פרשתנו מהווה המשך של פרשית חטא העגל. "למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר" (רש"י שמות לה א), ובידיו 'הלוחות השניים', משה רבנו מקהיל את עם ישראל ומצווה אותם על השבת: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם: אלה  הדברים אשר צוה ד' לעשות אותם" (שמות לה א). לאחר הכפרה על חטא העגל מתחיל עידן ה'לוחות השניים' והשלמת מהלך התיקון של חטא העגל. עידן זה מתחיל בהחלטה של משה רבנו לשבור את 'הלוחות הראשונים': "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות וישבר אתם תחת ההר" (שמות לב יט).

חז"ל מבקשים לפצח את המניע לשבירת הלוחות, מעשה נורא לכשעצמו, שכן מדובר על יצירה אלוקית שהופקדה בידיו: "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות" (שם טז). וכיצד משה מחליט לעשות מעשה שכזהו?! חז"ל משיבים שמנגד עמד שיקול כבד משקל. במצב זה של עם ישראל, אין מתאים שיקבל את הלוחות המקודשים: "אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן, וישראל משומדים - על אחת כמה וכמה!" (שבת פז א). כלומר, שבין שמעשה העגל היה עבודה זרה ממש ובין שהיה רק בקשת תחליף להנהגת משה, מדובר במעשה חמור ביותר המשווה אום למשומדים, ומצריך תגובה הולמת. ועל כן בין שתי האפשרויות האם לשבור או לתת אותן במצב זה היה עליו לבחור את 'הרע במיעוטו': "רק משה רבינו לא מצא עצה אחרת להצילם בלעדי זה, ותפס הרע במיעוטו" (בית הלוי ח"ג דרשות - דרוש י. הנצי"ב מפרש שעצם מעשה  העגל ע"י אהרון גם הוא היה הבחירה ב'רע במיעוטו', העמק דבר שמות לב ה). במעשה זה פותח משה רבנו פתח לברר סוגית יסוד מבחינה מוסרית והלכתית כיצד יש לבחור כאשר יש דילמה בין בחירה ברע לבחירה בגרוע. הרי עצם שבירת הלוחות 'מעשה אלוקים' היא דבר רע! אולם מנגד ניצבת אלטרנטיבה גרועה ממנה. האם כדי למנוע את הגרוע מותר לבחור בצורה אקטיבית ב'רע במיעוטו' במשהו שהוא רע, מצד עצמו, או שבמצב זה 'שב ואל תעשה עדיף' ויהיה מה שיהיה, ובלבד שלא נבחר בדבר רע מצד עצמו. הצדקנים והטהרנים יבחרו כנראה ב'שב ואל תעשה' כדי שלא יבחרו בדבר שהוא רע מצד עצמו. ולא ידרשו חלילה לשיקול של 'המטרה שמקדשת את האמצעים', שמניעת הרע יותר תחייב לבחור בדבר שהוא רע מצד עצמו אף על פי שהוא 'הרע במיעוטו'. להצדקת בחירתם יצטטו את הפסוקים בנביא שתובעים להלחם ולשלול את הרע ללא פשרות: "דרשו טוב ואל רע למען תחיו ויהי כן ד' אלקי צבאות אתכם כאשר אמרתם. שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ד' אלקי צבאות שארית יוסף" (עמוס ה יד-טו).

אולם משה הכריע אחרת הוא בחר ב'רע במיעוטו'. והשכינה הצדיקה את בחירתו: "ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? שנאמר: אשר שברת, ואמר ריש לקיש יישר כחך ששיברת את הלוחות!" (שבת פז א).

בעולם עליון מוסרי ותאורטי, יש אפשרות לדיכוטומיה, בין ה'טוב' המובהק ל'רע' ואין צורך להכריע בדילמה בין ה'רע' ל'גרוע'. שניהם רעים ואסורים. אולם במציאות החיים הפרקטית והמורכבת ובעולם הפוליטי אין פריווילגיה להימנע מכך: "ראוי לאדם שיהא בוחר בטוב בין טוב למוטב וכו'. וכן לענין הרעה אם מוכרח מאד במעשיו לעשות דבר רע יבחר הרע במיעוטו כי כל אשר ימעט הרע יקל עונשו ויעיד על אונסו" (רבי אליעזר פאפו, פלא יועץ - ערך בוחר, ובמספר ערכים נוספים בספרו, וכך גם פסק בשיטתיות בדילמות הלכתיות בספרו ההלכתי 'חסד לאלפים').

בישיבה אנו מלמדים את התלמידים פרקים ב'אסטרטגיה הלכתית' וביניהם 'הרע במיעוטו', כיצד חכמים שבכל דור למדו ממשה רבנו הכריעו ופסקו באופן אקטיבי לבחור ב'רע במיעוטו' כדי להמנע מהגרוע, אף שזוהי בחירה שאינה נראית טוב מבחינת האסתטיקה המוסרית, ויהיו צדקנים וטהרנים שיטענו 'כיצד נותנים לגיטימציה הלכתית לדבר שהוא רע בעצמותו'?! זוהי לא רק אפשרות זוהי חובתם! ובמקום שלא יעשו כן תרבוץ עליהם האשמה בדומה לדילמה של 'זכריה בן אבקולס' שנמנע מלהכריע וגרם לחורבן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (גיטין נו א).