"ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם" (בראשית מח,ז). '"ואקברה שם" – ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי. אבל דע לך שע"פ הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיהו לא) "קול ברמה נשמע" וגו', והקב"ה משיבה "יש שכר לפעולתך נאם ה'” וגו' "ושבו בנים לגבולם"' (רש"י). במדרש מובא דברי רחל בזמן הליכתם לגלות: '… בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה רָחֵל אִמֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרָה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ שֶׁיַּעֲקֹב עַבְדְּךָ אֲהָבַנִּי אַהֲבָה יְתֵרָה וְעָבַד בִּשְׁבִילִי לְאַבָּא שֶׁבַע שָׁנִים, וּכְשֶׁהִשְׁלִימוּ אוֹתָן שֶׁבַע שָׁנִים וְהִגִּיעַ זְמַן נִשֹּׂוּאַי לְבַעְלִי, יָעַץ אָבִי לְהַחְלִיפֵנִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִיל אֲחוֹתִי, וְהֻקְשָׁה עָלַי הַדָּבָר עַד מְאֹד כִּי נוֹדְעָה לִי הָעֵצָה, וְהוֹדַעְתִּי לְבַעְלִי וּמָסַרְתִּי לוֹ סִימָן שֶׁיַּכִּיר בֵּינִי וּבֵין אֲחוֹתִי כְּדֵי שֶׁלֹא יוּכַל אָבִי לְהַחֲלִיפֵנִי, וּלְאַחַר כֵּן נִחַמְתִּי בְּעַצְמִי וְסָבַלְתִּי אֶת תַּאֲוָתִי וְרִחַמְתִּי עַל אֲחוֹתִי שֶׁלֹא תֵצֵא לְחֶרְפָּה, וְלָעֶרֶב חִלְּפוּ אֲחוֹתִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִילִי, וּמָסַרְתִּי לַאֲחוֹתִי כָּל הַסִּימָנִין שֶׁמָּסַרְתִּי לְבַעְלִי, כְּדֵי שֶׁיְהֵא סָבוּר שֶׁהִיא רָחֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּכְנַסְתִּי תַּחַת הַמִּטָּה שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב עִם אֲחוֹתִי וְהָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ וְהִיא שׁוֹתֶקֶת וַאֲנִי מְשִׁיבַתּוּ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּדֵי שֶׁלֹא יַכִּיר לְקוֹל אֲחוֹתִי וְגָמַלְתִּי חֶסֶד עִמָּהּ, וְלֹא קִנֵּאתִי בָּהּ וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה. וּמָה אֲנִי שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וָדָם עָפָר וָאֵפֶר לֹא קִנֵּאתִי לַצָּרָה שֶׁלִּי וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְבוּשָׁה וּלְחֶרְפָּה, וְאַתָּה מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, רַחֲמָן, מִפְּנֵי מָה קִנֵאתָ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְהִגְלֵיתָ בָּנַי וְנֶהֶרְגוּ בַּחֶרֶב וְעָשׂוּ אוֹיְבִים בָּם כִּרְצוֹנָם. מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: בִּשְׁבִילֵךְ רָחֵל אֲנִי מַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, יד): "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ”. וּכְתִיב (ירמיה לא, יד): "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ" וגו', וּכְתִיב (ירמיה לא, יד): "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם”' (איכא רבתי פתיחתא כד). במדרש רבה מובאת דרשה אחרת על הפס' כאן: 'ורבנן אמרי: כל מי שנודר ומשהה נדרו, קובר את אשתו, הה"ד "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל"' (ויק”ר לז,א). ממילא יוצא שהטעם שמתה שם רחל היתה בשל נדרו של יעקב, ולא בשביל שתבכה על בניה? בפשטות אפשר שאין זה סותר, אלא שכיון שיעקב השהה את נדרו אז נגזר שתמות בדרך, וכיון שנגזר שתמות אז התגלגל כך שתקבר בדרך כדי לבכות על בניה. אולם אולי אפשר יותר מזה, שלכאורה מדוע צריך בכלל שרחל תקבר בדרך כדי לבכות בדרך לגלות, וכי לא יכלה לבכות ממערת המכפלה? אלא שמדוע מי שמשהה נדרו מתה אשתו? על הפס' גם מובא: 'תנא: אין איש מת אלא לאשתו, ואין אשה מתה אלא לבעלה. אין איש מת אלא לאשתו, שנאמר (רות א, ג) "וימת אלימלך איש נעמי", ואין אשה מתה אלא לבעלה, שנאמר (בראשית מח, ז) "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל"' (סנהדרין כב,ב). הרי שהאשה והאיש קשורים, וזהו משום שהם כעין אחד, מעין המובא שם קודם: 'אמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב: אשה גולם היא, ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר (ישעיהו נד, ה) "כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו"' (שם). [גולם היא – קודם שנבעלה: גולם – כלי שלא נגמר קרוי גולם, כדתנן גולמי כלי עץ טמאין'. רש"י]. שהם נעשים כעין אחד חדש ע"י התאחדותם, מהצד הרוחני. לכן מי שמעכב נדרו, בעצם בא ומראה שיש נתק בין הצדדים המחוברים בו, שיש את הצד הגשמי (אבריו) ויש את הצד הרוחני (נשמתו), ויש את הדבור שהוא המחבר בין שניהם (שהוא גשמי ומגיע מהרוחני-מהשכל). לכן כשמעכב נדרו, שמראה בכך זלזול בדיבור, עונשו הוא ניתוק מדבר המחובר לו ברוחני, שזהו אשתו, ולכן עונשו שמתה אשתו, שבכך מרגיש שניפרד חלק מעצמו ('ואין אשה מתה אלא לבעלה'). לכן נראה שכיון שיעקב חטא שעיכב נדרו, אז היה בזה פגם בכוח הדיבור, ולכן כאשר רחל באה לבכות ולסנגר על בניה, יש פגם בכח דיבורה, בשל ההקשר לעיכוב נדר, ולכן מתה דווקא בדרך כדי שתהיה קרוב למקום הליכתם, שיהיה בכך כעין חיזוק השלמה לכוח דיבורה כדי שדבריה ישמעו כראוי בשלמות. אולי גם מובא בויק"ר: 'אמר רבי שמואל בר נחמן: כל מי שנודר ומשהה את נדרו סוף שבא לידי ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע. ממי אתה למד כלהון? מיעקב. על ידי שנדר ושהה את נדרו בא לידי כולן: ע"ז מנין? (בראשית לה, ב) "ויאמר יעקב אל ביתו הסירו את אלהי הנכר". גלוי עריות מנין? מדינה, שנאמר (שם לד, א) "ותצא דינה". שפיכות דמים מנין? שנאמר (שם, כה) "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים". לשון הרע מנין? שנאמר (שם לא, א) "וישמע את דברי בני לבן"' (ויק"ר שם). ממילא כיון שיעקב בהשהיית נדרו כעין התקשר לשלושת העברות, אז כשבנ"י יצאו לגלות בשל שלושת העברות (יומא ט,ב) היה בזה כעין קטרוג כעין קשר המשך למעשה אבות, לכן רחל שמתה בדרך כעונש על השהיית הנדר, היא זו שבוכה ומסנגרת, שכעין כבר קיבל יעקב את העונש על השהיית נדרו, לכן אין להתחשב בזה כלל בכדי למנוע מלסנגר, ולכן רחל היא זו שמסנגרת, שהיא זו שמתה וחל בה ממש העונש על השהיית הנדר של יעקב. אולי לכן מבואר במדרש שרחל מדגישה מה שהיה עם נישואי לאה, לא רק בשל עצם העניין שראוי שלכן ה' ירחם על בנ”י, אלא גם כדי להדגיש שרחל היא זו שהיתה צריכה להיות האשה היחידה של יעקב, ולכן היא זו שמתה בדרך כאשתו (שהעונש חל בה מבין ארבעת נשי יעקב), ולכן היא זו שראויה לסנגר (וכן היא קשורה לכל בני יעקב בכדי לסנגר עליהם, כיון שהיא היתה הראויה להוליד את כולם כאשתו היחידה).