י"ד שבט תשע"ט

פרשת בשלח שבת שירה

שירת הים קביעותה בסדר התפילה בהלכה ובאגדה

הגליון מוקדש לעילוי נשמת אמי מורתי מרת חוה בת ר' יהודה הכ"מ.

נלב"ע בר"ח א' בשבט תשע"ט תנצב"ה

תולדות אמי מרת חוה ברקאי הכ"מ

נולדה בהונגריה בתרפ"ג. היתה הצעירה במשפחה, היו לה אח ואחות. בשנת תש"ד גורשה עם משפחתה למחנה ההשמדה אושויץ, אליו הגיעה בסוף חודש סיון. הופרדה עם אחותה מהוריה, ע"י ה'סלקציה' הידועה לשמצה. הוריה נשלחו לתאי הגז ולמשרפות. אחיה נספה מאוחר יותר. האחיות תמכו זו בזו, ובניסי ניסים החזיקו מעמד עד השחרור באביב תש"ה. לאחר השואה חזרה לביתה לנסות למצוא קרובי משפחה ושרידים מביתם. אכן מצאה חלק מהם. מהונגריה עברה לאיטליה ומשם באניה 'בלתי חוקית' (לפי חוקי האנגלים ששלטו אז בארץ ישראל) וכאשר הגיעה לארץ ישראל, גורשה עם אנייתה לקפריסין, שם בנו האנגלים מחנות מעצר לפליטי השואה שהגיעו לארץ. כעבור מספר חודשים אופשרה כניסתם לארץ ישראל.

לאחר תקופה קצרה נשאה לאבי ז"ל, שריד מהחורבן הגדול אף הוא. ספור השגחה מופלא שזור בנשואיהם: כאשר אבי מורי ז"ל (שנולד אף הוא בהונגריה) למד בצעירותו בישיבה באחת מערי הונגריה, כנהוג באותם זמנים היה מתארח בבית של אחת ממשפחות המקום, שם היה מקבל סעודותיו ולן באותו בית. יום אחד הגיעה לביקור אשה קרובת משפחה של המשפחה המארחת, כשראתה את אבי, בקשה להציע לו לשידוך את בתה. אבי ז"ל ענה לה שהוא עומד להתגייס בקרוב לצבא ההונגרי, ולאחר שישתחרר ישמח לפגשה.  בינתיים כידוע עלה העולם בלהבות, פרצה מלחמת העולם השניה, שבשיאה ליהדות העולם – השואה. אבי שהשתחרר ממחנה ההשמדה דכאו שבגרמניה, הגיע לאיטליה משם יצאו אניות לארץ ישראל. כדרכם של נצולים חיפש קרובי משפחה ומכרים מהונגריה, והופנה למקום מסויים. כאשר הגיע לאותו מקום, ראה שלש בחורות עומדות על כעין מרפסת ביחד, והוא פנה לאחת מהן (השתים היו אמי ואחותה ז"ל) שכאמור החליטו להקים ביתם יחדיו (כוחות נפש אדירים, וקומת חיים שלא תתואר, לאחר החורבן הנורא). לימים התברר שהיא אותה בחורה, אותה רצתה אותה האשה [סבתי, אם אמי הי"ד] להכיר לו כמה שנים קודם לכן.

זכו לשלשה ילדים שכל אחד מהם נושא את שם אחד ההורים שנספו, ובכך משמש כ'מצבה חיה' לקדושים שלא זכו כלל להגיע לקבורה. (הבת נושאת את שמות שתי הסבתות שנספו) חייה היו מושתתים על אדני האמונה ובטחון בה' יתברך. אהבת הבריות והארת הפנים שנתנה לכל אחד קטן כגדול, היו לשם דבר במקום מגוריה (התקופה האחרונה המשמעותית היתה בקרית שמואל ליד חיפה). שמחה תמידית וראיה בעין טובה את 'חצי הכוס המלאה' בכל דבר. זכתה בקיץ האחרון (תשע"ח) לראות ראשית הקמתו של הדור החמישי (נין לאחותי תבלחטו"א). מפלאי ההשגחה, התנוק נולד בכ"ז בסיון תשע"ח. באותו תאריך בדיוק שבעים וארבע שנה קודם לכן, נספו הוריה במחנה ההשמדה, בכ"ז בסיון תש"ד.

עוד אוקיר לה טובה מיוחדת על תמיכתה בבנין לימוד התורה שזכיתי. אבי ז"ל נטע וקבע בי עסק לימוד התורה, ואמי ז"ל בעת רפיון הלימוד שחל בי בתקופה מסויימת, ליבתה את להבת אש התורה שיקדה בנשמתי בחלקי שניתן לי בסיני. (תבלחטו"א נוות ביתי שהכינה קומה נוספת בבנין הלימוד).

שירת אמונת החיים[1]

המאמר הראשון אותו בחרתי להביא, משקף נאמנה את תהלוכות חייה ששאבו את כוחה ממעיינות אמונה מוצקה בה' יתברך, מתוך שמחה גדולה והודאה על כל הטוב שנתן לה ה' יתברך, וזאת עשתה גם ע"י ריבוי שירה שהיתה אהובה עליה עד למאוד.

במאורות הראי"ה עניני תפלה (נועם התפילה פרק ב' פסקא א') כותב: כלום אינם שוים בלא שירת החיים. שירת החיים, הוא התוכן הנשגב האצור באמונה. כל האמת שאינה יכולה להתבטא בשום פרוזה, מתבטאת היא בשירה. השירה היא מכון להאמת העליונה שמעל להחיים, שהיא יכולה לשיר את שירת החיים...בואו אל האמונה, אל האמונה שלנו, אל שיר חיינו, אל מכון ששם האמת העליונה שוכנת בכל יפעתה והדרה...עכ"ל (נדפס לראשונה מכת"י).

בענין מהותה של 'פרק שירה' הנאמר ע"י חלקי הבריאה וברואים שונים, נכתב בספר הרופא לשבורי לב עפ"י שיחותיו של הרב הלל זקס זצ"ל (שמות ח"א בשלח מאמר כל האומר פרק שירה) וזלה"ק:

...כתב הרמ"ק שכשם שהכלי מעיד על יוצרו ועל שלמות מחשבתו בעשייתו, כך כל הברואים מעידם על יוצרם שעשאם בתכלית החכמה, והשירה שהם אומרים, היא עצם הוויתם. שעצם הוויתם בשלמותם, היא השירה אשר משוררים לבוראם...[ובהמשך דבריו כותב הרב זקס]: ...שענין השירה היא להשיג את שרשו[2]...

היסודות הראשונים לקביעת שירת הים

בסידור צלותא דאברהם (טשכנוב. בביאור 'אז ישיר') כתב: המנהג לקרותה בכל יום יסודו בזהר (בשלח נ"ד ע"א) כל בר נש דאמר דא שירתא בכל יומא [ומכוון בה זכי למימרא לעלמא דאתי. תרגום: כל אדם שאומר  שירה זו בכל יום ומכוון בה, יזכה לאומרה לעתיד לבוא]. וכן (שם תרומה קל"א ע""ב) בההוא זמנא דמסיימי ישראל שבחי דאינון תשבחן דדוד מלכא כדין תשבחתא דשירתא דימא [תרגום: בזמן  ההוא שמסיימים ישראל את השבחים של תשבחות של דוד המלך, אז אומרים השבח של שירת הים] .

בסדר רב עמרם גאון מובאת רק בסדר שחרית של שבת[3] בעל מחזור ויטרי[4] מצטט תשובה של קהל רומי וז"ל: מנהג הל רומי וכל הקהילות אשר בסביבותינו ואשר בספרד מיום גלות ירושלים ועד עתה, לאמרה בכל יום, זולת תשעה באב שאין אומרים אותה משום אבל וכו' אבל שירת הים חובה עלינו לאמרה. רמב"ם הלכות תפילה ז' (הי"ג) מביאה רק כמנהג [וזלה"ק], יש מקומות שנהגו בהן לקרות בכל יום אחר שמברכין ישתבח שירת הים ואחר כך מברכין על שמע, ויש מקומות שקורין שירת האזינו, ויש יחידים שקורין שתי השירות הכל לפי המנהג. בעל האשכול כותב [הלכות תפלה וק"ש אות ה': והיה מצד הדין לומר ישתבח אחר כל הנשמה ת"י [תהלל יה] שהוא סוף פסוקי דזמרא אלא שנהגו להוסיף, לך ה' הגדולה, ושירת הים. והמחוור לומר ישתבח אחר 'ועתה אלקינו מודים אנחנו לך וגו' שהן משירי דוד ולומר עליהן ישתבח ואחר התפלה יאמרו  אתה הוא לבדך וגו' והשירה, דבין ישתבח ליוצר אור לא יפסיק...]: ועוד מוסיפין לומר השירה והמנהגות וכך נוהגין...הראשון שמזכירה כמנהג קבוע שנתקבל בכל התפוצות הוא בעל המנהיג [דיני תפלה סימן כ"ד] ...ובכל גבול ישראל אומר'[ים] השירה, ואין ראוי לדלגה  צריך להזכיר שבח הגאולה הראשונה, דכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. אך בט' באב שמעתי שמדלגין אותה בארץ ישראל ובבבל...עכ"ל הסדור צלותא דאברהם.

הכפלת הפסוק ה' ימלוך

בשלמי צבור לרב ישראל יעקב (דיני תפלה נוסחאות בזמירות אות כ"א) הביא עפ"י הכלבו והאבודרהם, שנהגו לכפול פסוק ה' ימלוך, להזכיר שבו נשלמה השירה. ואותן הפסוקים שאומרים אחריהם אינן מן השירה. וכן הביא דברי ספר הכוונות שיכפול הפסוק פעמיים יאמרנו בלשון הקודש, ופעם בלשון תרגום.

מוס'רים המיישרים לב היהודי לשורר השירה

בספר כף החיים לרב חיים פלאג'י זלה"ה (סימן י"ב אות כ"ד) כתב וזלה"ק: אחת מעשר סגולות שמכפרין עוונותיו של אדם בלי סיגוף ועינוי הוא מי שקורא 'ויושע' בשמחה ובנגון, כמו שאמרוהו ישראל בקריעת ים סוף, ולכן צריך לאומרו בנגון הטעם כקורא בתורה, ורמוז בתורה לדורות, מדכתיב 'ויאמרו לאמר'...עכ"ל הרב פלאג'י.

בהערות המהדיר (שיח ישראל ירושלים) הפנה לדבריו של הרב אליעזר פאפו זלה"ה בחסד לאלפים (סימן נ""א אות י"ב) וזלה"ק: הפליגו בזהר הקדוש (שם) באמירת שירת הים וסודה אחר פסוקי דזמרה, שהיא עילוי מאוד ונחת רוח לשכינת עוזנו, ועל כן צריך לאומרה בשמחה רבה ובנעימה...והן אמת כי השמחה לאיש אינה כל כך בידו, והעיקר תלוי בטהרת הנפש, כמו שכתבתי במקומות אחרים, אבל עכ"פ בכל כי הא צריך האדם לקיים 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה' עד כי יתן האיש את רוחו לעורר  את האהבה ואת השמחה בחשוב מחשבות טהורות ימצא מקום לשמוח, וישמח לבו ויגל כבודו, כי הנה בנוהג שבעולם האיש אשר ירויח או יהיה מוצא שלל רב, לפי חשיבות הדבר אשר תמצא ידו ולפי אהבתו, כך תרבה ותגדל שמחתו...והנה בקריעת ים סוף הראנו ה' אלקינו אהבתו וחמלתו, כי שידד המערכות ומלך צדיק וישר עשה עמנו לפנים משורת הדין...ואם יש אהבה גדולה מזו שמלך גדול ונאור יעשה דבר שקשה לו בשבילנו, עד שכל הדבר הקשה דימו אותו לקריעת ים סוף, כמאמר רז"ל (סוטה ב' ע"ב) קשים לזווגם כקריעת ים סוף, קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים  סוף (פסחים קי"ח ע"א).

ולא את אבותינו בלבד אהב ה' אלא גם אותנו, שבכל פעם שאנו אומרים שירת הים בשמחה, מתעורר אותה אהבה לפדות את נפשותינו שלא ישטפונו המים הזדונים, ומטהרנו מעוונותינו וחטאתינו, ושופך חמתו על הגוים, כאמור בשירה בלשון תפילה, שאנו מתפללים 'וברוב גאונך תהרוס קמך'...וכי יתן לב אל השירה ימצא בכל תיבה ותיבה מקום לשמוח...אמנם לא יכוון להנאתו כדי שימחלו לו עוונותיו, אלא כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו שיש לו נחת רוח גדול מזה עד שמשלם שכר טוב בעדו, אשרי ילוד אשה שזוכה לעשות נחת רוח ליוצרו...עכ"ל החסד לאלפים.     

בשיח יצחק לרב אליהו סלימאן מני זצוק"ל[5] שער האהבה (מוסר לשירת הים, מהדורת הרב יוסף אוחנה קרית מוצקין תשע"ו עמ' רס"ז) ...כמה צריך אדם להתלהב ולאומרה בשמחה רבה...[ובפרט] שכתב רב האר"י ז"ל שכל האומר שירת הים בכוונה מוחלים לו על כל עוונותיו. כמה ידרש לו להשתדל לאומרה בשמחה, וידמה למי שנשברה ספינתו בים ונזדמן לו נסר אחד אשר עמד עליו לבלתי בא במצולות ים, הלא כמה יש לו להביט עליו באימה עד אשר יגיע הנסר ליבשה וינצל מלב ימים...כן השירה הזאת היא כנסר להציל האדם מלב ים היצה"ר... ויתן אל לבו שכמה פעמים התיש כח של מעלה ע"י עוונותיו, כמו שנאמר צור ילדך תשי, והן עתה יאזור כגבר חלציו להתעורר בשירה זו בחשק נמרץ להוסיף כח למעלה, ושב ורפא לו. ויצייר בדעתו שאם הוא משורר לפני המלך ושירתו וקולו ערבה למלך, כמה ישתדל להנעים קולו יותר, וק"ו שצריך האדם להתחזק בשירתו לפני בוראו, מאחר שהקב"ה וכל פמליא דיליה שמעין בקליה...עכ"ל הרב שיח יצחק זיע"א.

שיר לשורר השירה בישרות

בספר של אחד מגדולי וצדיקי בבל הרב ששון בן הרב מרדכי משה זלה"ה מזמור לאסף, הביא כדרכו בקודש בל הספר דברי מוסר נעימים ולאחריהם חרוזי'ם לחרו'ז ולחזר'ת הנשמה ליוצרה (מוסר לשירת הים):

והשתוקק בשירת ים לקראה               בחשק רב כנפש הצמאה

כאילו נפשך עברה ובאה                  בנבכי ים ושם נעה ולאה

והיה לה בחסד אל פליאה                 וממות משכוה ויצאה

אזי אין לה בעולמה הנאה                 ואך הלל ושבח אל מלאה

הכי תראה לעצמך כמציאה               ועיניך לבד לאל נשואה

ואם כן תעשה היא לך רפואה             לכל עוון וכל חטאת וחלאה

הטעמים לאמירתה בכל יום

בספר מקורי התפלה (ח"א עמ' 83) לרב אפרים זלוטניק שליט"א, הביא כמה טעמים מהראשונים, ביניהם:  הטור (סוף סימן נ"א) ... ובתקון הגאונים יש נוהגין לומר ויברך דוד...ושירת הים. והטעם לפי שכל אותם ט"ו לשונות של שבח הסדורים בברכת ישתבח, דורש במכלתין [מכילתא בשלח מסכת דשירה פ"א] מתוך שירת הים ומתוך אותן פסוקים של ויברך דוד. כך כתב גם בסידור רבינו שלמה המיוחס לרבי שלמה מגרמייזא (עמ' ע"א –ע"ב. חברם של רבי יעקב ב"ר יקר ורבי קלונימוס איש רומי רבותיו של רש"י. נדפס לראשונה מכת"י ירושלים תשל"ב). עוד הביא ממחזור ויטרי (תשעה באב שם) ...לפיכך תקנו רבותינו לומר עמהם [עם פסוקי דזמרא] זו השירה, שהיא על מפלת אויבינו, ולתת שבח למפליא פלאות ולברך את שמו לפניהם ולאחריהם, לפניהם ברוך שאמר ולאחריהם ישתבח...ובבית יוסף (טור שם) כתב שיש בה ע"ב אותיות של קדושה.

ראה עוד בספר שלום עבדו לרב עובדיה הדאיה זצ"ל (בעהמ"ח שו"ת ישכיל עבדי) בפרשת בשלח בדרוש א' ביאר בהרחבה ענין חובת השירה בכל יום. (תו"ד כל  המודה בניסו זוכה ונעשה לו נס אחר, וזה מגיע לו מצד הדין לא מצד החסד...ע"י אמירת השירה שמודה לה' יתברך על הנס הגדול, הוא דומה בדומה לשינוי מערכת במזונותיו של האדם, אז בהכרח שיגיע לו נס כזה שנולד שלא בשעת מזוני. [מבוסס על ביאור דברי חז"ל (שבת קנ"ו ע"א) אמר רבי יוחנן אין מזל לישראל...]

השגת האמונה בביטול ההשכלה

במאיר עיני חכמים החדש לרב מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה זצוק"ל כתב בפרשתנו (ד"ה וירא ישראל...ויאמינו) ונראה לבאר ענין קריעת ים סוף, דהנה נודע דקלי' מצרים היה לקלקל הדעת ולנטות אחרי מינות שיתור האדם אחר דעתו ושכלו בחקירות, וזה היה כחו של פרעה מלשון 'גילוי' והתפשטות שלא האמין רק מה שנתברר ונגלה לו, ולכן כשבאו לים סוף נטבעו המצרים בים, דאנשי מצרים טבעו בים דלמטה ע"י השר של מצרים שהוא הקלי' של המינות נתבטלה, אז כשבאו ישראל אל הים וראו שיש דבר בעולם שכלה בו כח השגת שכל האנושי ולזאת נקבע בליבם אז אמונה שלימה – ויאמינו בה'...

נצחיות השירה

בספרו של הרב אלימלך בר שאול זצ"ל מן הבאר תיאר ביד אומן השתלשלות השירה במהלך הדורות. ואלו מקצת מדבריו (פרשת בשלח): ...'אז' [ישיר] האמור פה, גובה עצום לו, הוא מתנשא על פני כל העבר, וצופה אל פני כל העתיד. כל העבר נתגלגל לתוכו, וכל העתיד מקופל בתוכו. כל גובה וגדלות של כל גדולי הדורות וכל מאורות מאורעותיהם, כולם הצטרפו אל גובה המעמד על שפת הים, והזקיפו אותו לגובה נשגב ביותר. וממרומי גובהו הוכשר להאציל אורו על פני העתיד הגדול עד אחרית הימים. בין העבר הגדול והעתיד הגדול עומד ה'אז' של שירת ים סוף, כמגדל אור מזהיר...בזכות האמונה שרתה  עליהם רוח הקודש ואמרו שירה (שמות רבה כ"ג)...מכאן יש לשמוע כי  שירה אמיתית היא ביטוי של אמונה שלימה, ואין השירה ראויה לשמה אם אין צמיחתה הרוחנית נפשית מן האמונה הממלאה את הלב ועוברת על גדותיו בשפע...

שירת אמת מקורה באמונה...שירה אמיתית היא שירת הנשמה, ואין נשימה לנשמה אלא באוויר האמונה. כל שירה שאינה ממין זה, יש בה אולי גם חכמה וגם מלאכה, אבל אין בה אמת של שירה. שירה אמיתית היא במהותה ספור שבחו של עולם, ושל בורא העולם ומקיימו ומנהיגו. כשם שהשירה היא יעוד חייהם של כל היצורים [עפ"י מדרש אותיות דרבי עקיבא, אל"ף] כך היא סוד עצם קיומם. היא כח החיים הפנימיים שלהם...כל מי שאינו מתעלם ומתרחק מסוד מהותו, מהיכל נשמתו, קרוב לאמונה ולשירה. כל אדם שיש בו כח רכוז להיות שרוי אצל עצמו ועצמיותו הנפשית, יקשיב היטב למנגינת האמונה ורוח שירתה. עם 'ויאמינו' תתחדש אמונתנו, עם 'אז ישיר' יצרף כל לב בריא החי באמונתו את עצמו לשירה הנצחית של האמונה. עכ"ל הרב בר שאול זצ"ל. (ראה לעיל תחילת דברינו ד"ה 'שירת אמונת החיים' דבריו של הרב הלל זקס זצ"ל)  

שבת שירה וט"ו בשבט

בספר יכהן פאר האדמו"ר הרב חנוך צבי הכהן מבענדין (חתן ה'שפת אמת' זיע"א) כתב וזלה"ק: 'היהודי הקדוש' [רבי יעקב יצחק מפשיסחא] אמר, שֶיֶָגַע עצמו אחד בעולם, והרגיש מרירות אחד בעולם ומצא עומק אחד בעולם, וזה היה אז בבני ישראל שהיה להם רודף מכל צד [יגיעה], הים מלפניהם והשונא רודף, ולזה אח"כ מצאו עומק, ראתה שפחה על הים וכו' (מכילתא פרשת השירה פ"ג) ואח"כ שוב ויבואו מרתה וכו' וישלך (שמות בשלח ט"ו כ"ג), הרדופני היה וכו' (שמות רבה נ' ג') היינו להרגיש המרירות ועל ידי זה וימתקו המים - באו לאור גדול יותר ולעומק וכו', ואין שיעור לזה.

וזהו חמישה עשר בשבט, דאדם עץ השדה (דברים כ' י"ט) בכל פעם התחדשות יותר וענין חדש ונעשה בעצמו פרי חדש, והכל בכח התורה כל ההתחדשות, דאין שיעור כמה כל אחד יכול לחדש תמיד בכח התורה.