"וידבר ה' אל משה לאמר. קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא. ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ. היום אתם יצאים בחדש האביב. והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבתיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה. שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג לה'. מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך. והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים. ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. והיה כי יבאך ה' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבתיך ונתנה לך. והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'. וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וכל בכור אדם בבניך תפדה. והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכר אדם ועד בכור בהמה על כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה. והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (שמות יג,א-טז). 'ביאה דכתב רחמנא גבי תפילין ופטר חמור למה לי? ההוא מיבעי ליה לכדתנא דבי ר' ישמעאל: עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ' (קידושין לז,ב). מדוע יש קשר בין התפילין ובין א"י, שלכן בזכותה נכנסים לא"י (וכן מן הסתם מתחזקים על ידה להתחבר לא"י, לישובנו בה, כיון שמקשרת לא"י)? מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א שבא"י חיים את חיי המעשה, חיי חול, שלא כזמן המדבר שכל צרכם בא מהשמים. לכן בא"י חשוב הקשר לתפילין, שהם מקשרות בין היד לראש, בין הרוח והמעשה, שכך הן 'מאפשרות את הגשמת החזון הרוחני במציאות החומרית' ('הגלות והגאולה' עמ' 167). נראה שלכן מופיע בפרשתנו התפילין ביחד עם פטר חמור (וכן בגמ' מביאים את שניהם יחד), כרמז להחיל את הקדושה בחומר, שחמור מרמז על חומריות, ולכן פטר חמור, שנפדה בשה שניתן לכהן והוא חולין ('"תפדה בשה" – נותן שה לכהן, ופטר חמור מותר בהנאה, והשה חולין ביד כהן'. רש"י פס' יג) מרמז על חיבור בין החולין לקודש, שהחולין מתקדש, וכך במקום חמור שמדגיש את החומריות הוא נפדה בשה, וניתן לכהן, וכך הוא חולין שקשור לקדושה (שהכהנים מוקדשים לעבודת ה' במקדש), ע"י תיקון החומריות (שזהו הפדיון מחמור לשה, כנגד הפחתת החומריות הגסה). גם בכור הבהמה הטהורה מרמז על קישור לה', שהוא ניתן לכהן שמקריבו ואוכלו כקדשים קלים, לרמז על העלאה מהבהמיות לקדושה. שזהו העניין המיוחד שבא"י שפועלים בחיי החול, ולכן צריך חיזוק לקשר לקודש. יותר מזה, בא"י יש עניין מיוחד של חיבור בין הקודש והחול, כמו שפירות א"י קדושים מדבקות השכינה בארץ (הב"ח. טור או"ח סימן רח), לכן יש עניין מיוחד בבכור בקשר לא"י, ששניהם חיבור החול לקודש, שמגלה בחול את הקודש שבו. נראה שזהו גם עניין התפילין שנאמר עליהם: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח,י) '"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". תניא, ר"א הגדול אומר: אלו תפילין שבראש' (מנחות לה,ב). בתפילין שם ה' עלינו, שמחילים עלינו בגלוי את שם ה', שמראים ומדגישים בזה את חיבורנו לקודש, לה', וכך זה משפיע גם על כל מה שקשור בנו בחול, להתקדש. לכן התפילין מקושרות ליציאת מצרים ("והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים") ששם שקענו בחול, עד שהגענו לשער המ"ט, ולכן ה' הוציאנו מהר כדי שלא נאבד שם. שזהו עניין המצה, שגם היא מובאת בפס' כאן. בא"י זה ההיפך, שאנו במקום ליפול בחולין, אנו מרוממים אותם. וכן בכל מעשינו בעולם אנו מקשרים לקודש, מגלים בו את שם ה', שזהו התפילין שיש בהם את שם ה' (אמנם ר"א אומר תפילין של ראש, אבל זה בשל שמתייחס לפס' "וראו" שזהו תפילין של ראש שהם גלויות, שלא כשל יד שהם מכוסות. אבל בשניהם יש את שם ה'. שיחד בשניהם יש את השם שד'י, והוא שם של דרך הטבע [ראה 'תורת המקרא' “וארא”, למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א] שנראה שזהו רמז שמקדש את הטבע – החול, לה'). ובהם אנו מחברים בין הצד הרוחני שמודגש בתפילין של ראש – שכנגד לימוד תורה שבה מתדבקים בה'. ובתפילין של יד – שכנגד המעשים שאנו פועלים בעולם. לכן הגמ' מדגישה פטר חמור ותפילין, שפטר חמור זהו כנגד מצרים שבנ"י יצאו משם ('"פטר חמור" – ולא פטר שאר בהמה טמאה, גזרת הכתוב הוא. לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים. ועוד שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים [שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים] טעונים מכספם ומזהבם של מצרים'. רש"י פס' יג). שהחמור נפדה בשה, שהשה הוא כנגד בנ"י (ירמיהו נ,יז) שכך מרמז שבנ"י יצאו ממצרים, שהיו עבדים במצרים – רכוש המצרים, לכן פודים שה מחמור, כמו שבנ"י יצאו מעבדות מצרים. (לכן זה גם מרמז על לקיחת הכסף ממצרים בחמורים, שזה כתשלום על עבודתם). ולכן "אם לא תפדה וערפתו וכל בכור אדם בבניך תפדה" (יג), שאם לא תדפה זה כעין שלא הוציאו את בנ"י, שלכן מתו הבכורים של מצרים (שנמשלים לחמורים), ולכן וערפתו, ומיד נאמר על פדיון אדם, להדגיש שזה כנגד מיתת בכורי מצרים (בכורי אדם) [וע”י הפדיון שזהו כיציאת מצרים, לא מתים יותר]. כל יציאת מצרים הייתה כדי לבא לא"י ולתקן את העולם בקדושה, לכן מקשרים בגמ' את פטר חמור ותפילין לא"י, שיצאנו ממצרים, ממקום הטומאה, לא"י למקום הקדושה ותיקון העולם, והתיקון נעשה ע"י תורה ומצוותיה, שזהו שבתפילין יש ארבע פרשיות מהתורה (ודווקא ארבע כנגד ארבע לשונות של גאולה [“והוצאתי" וגו']). והתפילין מעור בהמה, שגם זה מרמז על תיקון מהבהמיות לקודש. גם נראה שתפילין של ראש זה כנגד מעשה ה', שעשה מעל הטבע ליציאתנו ממצרים (ולכן בראש, כעין בלי מעשה שלנו), וביד זה כנגד המעשה שלנו, שאנו נלחמים על א"י, שכאן פועלים בדרך הטבע. ויחד שני התפילין מרמזים שמעשה הניסים העל טבעי, והמעשה הטבעי כביכול, הכל הוא נס מה', רק שכאן הוא גלוי וכאן הוא נסתר. לכן בתפילין נעשה "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", כמו שביציאת מצרים ע"י קריעת ים סוף נפל פחד על כל העמים (כמו שנאמר בשירת הים), ששניהם זהו גילוי ה', רק שבקריעת ים סוף זה בגלוי (ולכן גם התנבאו), ובארץ זה בניסתר, בדרך הטבע כביכול.