הפינה הלשונית / איתיאל ספרלינג

שמו של משה

דווקא בפרשת שמות - למשה רבינו אין שם. הוא לא בן עמרם ויוכבד, אלא בן איש לוי ובת לוי, ומאומץ ע"י בת פרעה (גם היא חסרת שם). גם לו עצמו אין שם עצמי, רק המאמצת נותנת לו שם, וגם הוא לא שם מהותי, אלא רק מציין כיצד הגיע לידיה.

חז"ל מביאים ששמו הפרטי היה טוביה, ועוד שמות. אבל מדוע התורה מסתירה את שמו ואת שמות מולידיו ומגדליו? אין הדבר אומר אלא דרשני!

רק בפרשה שלנו, באמצע עניין, עוצרת התורה ומספרת את כל ייחוסו, מעמרם ויוכבד ועד ללוי בן יעקב.

עוד נשים לב, שדווקא השם "משה" הוא אותיות "השם"!

שם הוא מהות האדם. הוא מבטא שליחות. לכן הוצרך אדם הראשון לקרוא שמות לחיות, לכן שמם של אברהם, שרה ויעקב משתנה כדי לתת להם ייעוד חדש, לכן משה משנה את שמו של יהושע לפני צאתו לשליחותו, ולהבדיל, כשמלכי האומות רצו להביע את שלטונם על ישראל, הם שינו את שמותיהם של מלכי יהודה, וכן את שמות חנניה, מישאל ועזריה.

משה אמנם נולד כ"טוב", אבל מה המשמעות של הטוב אם הוא לא ישפיע הלאה? לכן בפרשת שמות, כשתהליך הגאולה עדיין לא התחיל, אין משמעות לשמו של משה. כשתינוק נמצא במעי אמו - עוד לא קוראים לו שם. רק בלידתו מעניקים לו שם, כי כבר יש לו משמעות והשפעה בעולם (לצערנו ראינו זאת לא מזמן, בפטירת התינוק הקדוש עמיעד ישראל הי"ד, שזכה לשם בשל ההשפעה האדירה שהשפיע על כל העם בהבלחתו הקצרה לעולם). כשבני ישראל היו משועבדים במצרים - עוד אין להם שם, הם כעובר במעי אמו. רק בגאולה הם נולדים ומקבלים שמות (ואכן נראה בהמשך, במיוחד בספר במדבר, התעסקות רבה בשמות וייחוסי עם ישראל).

לכאורה היה נכון יותר לקרוא למשה "מָשׁוּי" (בנפעל - סביל), ולא "מושה" (בניין קל - פעיל). אלא שמהותו של משה כבר מלידתו היא להכיר טובה. משו אותו - ולכן כל חייו הוא ימשה אחרים. הוא יציל את האיש העברי ממכת המצרי, את בנות יתרו מהרועים, ובעיקר את בני ישראל משעבוד מצרים.

הדבר הזה קורה לבן עמרם ויוכבד. היכולת בשיא השעבוד ועבודת הפרך להאמין, הן בה' (יוכבד = כבוד לה') והן בעם ישראל (עמרם - עם ישראל גדול ורם) - היא מעניקה את היכולת להוליד בן גואל.

הרש"ר הירש מעיר את עינינו עוד ומבאר:

ייחוס משה לבן לוי ובת לוי, מראה על השלמת הייעוד של שבט לוי: "אחלקם ביעקב" - לשבט זה לא תהיה נחלה, הוא לא יתעסק בעצמו, אלא הוא מחולק לכל עם ישראל, כדי לקדם אותם. וזה מתבטא בראש ובראשונה אצל משה.

מאידך, כאשר משה יתחיל בפעולות גאולה מעשיות (תחילת פרשת וארא) חשוב להדגיש שמשה היה איש ולא א-ל. ולכן התורה עוצרת באמצע תיאור השליחות לפרעה ומציינת את ייחוסו (שלו ושל אהרון) במדוייק, להראות שהוא ילוד אישה, בן עמרם ויוכבד.