בפרשתנו מופיעות שתיים מפרשיות התפילין, כשהפרשיה השנייה חותמת בפסוק "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך".

המילה "טוטפת" היא יחידאית במקרא, כלומר: אינה מופיעה בשום מקום נוסף שיוכל לעזור לנו לעמוד על משמעותה. גם התרגומים לארמית (אונקלוס ויונתן) אינם מסייעים לנו כאן, כיוון שהם מפרשים - "לתפילין", אך לא מפרשים את המילה המקורית. המילה "תפילין" פירושה - כלי המשמש לתפילה.

אז מה זה טוטפת?

יש שלושה הסברים במפרשים:

1. רש"י (ע"פ המדרש) - מפרש ע"פ השוואה לשפות זרות: "טוט" בכתפי = 2, ו"פת" באפריקי = 2. השפות האלה לא כ"כ מוכרות היום, אך הגיוני לשער ש"כתפי" היא "קופטי" - השפה המצרית העתיקה. המצרים מכונים ביוונית ומכאן גם בשפות אירופאיות נוספות - "Egyptian" - ומכאן בגמרא: הקורא את המגילה בגיפטית לגיפטים. ג' וק' מתחלפות (שתיהם עיצורים הבאים מהחך), וכך הגיפטים הפכו לקופטים, ובשיכול עיצורים הפכה הקופטית הפכה לכתפי.

לפי דעת רש"י, יש כאן שימוש בשם מצרי (המורכב מהשפה המצרית והאפריקאית - הקרובה לה). מעניין להוסיף שהמלכים הפרעונים המצרים היו חובשים קמיע בצורת נחש על מצחם, בצורה המזכירה תפילין - וכך נמצא בציורי קיר בפירמידות ובמומיות חנוטות (זה מוסיף משמעות לסימן בבליעת המטה את הנחשים, ובנבואת יחזקאל בה מתואר פרעה - "התנין (=נחש) הגדול הרובץ בתוך יאוריו"). מפתיע עוד יותר, ששם הקמיע מופיע בכתובות כ-"ddf" - לא רחוק מ"טוטפות"). 

אם כן, יוצא שהמצווה מבטאת שאנו מחליפים את האמונה המצרית ועונדים במקום זאת על הראש את אמונתנו בה' שהוציאנו ממצרים.

השל"ה הקדוש מעיר ומאיר שאין הכוונה שהתורה דיברה בלשון זרה, אלא שבבריאת העולם כולם דיברו לשון הקודש, ובדור הפלגה נחלקו הלשונות, ובכל שפה נתערבו קצת מילים מלשון הקודש, וחז"ל באו להוכיח שבעברית פירוש המילה הוא שניים מכך שכן נשתמר מלשון הקודש בחלק מהשפות. 

דרשה מעניינת על השפות כתפי ואפריקי דורש  ה"שפת אמת", המבאר כי בתפילין יש שתי פרשיות (שמע והיה אם שמוע) ובהן נתינת כתף לאמונה בה' (כתפי), ושתי פרשיות (קדש והיה כי יביאך) שבהן התרחקות מהכפירה (אפריקי מלשון פריקת עול). 

פירוש שני הוא של המדקדק מנחם, המקשר את המילה להטפה, ומכאן מסביר שהכוונה לדיבור. לפי זה הכוונה היא שדברי התורה יהיו דיבורו של האדם שישכון במחשבתו שהיא בין עיניו. פירוש זה מסוכן מאוד שכן הוא מתאים לפרשנות הקראית שביארה שאין כאן ציווי על קשירה ממשית, אלא לשון מושאלת שנועדה לבטא שהדברים יהיו בחשיבות ו"ילכו איתך", כמו בפסוקים "שימני כחותם על ליבך" (שיר השירים) או "חסד ואמת אל יעזבוך, קשרם על גרגרותיך, כתבם על לוח ליבך" (משלי ג', ג'). באופן מפתיע, גם הרשב"ם ביאר שמדובר באלגוריה! 

הראב"ע, אף שהוא נודע כפרשן פשטי שלא מהסס לחלוק על מדרשי חז"ל, במקום שהדבר סותר את ההלכה - הוא תמיד מזדעק ומוחה בתוקף. וכך גם כאן, הוא דוחה בגלל כפל הטי"ת, ומסיים "ומה שהעתיקו רבותינו לכתוב הפרשיות הוא האמת... (ולגבי פירוש הרשב"ם) הוא דבר רחוק בעיני". הוא מסביר שאנו מפרשים כמשל דווקא במקום שהתוכן מוכיח שזו הכוונה, כמו הפסוק במשלי, שנמצא בתוך ספר משלים, או ציוויים שלא ניתן לפרשם כפשוטם, כמו "ומלתם את ערלת לבבכם". הרמב"ן מוסיף עוד קושי בפירוש זה, שכן גם הטפה אין פירושה דיבור, אלא ירידת משקה (נטף, טפטף), ורק בהשאלה היא משמשת לדיבור שמוריד את הדברים בנחת לתוך הלב, כמו טל. מאות שנים מאוחר יותר מייחס גם שד"ל לפירוש הקראי ומקשה: כיצד יתכן לדעת איזה פסוק הוא ציווי כפשוטו ואיזה הוא לשון מושאלת? לכן עדיף לקבל את המסורת ולקיים כפשוטו, כשבקיום המעשי כלול גם הכוונה המושאלת (כשאנו מניחים את התפילין הפיזיות אנו חושבים גם על הכוונה, כפי שאומרים ב"לשם ייחוד": "הִנְנִי מְכַוֵּן בַּהֲנָחַת תְּפִלִּין לְקַיֵּם מִצְוַת בּוֹרְאִי שֶׁצִּוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". וְהֵם אַרְבַּע פַּרְשִׁיּוֹת אֵלּוּ. שְׁמַע. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ. קַדֶּשׁ. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ. שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִחוּדוֹ וְאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ בָּעוֹלָם. וְשֶׁנִּזְכֹּר נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ בְּהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. וַאֲשֶׁר לוֹ הַכֹּחַ וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנוֹ: וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ עַל הַיָּד לְזִכְרוֹן זְרוֹעַ הַנְּטוּיָה. וְשֶׁהִיא נֶגֶד הַלֵּב לְשַׁעְבֵּד בָּזֶה תַּאֲוַת וּמַחְשְׁבוֹת לִבֵּנוּ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. וְעַל הָרֹאשׁ נֶגֶד הַמֹּחַ. שֶׁהַנְּשָׁמָה שֶׁבְּמֹחִי עִם שְׁאָר חוּשַׁי וְכֹחוֹתַי כֻּלָּם יִהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ".

הרמב"ן מסביר שפירוש המילה טוטפת הוא תכשיט התלוי על המצח, כפי שחז"ל השתמשו במילה (לאו דווקא בהקשר לתפילין), כשציינו תכשיטים שאסור לצאת בהם בשבת במקום בו אין עירוב: "לא תצא אישה... בטוטפת" (שבת ו', א'), ופירשו בגמרא: "איזו היא טוטפת? כל שקשורה מאוזן לאוזן".

ומסיים הרמב"ן: "והם (חז"ל) בעלי הלשון, שמדברים בו ויודעים אותו - ומהם ראוי לקבל" - כלומר: למרות שאיננו מבינים מאיזה שורש המילה, ויש לנו סברה לדמות לשורש בעל משמעות שונה - החוקר לא יכול לשנות מהמשמעות שנוהגת אצל דוברי השפה כשפת אם. חיזוק לדעה זו ניתן למצוא בתרגום יונתן במקומות אחרים, שתרגם את המילים "אצעדה" ואת המילה "פאר" (ביחזקאל - "פארך חבוש עליך") כ"טוטפת". 

התוספות (מנחות לד:) פירשו שהשורש המילה הוא ארמי, מהמילה "טייף", שפירושו: מתבונן, מביט, ומפני שהם בין העיניים נקראו כך. במקביל, השם העברי לתכשיט התלוי על המצח בין העיניים הוא "ציץ" הגזור מ"להציץ", שגם הוא מורה על הבטה. 

"דעת מקרא" (פירושו של עמוס חכם) מציע לגזור את המילה מהשורש "נטף", אך לא במשמעות מושאלת כדברי מנחם, אלא כפשוטו: תכשיט התלוי במצח ורצועותיו משתלשלות ונוטפות כלפי מטה, כנהוג. 

באופן מעניין, המגיד מקוזניץ "מציל" את הרשב"ם, באומרו כי דבריו נכונים בשבת ובחגים, בהם לא מניחים תפילין - אך אנו זוכרים במחשבה את יציאת מצרים. אך בשאר ימות השבוע יש להניח תפילין ממשיות כשאר הפירושים, בכדי להתקשר לה' במחשבה, בדיבור ובמעשה.