המסורת הספרדית אינה גורסת הבדל בין תנועות גדולות לקטנות. כשם שחיריק מלא וחיריק חסר שוות בקריאתן, חולם וקמץ קטן, שורוק וקובוץ, כך גם קמץ ופתח, וכך גם צירה וסגול.

לעומת זאת, בהברה האשכנזית יש בידול בין קמץ (o) לפתח (a) ובין צירה לסגול - ע"י שימוש בדיפתונג - כלומר בצירוף של שתי תנועות, במקרה שלנו ey. גם החולם הופך ל-oy (כדי לבדלו מהקמץ).

הבידול הזה אינו ותיק. יש ראיות חזקות שראשוני האשכנזים לא הקפידו עליו, ודיברו במבטא דומה לספרדי. כך לדוגמה פיוטים שחורזים קמץ עם פתח, כתבי יד שמחליפים בתדירות גבוהה בין קמץ ופתח, צירה וסגול. גם רש"י מכנה פעמים רבות קמץ בשם פתח ולהיפך, וצירה בסגול ולהיפך (הוא קורא לו בשם פתח קטן).

יש די הרבה ראיות לכך שהמילה "זכר" מנוקדת בצירה. כך לפי רוב המדקדקים. לדוגמה: המנחת שי, מגדולי מדקדקי המסורה, נוהג להעיר על כל גירסה השונה מנוסח מקראות גדולות שהיו לפניו, וכאן הוא לא מעיר דבר, סימן שהוא לא מכיר גרסה שונה מצירה (כפי המודפס במקראות גדולות שלו).

גם בנוסח ה"כתר" נכתב בצירה. אמנם לצערנו חלק התורה שבכתר נשרף ואבד בפרעות הערבים במלחמת העצמאות, אך יש לנו עדות ישנה על הנוסח כאן. היה נהוג לשלוח שאלות נוסח לגבאי ארם-צובה (חלב) שהיו נכנסים בחיל וברעדה לחדר השמור של הכתר ומשיבים לשואל, וכאן הם מעידים שנכתב "זכר בח"נ" - כלומר: בחמש נקודות (צירה וסגול). המתעניין מוזמן גם לקרוא את מאמרו המקיף של הרב ברויאר, המוכיח מעבר לכל ספק שזכר מנוקד בצירה (וחלק מראיותיו הצגתי כאן). 

עם זאת, הרד"ק הכיר גירסה אחרת של סגול-סגול והביאה (אף שנראה שהוא חלוק עליה), ויש אומרים (ספר "מעשה רב") שכך קרא הגר"א (אך תלמידו רבי חיים מוולז'ין מעיד שקרא בצירה). על פי זאת הכריע המשנה ברורה לחשוש ולקרוא שנית. ברם, העובדה שיש הוכחות חזקות לגירסה הצרוייה - גרמו לכך שנוהגים לקרוא קודם בסגול ואח"כ בצירה, שישמע כאילו מתקן את קריאתו לקריאה הנכונה.

כאמור, כל הדיון שייך רק בעדות אשכנז (דמיינו לדוגמה את שמעון פרס שרגילים לחקות את ההיגוי הצירה עם יו"ד הבולט שלו - שמעון פיירס...), אך בעדות המזרח המנהג אינו קיים, מכיוון שאין חילוק מעשי בקריאה בין תנועת צירה לסגול.

חשוב לציין שבעברית הישראלית היום שמדברת באופן כללי כמסורת המזרח, בכל זאת נשארו הרבה ממאפייני הביטוי האשכנזי (אי הקפדה על שווא נע, אי הקפדה על דגש חזק, הטעמת מלעיל, ביטוי ח', ע' וצ' כמנהג האשכנזים). בתוך כך, הצירה מבוטא בדרך כלל כסגול, אך פעמים רבות נשמע י' אחריה, בעיקר כשיש י' בכתב (שבעיקרון אינה נשמעת, כדרך שאר אותיות אהו"י המציינת תנועה). יש בכך גם נוחות, שכן כך קל להבחין בין יחיד לרבים בצורן השייכות (ידכם או ידיכם וכדומה). כך נמצא במילים "שתי", "תשע", "חיפה". 

הגמרא מונה דוגמות ל"הפרדה בין הדבקים". מדובר בכמה מילים צמודות, שהמילה הראשונה מסתיימת באותו עיצור בו פותחת המילה שאחריה, ויש חשש שהקורא המהיר יחבר אותם למילה אחת. לכן בקריאת שמע יש להקפיד לעצור ולהפסיק ביניהם שלא ידבקו (לדוגמה: "על-לבבך", שלא ישמע "עלבבך").

רבי אברהם בן הרמב"ם נשאל מדוע לא מנתה הגמרא גם את המילים "בני-ישראל", והשיב שמילים אלו אינן נדבקות, שכן היו"ד במילה "בני" אינה נהגית (bne ולא bney). זו ראייה נוספת להיגוי הספרדי.

התמיהה הגדולה הנשארת היא על בתי כנסת אשכנזים של בני הציונות הדתית, המתפללים וקוראים במבטא ספרדי, אך דווקא כאן מקפידים לחזור ולקרוא "זייכר", בעוד את המילה "עמלק" לדוגמה הם לא מקפידים לקרוא כ"עמלייק".

אגב, הערה נוספת: 

דווקא התימנים שימרו הבדל בין סגול (הנהגה אצלם כ-A. אין אצלם בידול בין פתח לסגול), וצירה כמו אצל הספרדים (E).

הגייה זו ככל הנראה מקורה מהמסורת הבבלית (בניגוד למסורת הטברנית שהתקבלה, לפחות בכתב, בכל תפוצות ישראל) - שבה סומנו רק 6 תנועות, ויש את אותו סימון לניקוד פתח וסגול. הזהות כל כך מובהקת, עד שיש שאפילו סימנו בצורה זהה (לדוגמה: הרב יוסף עמר הוציא גמרא מנוקדת כמנהג התימנים, בה הוא ויתר מראש על הניקוד סגול וניקד רק בפתח, כי ממילא זה נשמע אותו דבר...).

עם זאת, התימנים הוגים זכר בצירה ואין אצלם מפקפק בנושא.