כשיש שנה מעוברת חלקו חז"ל מתי קוראים את המגילה, באדר הראשון או באדר השני. וטעמם מובא בגמ': '… אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: "בכל שנה ושנה". רבי אליעזר ברבי יוסי סבר: "בכל שנה ושנה”, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט, אף כאן אדר הסמוך לשבט. ורשב"ג סבר: "בכל שנה ושנה" מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן, אף כאן אדר הסמוך לניסן. בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי מסתבר טעמא, דאין מעבירין על המצות. אלא רשב"ג מ"ט? אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל: מסמך גאולה לגאולה עדיף. רבי אלעזר אמר: טעמא דר' שמעון ב"ג מהכא: דכתיב "לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית". ואיצטריך למיכתב "השנית" ואיצטריך למיכתב "בכל שנה ושנה", דאי מ"בכל שנה ושנה", הוה אמינא כי קושין, קא משמע לן "השנית". ואי אשמועינן "השנית" הוה אמינא בתחילה בראשון ובשני, קמ"ל "בכל שנה ושנה". ורבי אליעזר בר' יוסי האי "השנית" מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדרב שמואל בר יהודה, דאמר רב שמואל בר יהודה: בתחילה קבעוה בשושן ולבסוף בכל העולם כולו' (מגילה ו,ב-ז,א). בפשטות אפשר שדברי הגמ' שהפס' "בכל שנה ושנה" מוצרך כדי שנדע שהוא חל רק בחודש אחד, ועל איזה חודש מדובר, למד רשב"ג מ"השנית", זה נאמר גם לר"י. ממילא מובן שאין לתמוה על איך מצד אחד למדים מהפס' שזה בחודש הסמוך לחברו ככל שנה ושנה, ומצד שני לאיזה חודש סמוך, זה נלמד מסברא, ויוצא לכאורה שאי אפשר ללמוד מהפס' כשלעצמו כלום? שהתשובה היא שלמדו מסברא שלזה התכוון הפס', ולראב"י הכלל שלו הוא כ"ך פשוט שברור שלזה התכוון הפס' בפשטות, ואילו לרשב"ג היה צריך להביא ראיה שנאמר גם "השנית", כדי להוכיח את סברתו שלזה התכוון הפס'. אולם אפשר גם שמה שנאמר בהמשך הגמ' זה דווקא לשיטת ר"א, אבל לר"י זה נלמד בסברא, כמו שהובא בתחילה (שכך משמע בפשטות), אלא שאם כך יוצא שהעיקר של הלימוד – על איזה חודש מדובר, זה רק בסברא ללא רמז מהפס'. אלא שאולי כיון שלמדו בסברא, אז ככה גם למדו את הפס', שהפס' אומר: "קימו וקבל [וקבלו] היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עשים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה" (אסתר ט,כז) [ובפס' כא: "לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה"]. כך שהפשט בפס' הוא, שיש לעשות את הפורים בכל שנה, ולכן לראב"י שבסברא זה הסמוך לשבט, אולי גם למד שנרמז שקשור גם בתחולת השנה, שכעין למדים בחודש הסמוך לאדר, ואותו החודש נמצא באותה שנה (כעין פשט הפס' שאומר שיש לקיים בכל שנה, שזה כמרמז שהלימוד לחודש הסמוך זה ע"פ כל שנה כשלעצמה). ממילא יסבור שבפס' יש רמז לשיטתו כיון שהשנה מתחילה בניסן (שהרי במגילה נקרא אדר החודש ה-"שנים עשר הוא חדש אדר" [אסתר ג,ז]), וממילא אין להסמיכו לניסן שהוא שייך לשנה הבאה, אלא לחודש הסמוך לו באותה שנה, שזהו שבט, ולכן יוצא שפורים זה באדר הראשון. לעומתו רשב"ג שלמד מצד הסברא שזהו החודש הסמוך לניסן, בשל שעדיף להסמיך גאולה לגאולה, הוא ילמד את הפס' כרמז לשיטתו, שבפס' נאמר "שנה ושנה" כעין שגם רומז שאותו החודש שעליו מרמז הפס' שהוא סמוך לו, הוא החודש שנמצא בשנה הבאה, שזהו ניסן, שכעין נרמז שאדר הוא בסמיכות לחודש שבשנה הבאה (אדר ב"שנה" זו וניסן ב"שנה" אחרת, שאדר והחודש הסמוך לו סמוכים אבל נחשבים בשנים אחרות – "שנה ושנה”). כך שיוצא שיש רמז בפס' כל אחד לשיטתו ע"פ סברתו, ולא שבפס' אין כלל ראיה (שאם עיקר הלימוד בסברא, ובפס' ללא הסברא זה יכול להיות סמוך לשבט או לניסן, אז אין בפס' שום ראיה כלל, ולכאורה מדברי ר”י משמע שלמדו מצד הפס'. לכן נראה שלמדו בסברא וגם למדו מזה בפס'). אולי בדרך הדרש אפשר שההבדל האם זה סמוך לשבט או לניסן, זה מצד הכח שהתגלה בפורים נגד המן. שדרשו חז"ל שלהמן יש רמז בפס': 'המן מן התורה מנין? (בראשית ג,יא) "המן העץ"' (חולין קלט,ב), שהכוונה שבזה נרמז שהמן 'יתלה על העץ' (רש"י). אולם אולי גם נרמז שזהו כוחו של המן, שבא מצד הקלקול בעולם שהביא למוות, שזהו חטא עץ הדעת, שכך רצה להזיק לקדושה בעולם ע"י הריגת בנ"י. לכן אדר הסמוך לשבט כעין קשר לקדושה שמתגלה בעצים, שזהו בט"ו בשבט, שקשור לתרו"מ בפירות האילן, שכך זה כעומד נגד חטא פרי עץ הדעת, וכך מבטל את מקור הכח של המן. וזהו גם ברמז 'דאין מעבירין על המצות', שע"י קיום המצוות אנו מתקנים את הקלקול בעולם שבא מעץ הדעת. ולדעה שזה אדר הסמוך לניסן, הכח נגד המן נמצא בגאולה ממצרים, שהיא היסוד לכל הגאולות, והיא היתה בניסן, ולכן סמוך לה כדי לרמז על קשר בניהם.