"ויעש אלקים את שני המארת הגדלים את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים" (בראשית א,טז). 'רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב (בראשית א, טז) "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים", וכתיב "את המאור הגדול ואת המאור הקטן"? אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי? אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה: מאי רבותיה? דשרגא בטיהרא מאי אהני? אמר לה: זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה: יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב (בראשית א, יד) "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים"? זיל ליקרו צדיקי בשמיך: (עמוס ז, ב) יעקב הקטן, שמואל הקטן, (שמואל א יז, יד) "דוד הקטן". חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי, שמיעטתי את הירח. והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש, שנאמר בו (במדבר כח, יא) "לה'”? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח' (חולין ס,ב). מה באה התורה לומר בזה? בפשטות אולי אפשר שזה בא לומר שהאדם רואה את מה שאצל חברו ומקנא, וזה מביא לנפילתו. בפרקי דר"א מובא כעין זה: 'ברביעי חבר שני מאורות הגדולים, לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה, ושוין בגבהם ובתארן ובאורן, שנאמר (בראשית א, טז): "וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת" וגו'. נכנס תחרות ביניהם, זה אומר לזה: אני גדול ממך, וזה אומר לזה: אני גדול ממך, ולא היה שלום ביניהם. מה עשה הקב"ה? הגדיל את האחד, והקטין את האחד, שנאמר (בראשית א, טז): "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים"' (פרקי דר"א פרק ו). כאן מודגש עניין התחרות בניהם ומה שקרה בעקבות כך. ממילא בזה משמע שזה בא ללמדנו מוסר שלא להביט בשל חברו, אלא לקיים "לא תחמוד", ולהיות בשלום. (וזה נדרש באור שמאיר, שכך רואה מה שאצל חברו, שזהו הנאמר בפס' קודם: “והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על הארץ ויהי כן”, שמאירים את הארץ [ובארציות יש קנאה, שלא כמלאכים (שבת פט,א)], וממילא יכולים להביא לידי קנאה, ולכן בא לידי ביטוי כעין שבניהם יש קנאה – כעין משל למה שקורה מהקשרם בעולם). אולי לכן מודגש שהצדיקים נקראו קטנים על אף גדולתם, כרמז למעלה שמקטין עצמו בענוה. לכן גם קשור לשעיר בר"ח, שהכפרה (השעיר) באה בר"ח שבו מתחילה הלבנה להתחדש, כרמז שבעקבות התחרות בניהם היא ירדה, אבל סופה לגדול לעתיד, שרק בעוה"ז יש ירידה בשל השייכות לקנאה, אבל לעתיד שתתבטל הקנאה בעולם, גם היא תחזור לגודלה כביכול. (גם בב"ר משמע לימוד שכזה: '... ומה אם זה שנכנס ברשות כך פגמו הכתוב, הנכנס שלא ברשות על אחת כמה וכמה' [ב"ר ו,ג] שזה נאמר לאחר הדרשה של מיעוט הלבנה, שבזה מלמד מה בא לומר לנו. [וכן באות ד: '… אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל והלבנה הזו מיעטה עצמה להיות שולטת בלילה, גוזר אני עליה בשעה שהיא יוצאת שיהו הכוכבים יוצאין עמה, בשעה שהיא נכנסת יהו הכוכבים נכנסים עמה. ודכוותה (בראשית י) "ושם אחיו יקטן" אמר רבי אחא: למה נקרא שמו יקטן? שהיה מקטין את עסקיו. מה זכה? זכה להעמיד שלש עשרה משפחות גדולות. ומה אם יקטן ע"י שהיה מקטין את עסקיו כך, גדול שהוא מקטין את עסקיו על אחת כמה וכמה'). אולי גם זה מרמז לדרשה בב"ר: 'רבי עזריה בשם רבי חנינא אמר: לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד. א"כ למה נבראת לבנה? אלא מלמד שצפה הקב"ה שעתידין עובדי כוכבים לעשותן אלהות. אמר הקדוש ברוך הוא: מה אם משהן שנים מכחישין זה את זה, עובדי כוכבים עושין אותן אלהות, אלו היו אחד על אחת כמה וכמה' (ב"ר ו,א). שאולי זה כעין רומז שהלבנה אמרה שלא ישלטו יחד בכתר – בגדולה, שאז יגרם שיעשו אותם עובדי הע"ז לאלוהות בשל גודלם, ולכן שימעיט אחד מהם וכך תתמעט הע"ז, כמו המטרה שבגללה יש את שניהם. לכן אמר הקב"ה שהלבנה תתמעט כי זו המטרה שלה. לכן אומרת הלבנה שאמרה דבר הגון, שמטרתה היתה לטובה (למעט ע"ז). לכן גם ה' אומר לה שתשלוט ביום ובלילה כעין למשוך ממעלת השמש, כשיראו את הלבנה ביום. ולכן גם הצדיקים בשמה, שהצדיקים מתקנים את העולם מע"ז. וכן מקריבים בר"ח, שבזה מודגש מעלת בנ"י (שמקדשים את הר"ח [וזהו גם מה שנאמר קודם שמונים בה לחודשים]), שכך גם מעלתם של בנ"י היא לבטל את הע"ז, ולגלות את ה' בעולם. זה מתבטא בקרבן, שמוקרב לה' (ועוד מודגש בפס' שזה קרבן לה') שלא כשאר האומות שמקריבים לע"ז (ושעיר מרמז על האומות, ששעיר מרמז על עשו [ב”ר סה,טו]). ולכן בזה כפרה על מיעוט הלבנה, כמבטא שהמיעוט הוא לצורך חיובי וראוי. בב"ר לאחר הדרשה של מיעוט הלבנה נאמר: 'רבי לוי בשם רבי יוסי בר אלעאי אמר: דרך ארץ הוא שיהא הגדול מונה לגדול, והקטן מונה לקטן. עשו מונה לחמה שהיא גדולה, ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה. א"ר נחמן: והוא סימן טב, עשו מונה לחמה שהיא גדולה, מה חמה הזאת שולטת ביום ואינה שולטת בלילה, כך עשו יש לו חלק בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא. יעקב מונה ללבנה שהיא קטנה, מה הלבנה הזו שולטת בלילה וביום, כך יעקב יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא. רב נחמן אמר: כל זמן שאורו של גדול קיים, אין אורו של קטן מתפרסם, שקע אורו של גדול, מתפרסם אורו של קטן. כך כל זמן שאורו של עשו קיים, אין אורו של יעקב מתפרסם, שקע אורו של עשו, מתפרסם אורו של יעקב, הה"ד (ישעיה מ) "קומי אורי כי בא אורך כי הנה החשך יכסה ארץ" וגו'' (ב"ר ו,ג). שאולי זה בא לרמז שהדרשה באה ללמדנו על התחרות בין עשו ויעקב, ששניהם כעין גדולים, וה' מיעט את הלבנה שרמז לכך שישראל כיום תחת יד האומות, אבל לעתיד לבא יד ישראל תהיה על העליונה (יחד עם גדילת הלבנה), ומה שכיום היא קטנה זה משום שאין שנים משתמשים בכתר אחד, כעין הנאמר: 'קסרי וירושלים – אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן, אל תאמן. ישבו שתיהן, אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי, תאמן, שנאמר (יחזקאל כו, ב) "אמלאה החרבה", אם מליאה זו חרבה זו, אם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: (בראשית כה, כג) "ולאום מלאום יאמץ"' (מגילה ו,א). לכן כיום עשיו בגדולה, אבל לעתיד ישראל יהיו בגדולה. ומה שכיום במיעוט זה לטובה, כיון שבא לומר שלבנ"י יש חלק בעוה"ז ובעוה"ב, שזה כחלק ממיעוט הלבנה (כמו שמובא בגמ' שהקב"ה אמר ללבנה 'לכי ומשול ביום ובלילה'), שלכן לעשו ניתן כיום הרבה כדי שיקבל רק בעוה"ז. וזה נרמז באור כיון שהאור מרמז על טובה וברכה. לכן ה' ענה ללבנה (על שמיעטה) שתשלוט ביום ובלילה, כנגד בנ"י שמקבלים בעוה"ז ובעוה"ב. וכן שבה בנ"י ימנו את הזמנים, ויקראו לצדיקים ברמז לשמה (קטנים), ובנ"י יקריבו בר"ח שזה רמז להתחדשות שלעתיד. שכל אלו רמז לעניינם ומעלתם של בנ"י שמתגלה דרך מיעוט הלבנה, שבזה מתגלגל טובתם של בנ"י בטוב בעוה"ז ובעוה"ב, אע"פ שלא הרבה בעוה"ז, שכך גם מיעוט הלבנה הוא פגם – מיעוט, אבל יש בו מעלה שמאיר ביום ובלילה. אולי עוד אפשר בדרש, שבנ"י קשורים ללבנה ('תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקה, סימן רע לעובדי כוכבים. לבנה לוקה, סימן רע לשונאיהם של ישראל, מפני שישראל מונין ללבנה ועובדי כוכבים לחמה'. סוכה כט,א), והלבנה מאירה מכח השמש. ועל האור נאמר: '… דא"ר אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה, וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן, שנאמר (איוב לח, טו) "וימנע מרשעים אורם". ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר "וירא אלקים את האור כי טוב", ואין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיהו ג, י) "אמרו צדיק כי טוב". כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח, שנאמר (משלי יג, ט) "אור צדיקים ישמח". כתנאי: אור שברא הקב"ה ביום ראשון, אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, דברי רבי יעקב. וחכ"א: הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון, ולא נתלו עד יום רביעי' (חגיגה יב,א). נראה שר"י וחכמים אמרו שני צדדים של אותו שורש, שיש אור גנוז שנברא בבריאה, ודימוי לאותו האור, בצורה קטנה מאוד יש במאורות. ממילא כיון שהאור הגנוז קשור לקדושה, אולי ברמז באו חז"ל לומר שיש את השמש שהוא אור חזק, ויש את הלבנה שהיא אור שלוקח מהשמש. כך יש את הקב"ה ויש את בנ"י, שמקור קדושתם הוא מהנשמה שהקב"ה נפח בנו. הקב"ה ברא כדי להיטיב, אולם מצד בנ"י יש קושי לקבל בחינם, ולכן יורדת הנשמה לעולם כדי שלא לאכול חינם. ממילא כביכול השמש רוצה להיטיב לגמרי, והלבנה רוצה למעט בהטבה, ואומרת הלבנה שאי אפשר שניהם יחד, ולכן ה' מיעטה, שכיון שהאדם לא יכול לאכול בבושה, לכן ה' שלחו לעולם שבו ה' ניסתר, ועל האדם לעבוד את ה'. שכך הלבנה התמעטה, שה' קיבל את טענתה ולכן מיעטה מהטובה השלמה. [אלא שאם כך מדוע התלוננה הלבנה, הרי זה מה שרצתה? אפשר שהכוונה רק כשאלה רטורית לבירור העניין, ולא שיש בטענה כדי לרצות אחרת (וכן שלא נחה דעתה, זה רק כביטוי כדי להמשיך לברר). או שהכוונה שכעין טענה מדוע דווקא בצורה כזו שתפגע בה, שכך גם בנ”י לא רק שעובדים את ה' בעולם, אלא גם נפגעים בעולם מהגוים, וכן היצר מאוד קשה שכעין שואלת מדוע מגיע כ”ך קשה, וה' עונה שהכל מוצרך לקדושה. או כעין שרצתה רק השפעה, שתתקבל טענתה, ולא שתפגע בעצמה (שבזה כאגב גם בא לידי ביטוי הלימוד שמי שטוען דבר שיכול לפגוע בחברו ראוי שיפגע בעצמו)]. (לכאורה השמש מרמזת על הגוים, אז איך אפשר לומר שזה כנגד ה'? בפשטות מה שמרמז על הגוים זה בשל שהם עובדים לה, ולכן לענייננו אין קשר [ומה שאמרנו בבנ”י והלבנה זה שיש רמז לקשר ולא שיש ממש קשר גמור. מה גם שיש עוד מקורות שמחברים בין בנ”י והלבנה]. או שהגוים לא עובדים את הקב”ה כבנ”י, ולכן מה שהם זוכים להטבה בעולם זה מטוב ה', כעין שלא ראוים ממעשיהם, ולכן הם קשורים לשמש - כביכול להטבה מה' שרוצה להיטיב לגמרי). והיא ביום ובלילה, שתמיד צריך לעבוד את ה', גם כשטוב ויש כביכול גילוי ה' בעולם - כעין היום שמאיר (שיום שמאיר מרמז על זמן שלוה וטובה. וכן כאן גם השמש כרומזת על ה' שמתגלה ביום), ובין בלילה שיש הסתר פנים וצרות לבנ"י. על הצער של המיעוט – הריחוק מה', (בנוסף לתשובה שמאירה גם ביום, שבזה מרמז על מטרתה לגלות גילוי ה' בכל מצב) גם ה' ענה שבה ימנו את החודשים, שרומז בזה על כוחם של בנ"י לקדש חודשים, שקובעים לשמים: ' … אבל הקב"ה אינו כן. אמרו ב"ד: היום ראש השנה. הקב"ה אומר למלאכי השרת: העמידו בימה, יעמדו סניגורין, יעמדו קטיגורין, שאמרו בני היום ראש השנה. נמלכו ב"ד לעברה למחר, הקב"ה אומר למלאכי השרת: העבירו בימה, יעברו סינגורין, יעברו קטיגורין, שנמלכו בני לעברה למחר. מ"ט? (תהילים פא) "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" אם אינו חוק לישראל, כביכול אינו משפט לאלקי יעקב' (יר' ר"ה א,ג). שזה מראה על מעלה בעולם, וזה בפרט אצל הצדיקים, שבי"ד קובעים לשמים, וכן מתקנים את העולם. (שזהו שענתה הלבנה שבקביעת חודשים אין דגש מיוחד רק בה, שגם ביום יש שייכות לקביעת זמנים, ולכן ענה ה' על הצדיקים, שמברר שקידוש החודש מראה את מעלת קידוש העולם ושקובעים גם לשמים, וקשורים לתיקון העולם). ועדיין לא התיישבה דעתה, כי נצרך לברר עוד, וזהו שיקריבו קרבן בר"ח, שזה מרמז שאמנם התמעטה, אבל בזה מתקשר תיקון העולם, שמחברים את העולם לה', וכמו שבר"ח הלבנה מתחדשת ומתמלאת, כך גם העולם מתקדש, וסופו להיות שלם בקדושה, יחד עם בנ"י: 'וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו' (סנהדרין מב,א). אולי לכן אחרי הדרשה הזו של מיעוט הלבנה מובא בגמ': 'רב אסי רמי: כתיב (בראשית א, יב) "ותוצא הארץ דשא" בתלת בשבתא, וכתיב (בראשית ב, ה) "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" במעלי שבתא. מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו. ללמדך, שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. רב נחמן בר פפא הויא ליה ההיא גינתא, שדי ביה ביזרני ולא צמח, בעא רחמי, אתא מיטרא וצמח. אמר: היינו דרב אסי' (חולין ס,ב). כדי לרמז על הזמנים השונים בפס' (כעין כאן בצמחים), על האור שנאמר ביום הראשון והמאורות ברביעי, שבא לרמז על קשר של האור הגנוז והמאורות כמו שאמרנו. ועוד, שבא לרמז שהאדם בא לקדש את העולם ע"י מעשיו ותפילתו, שלזה יורד לעולם, ולזה מרמז מיעוט הלבנה כמו שאמרנו.