אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצריים מבית עבדים.

לפנינו "תעודת הזהות" של הקב"ה - הוא מציג את עצמו לראשונה לעמו. ב"קורות החיים" שלו היינו מצפים לראות בראש ובראשונה שהוא ברא את העולם. אך הקב"ה בוחר בפרט אחר - אשר הוצאתיך מארץ מצריים. זה די מפתיע! עם כל הכבוד לנס הגדול הזה, עדיין הוא נס שקרה לעם אחד בלבד, לעומת בריאת העולם - להיות האחראי לכל ההווייה כולה, מהג'וק הכי קטן ועד ההר הכי גבוה. מדוע אם כן הקב"ה מציג את עצמו כך?

שאלה זו שם רבי יהודה הלוי בפי מלך כוזר, וגם חברו-תלמידו, רבי אברהם בן עזרא, מספר שריה"ל שאל אותו על כך.

התשובה שלהם הייתה שבריאת העולם היא עובדה היסטורית שאף אחד לא ראה ולא חווה. לעומת זאת, יציאת מצרים היתה התגלות של הקב"ה, בה הוא התערב בטבע ונראה לפניהם. לכן עדיפה הראיה החושית מהאמונה הפילוסופית. הדבר דומה למצב בו ניקח כדור ונכניס לקופסה סגורה ונעולה. כעת נשאל: האם הכדור בקופסה? התשובה תהיה כן. הרי יש לנו הוכחה: הכדור נכנס לקופסה, היא סגורה ונעולה ואין לכדור איך לצאת.

כעת נפתח את הקופסה ונראה בעיניים שהיא ריקה והכדור איננו. אמנם איננו מבינים בשכל איך הכדור נעלם, אך אנו רואים זאת בעינינו, ולא נוכל להכחיש זאת.

בכוזרי מוסבר באריכות שזה ההבדל בין דתנו לשאר הדתות, בהם לא הייתה התגלות אלוקית כללית לעם שלם שאינה ניתנת להכחשה.

אלא שכאן אנו מוצאים הבדל קל, אך משמעותי, בין ריה"ל לראב"ע.

הראב"ע מציג הסבר זה כחסרון. לא כולם יכולים לחקור ולהגיע לאמונה פילוסופית, אבל כולם מקבלים את האמונה החושית. לכן הציג ה' את עצמו כך, כדי "שיבין המשכיל ושאינו משכיל". כלומר: מדובר בתעלול שיווקי. האמונה בה' עיקרה בהיותו בורא העולם, אלא שיותר קל להאמין באלוקים המתגלה. בדומה לזה כותב המלבי"ם: "ומה שנאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ - לפי שהרוצה לשקר ירחיק עדיו, שהרי דבר זה לא ראו. על כן הזכיר להם הדבר אשר ראו בעיניהם" – כלומר: אין כאן עניין מהותי, אלא רק שכנוע חזק ויעיל יותר.

לעומתו, נראה שריה"ל הולך על כיוון אחר - האמונה בהם כבורא עולם אינה משמעותית לעובד ה'. רק כאשר יש התגלות - נוצר קשר, ומעתה יש משמעות לעבודת ה'. לא מדובר בסתם התגלות, אלא התגלות של יציאת מצרים, בה גילינו שה' אוהב אותנו, רוצה אותנו ו"הופך עולמות" בשבילנו. אנו מבינים שבלעדיו עוד היו משועבדים לפרעה במצרים, אנו ובנינו ובני בנינו. רק אם נתחבר לכוחו אנו מסוגלים בעזרתו לצאת משם. זה נותן משמעות אדירה לעבודת ה', שהיא תלות גמורה בה' מתוך הכרת תודה אינסופית ואהבה.

המלבי"ם מוסיף במענה לשאלה זו: "ואשר בראתיך לא נאמר, לפי שאמרו רז"ל (עירובין יג:): נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ולא בא כאן להזכיר כי אם הטובות אשר היטיב להם, כי בעבורם הם חייבים לעובדו".

יש כאן עניין יסודי מאוד: לא רק התגלות יש כאן, אלא התגלות משמעותית. הבריאה עצמה אינה סיבה לעבודת ה' ברגש. לא בחרנו בבריאת העולם ולא ראינו שזה טוב לנו. יתכן והיה לנו יותר נוח בלעדיה. אבל ביציאת מצרים הבנו שהעולם לטובתנו. שיש בורא לעולם שבריותיו חשובים לו. שיש לנו תקווה ומקום טוב ובטוח.

לסיום, לשון התורה אינה "אשר הוציא ממצריים", אלא "אשר הוצאתיך" – אותך אישית. אנו לא היינו ביציאת מצרים הפיזית, אבל כל אחד מגיע במהלך חייו ליציאת מצרים משלו. למקום בו הוא היה במיצר, הבין שאין בכוחו לבד, וראה איך ה' הוא המוציא אותו מהצרה.

על בסיס זו תהיה עבודת ה' שלנו.