הקמת המשכן היתה אחד מה'פרויקטים' הלאומים הראשונים בהיסטוריה של עם ישראל. היו בו שילוב של היבטים רוחניים עליונים, עם היבטים טכניים של בניה והקמה, והיבטים מנהיגותיים ניהוליים וארגוניים. היו בו אומנויות יחודיות של בעלי מלאכה ושותפות של כל עם ישראל כל אחד בתחומו. מי שנבחר להנהיג ולנצח על המלאכה היה בצלאל. הגמ' לומדת מבחירתו של בצלאל 'בניין אב', כיצד יש לבחור מנהיג בעם ישראל:  אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור, שנאמר: 'ויאמר משה ראו קרא ה' כשם בצלאל וגו''.  אמר לו הקב"ה למשה: משה, הגון עליך בצלאל, אמר לו, רבש"ע, אם לפניך הגון לפני לא כל שכן,  אמר לו: אף על פי כן, 'לך אמור להם לישראל וכו'',  אמרו לו: משה רבינו, אם לפני הקב"ה ולפניך הגון לפנינו לא כל שכן.(ברכות נה א). הגמ' מתארת סוג של 'בחירות' או 'משאל עם' על התאמתו של בצלאל לתפקידו. אולם מה המשמעות לשאלת דעתם של משה והעם, לאחר שבעיני ד' בצלאל ראוי להנהגה? האם רק כדי שיהיו מעורבים בתהליך?! (אורח מצוה חו"מ סי' ב). או שיש בכך ללמדנו על בחינה של כישורי הנהגה שונים? ומדוע דוקא הבחירה של בצלאל הפכה להיות מודל לבחירת מנהיגים בעתיד?

הרב קוק זצ"ל מבאר שמדובר כאן על שלשה סוגי כישורים של הנהגה שנדרשים למנהיג: הראשון, אישיותו והמוסר הפנימי שלו. השני, חכמתו ויכולתו בתחום התוויית יעדים, ותכנון השיטה האופטימלית כיצד להשיגם. השלישי, הכריזמה ויכולת ההובלה של הציבור: "הפרנס אף שעיקר יתרונו צריך שיהיה במעלות פנימיות, שאב לכולן הוא, טהרת הלב וקדושת המעשים, הנובעים מקדושת הנפש ומדותיה הפנימיות, שהוא דבר הגלוי רק לד' לבדו שהוא חוקר לב. אמנם גם מעלות וכשרונות המוניות (ציבוריות א.ש) צריך שלא יחסרו לו, כדי שיהיה מוכשר להנהיג את הציבור בדברים ודרכים המתקבלים עליהם, ועל זה תורה ההמלכה בציבור, שעם היות עיקר הדיוק ליתרונותיו הפנימיים של הפרנס צריך שיהיו לו הכשרים שיד הציבור ג"כ משגת, כדי שיהיה להם קישור עצמי עמו. אמנם המעלות בכללם שלש הנה, האחת, הקדושה הפנימית וזך הנפש הגלוי רק לפני בוחן כליות ולב. השניה לה היא החכמה העמוקה הגדולה שראוי שיעוטר בה פרנס הדור כדי לנהל בתבונת כפים את עדתו. וזאת אמנם תתגלה גם לאדם, אבל רק ליחידי הסגולה החכמים הגדולים שהם יוכלו לעמוד על סוף דעתו של המורם מעם ולדעת ערכו, ולכל העם אין בזה הכרה. והמעלה השלישית היא השלמות ההמונית, כמו איש תואר ובעל קומה, צח הלשון הלוקח נפשות בחן מדברותיו" (עין אי"ה" על ברכות חלק ב', עמ' 262, אות כ"ח).

על כל אחד משלושת התכונות יש להתייעץ עם מי שנחשף לו ויכול להעיד עליו. על האישיותי הפנימי, יכול להעיד רק הקב"ה. על המנהיגותי, מקצועי, רק מנהיג בעל יכולת הבחנה כמשה רבנו, ועל הכריזמה, העם. זאת הסיבה שהתהליך כולל התייעצות עם כולם.

ראוי שלמנהיג יהיו את שלושתם: "אמנם, אימתי תהיה הדרכת התפרנסות שלמה והגונה, בזמן שכל אחת מן המעלות תופיע על ערכה הראוי לה, ויהיה העיקר הגדול השלמות האלוקית, צדקת הפרנס וחסידותו האמיתית. השניה לה, מעלת החכמה היתירה.והשלישית, המעלה ההמונית החיצונה, אז תהיה המעלה הנמוכה טפילה אל המעלה הרוממה ממנה, ותצליח הפרנסות להנהיג את הציבור בדרכי הטוב והחיים. אמנם כשיתהפכו הסדרים, ויעשה העיקר המעלות החיצוניות הנובעות מהמלכת הציבור, ואחריה מעלת החכמה היתירה, ואחריה מעלת החסידות וקדושת הצדק באחרונה, אז תסלף הפרנסות את דרכיה" (שם).

המדרג של בחינת התכונות צריך להיות לפי סדר הקדימויות הזה. מנהיג שעיקר מנהיגותו מתחילה מן הכריזמה והחיצונית שלו, והיא עיקר כוחו, ושני הכישורים הנוספים משניים לה עלול לקרוס בשעת מבחן. סדר הקדימויות הרצוי הוא, שעיקר בניין המנהיגות מתחיל מן האישיות הרוחנית והמוסרית הפנימית של המנהיג, וממנה נובעות שתי התכונות הנוספות: החכמה, התוויית היעדים והדרכים להשגתם, והכריזמה.