לזכר אימי מורתי נחמה שנוולד ז"ל שהשבוע מלאה שנתיים לפטירתה.

חטא העגל המתואר בפרשה מעלה מספר תהיות שפתרונן עשוי לשפוך אור על דפוסי התנהגות של הציבור והפרט במצבים דומים גם אם הם לא זהים לגמרי.

מצבו של עם ישראל במדבר, "בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" (ירמיהו ב ו), שאינו מאפשר חיים רגילים, יצר תלות מוחלטת בניסים ובמנהיגות הבלעדית של משה רבנו. משה היה מנהיג נדיר בגדלותו: "'כי זה משה האיש' - נקרא משה 'איש' ענין שלמות והנהגה, לפי שהיה מנהיג את ישראל כאיש שמנהיג את אנשי ביתו" (ילקוט מאור האפילה, תו"ש שמות לב אות יד).

על פי חשבון העם היה משה אמור לרדת מההר לפני שש שעות: "כיון שעלה משה התנה עם ישראל שירד בסוף מ' יום. כיון ששהה לירד כמו שנאמר (שם לב): 'וירא העם כי בושש משה' ואין 'בושש' אלא לשון שהייה שנאמר (שופטים ה): 'מדוע בושש רכבו לבוא, מדוע אחרו פעמי מרכבותיו', נתכנסו כל ישראל אצל הזקנים, אמרו להם: משה התנה עמנו שירד לסוף מ' יום ולא ירד ושש שעות יותר אין אנו יודעין מה היה לו. אלא 'קום עשה לנו אלהים' (שמות לב)". (תנחומא בהעלותך יד). העם מגיע למסקנה שמשה לא יחזור יותר. והוא על נשיו וטפו נותר בלב המדבר, ללא מנהיג וללא מי שיכוון וינהיג אותו בדרכו. עם עזוב לנפשו, חסר אונים, בארץ ציה וצלמוות. על כן הוא מבקש מנהיגות חילופית: "כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים ועוד, כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים עפ"י ד' ביד משה (במדבר ט כג), הנה אבד ממנו, נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו עפ"י ד' בידו. וזה טעם הזכירם משה 'האיש אשר העלנו', לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלהים" (רמב"ן שמות לב א).

לא סביר שהם ראו בעגל מנהיג של ממש: "כי אין טיפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים" (רמב"ן שם לד ד).

אולם מהו הקו הלוגי המחבר בין העובדה שמשה 'בושש' לבוא והחשש של הציבור שמשה לא יחזור יותר, למסקנה שצריך לבקש תחליף להנהגה בדמות 'עגל זהב' ולא לפנות לבא בתור, לאהרון, מנהיג מוכר בעל סגולות משל עצמו, שיקבל על עצמו את ההנהגה?

ההתנהלות של עם ישראל שיקפה תגובה פוסט טראומטית של עם שחש תסכול, גם אם שלא בצדק, שהוא ננטש ע"י מנהיגו. תחושה הדומה לנבגדות. ככל שהתלות וחוסר האונים היו גדולים יותר כך התסמונת היתה חריפה יותר. היא באה לידי ביטוי בכמה דברים שאנו מכירים מתגובות פוסט טראומטיות: א. בתגובה לא רציונאלית שמעדיפה הנהגת 'עגל' על אהרון. תגובה שנובעת יותר מהבטן, מהרגש, ולא מהראש, מהשכל. ב. סוג של כעס (לא מוצדק) על משה, שכביכול נטש אותם, ואפילו אם יחזור לא יכירו יותר במנהיגותו: "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", מהו 'כי זה'? אמר רבי זכאי, ראו את משה תלוי באויר ועומד, אמרו אפילו הוא יורד אין אנו סומכין אותו" (מדרש הגדול לב א). ג. בחיפוש מענה מוכר למצבם, ממה שהכירו מעברם במצרים, שיקנה להם יציבות. אפילו שזה היה פתרון רע: "ואמרו לאהרן: המצריים היו נושאין את אלהיהם ומשוררין ומזמרין לפניו ורואין אותו לפניהם 'קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו' כשקוץ המצריים ונראה אותו לפנינו" (פרקי דרבי אליעזר מה).