (ויקרא כ,ה). שבזה בא לרמז שבנ"י היו שקועים בע"ז, שלכן הגיעו לשער המ"ט בטומאה, ועוד רגע קט היו נאבדים. אולי גם חמץ מרמז על 'מצא ז' שכאן בא לרמז על המציאות של העולם (שנברא בשבעה ימים), שכביכול בנ"י היו יכולים לימצא דבוקים בעולם לגמרי – ומנותקים לגמרי מהרוחניות. שבשקיעה בגשמיות בעולם הכל נעשה בראיה חומרית, עד שאפילו האלוקות מתדמה בצורה חומרית – בע"ז. לכן ההפרש בין מצה וחמץ הוא שלוש (בגימטריה), לרמז על שלושת האבות שבאו וייסדו את בנ"י שמיועדים לתקן את העולם, לחברו לרוחני, ואז ה-ז' שבחמץ נעשה לדגש על שבת שמעלה ומקדש את העולם כולו, ע"י שמחובר לה', ע"י שמגלים שברא את העולם. לכן לאחר הפסח שבו מודגש הצד של בנ"י שלא שקועים בגשמיות הגסה, אנו מראים שהעולם נתקן על ידנו כממשיכי האבות, ולכן אז מותר חמץ כיון שאינו החמץ הרע של ריחוק מה', אלא הוא מבטא שימוש בעולם כדי לגלות את ה'. (ולכן במיוחד בשבועות שהוא 'עצרת של פסח' [שהש"ר ז,ב] מביאים קרבן של חמץ [שתי הלחם], לומר שזה ההמשך מכוחו של זה [וכן שבועות הוא חג מתן תורה, שע"י התורה אנו מגלים את ה' בעולם]). נראה שבעולם, העולם התפתח לכיוון שלילי – לע"ז, שבתחילה לא עבדו לע"ז (עד דור אנוש [תנחומא "נח" סימן יח]). שזה ההשפעה לרעה של עץ הדעת שעיוותה עם הזמן מהחיבור לגשמיות, לקרוא בשם ה' לגשמיים. לכן חמץ מרמז על צמיחה (אותיות 'צמח') [כעין שהבצק תופח לגובה כעין צמיחה], שבזה רמז לעץ הדעת (שהוא עץ – שהוא שייך לצומח) ולהתפתחות שבמשך השנים שזה כעין משול לצמיחה שגודל לכיוונים שונים. כנגד זה הביא ה' את האבות ובנ"י לתיקון העולם (יסוד בנ"י זהו שלושת האבות), לכן רומז ב'מצה', שחסר שלוש, כעין שה'חמץ' הגיע לטומאה וע"ז בשל החסרון של כח האבות. אולם עכשיו באים בנ"י דרך כח האבות לתקן ולהפוך את החמץ שלא יהיה קשור לרע. לכן בפסח אנו קשורים לתיקון ע"י מצה, שמבטלים את הכח הרע של החמץ, ודרכה מגלים אח"כ את החמץ המתוקן בשבועות. שאז ע"י התורה אנו מתקנים את העולם ומגלים צמיחה טהורה, כעין קשר לגשמי אבל טהור, שזהו שלטון (שהוא שולט על הגשמי) טהור, של מלך מבית דוד, שיתגלה בשלמות לעתיד לבא במשיח עם תיקון העולם: "בימים ההם ובעת ההיא אצמיח לדוד צמח צדקה ועשה משפט וצדקה בארץ" (ירמיהו לג,טו) [אולי נרמז ב"אצמיח" שזה בגימטריה 'יד מצה', שזה מופיע בעקבות עניין המצה בתיקון העולם (כעין יד ארוכה של המצה)]. ויחד עם זה תחול מלכות ה' בעולם, כמו שאנו אומרים ב'עלינו לשבח': 'לתקן עולם במלכות שד'י', שזה מופיע בשם בעל שלוש אותיות ('שד'י'), כרמז שכל העולם יתקדש, כמו שאמרנו שהמצה מתקנת את החמץ, וההפרש ביניהם הוא שלוש, שזה ההבדל בין חמץ רע לחמץ טוב, שכך העולם יתוקן מעולם של הסתר פנים וחומריות קשה, לעולם של קודש ומלכות ה'.