פרפראות לחנוכה

פתיחה[1]

לרגל אלו ימים הנכנסים ובאים

בהם נפסקה ההלכה שמוסיפין ומעלין

נלך אנו ונוסיף הארות  חדשות ומתוקות

מספרי גדולי הדורות ומעתיקי השמועות.

ההודאה על המלחמות הינה הודאה על עמידת ישראל ביהדותם

בתפלת 'על הניסים' שאנו אומרים אותה בימי החנוכה, יש לשאול מדוע אנו מודים על המלחמות? התינח על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות, מובן שאנו מודים, אבל על המלחמות מה פשר הודאה זו, להיפך אם לא היו מלחמות לא היינו צריכים לניסים ונפלאות?

אפתח במצות 'כבוד אב' ואביא מספר דבובי חן[2] לרב דב לאבלאוויטש, שהיה בבית אבי מורי אוד מוצל מאש, ר' מנחם אהרן ז"ל.

לאחר שמביא את השאלה הנ"ל כותב: ...ישנם רבים שפירשו דבמילת 'מלחמות' כונתנו על הנצחונות שעשה לנו שנתן גבורה להחשמונאים ולהצדיקים שהיו איתם, שהיה ביכולתם לנצח את היוונים. אבל פשטות הדברים לא משמע כן, כי לפי פשטות הדברים משמע דקאי על המלחמות בעצמן, שעשה לנו.

[ליסוד תשובתו מבאר כי תכלית הבריאה היתה כידוע בשביל התורה, בראשית ברא אלקים, בשביל התורה שנקראת ראשית. ומוסיף וכותב:]... תעודת אומה הישראלית היא לפעול את הדבר הזה...שתחזיק שנות מאות ואלפים בכל מצוה ומצוה של התורה, אם גם תהיה מוכרחת לסבול רדיפות, עניות ומחסורים צער ויסורים, מחמת שיקיימו את התורה, ואם תעשה אומה ישראלית זאת שנות מאות ואלפים, במשך הימים הרבים יראו שאר בני אדם מהם, החזקתם במצוות התורה ויקבלו גם האומות...לכל הפחות את יסודי אמונתנו בה' ובתורתו.

והנה כאשר חשב ה' יתברך את הדבר כך היה באמת במשך שנות האלפים, הרבה פעמים אין מספר כידוע מספרי קורות העתים, כי כמעט אין מדינה באירופה אשר...לא נשפך בה כמים הנגרים ארצה דם אחינו  בני ישראל שלא היו רוצים להמיר אמונתנו הקדושה והטהורה בלא יועיל, ומסרו אלפים ורבבות את עצמם להריגה בעד תורתנו הקדושה, כמלאים מזכרונם גם תפלותינו  הרבה פעמים בשנה. וחוץ מזה אשר רבבות הרבה מישראל סבלו לחיות חיי צער ומכאובים, עניות ושיפלות חרפות ובזיונות [כעת מתאר אפס קצהו טיפה מהים של הבזיונות המשפילים שעברו]...הנה שאבותינו סבלו כל זאת ולא היו עוזבים את אמונתם בתורה הקדושה, ושכל רוחות שבעולם לא היו ביכולתם להניע אותם מאמונתם, לזה היה כמובן טעמים רבים, אבל אחד מהטעמים העיקריים שהניע אותם לזה, להלביש אותם רצון וכח לסבול מיתות משונות ואכזריות וחיים אשר היה עוד יותר קשה ממות, אחד הטעמים לזה היה שכל דור ודור אשר באו עליו צרות ונסיונות למיניהם ... לקחו מוסר מהדורות שלפניו, אשר הערו נפשם למות בעד תורתנו הקדושה...אשר לא נסוגו אחור ובנפש שמחה בחרו במוות מאשר מלחיות חיים בלא תורה בלא אמונה ובלא דת יהודית. או בחרו בשפלות ובעניות בצרות ורדיפות מלחיות חיי נחת...

והנה עד היוונים בימי החשמונאים לא היו מלכות שהיתה גוזרת על ישראל שיעזבו את אמונתם  לחלוטין...כי בבבל בימי נבוכדנצאר לא היו מכריחים אותם לעבוד ע"ז בקביעות, והיה ביכולתם להתדבק בתורה הקדושה כאשר היו חפצים. ומלכות יוון הרשעה  היתה הראשונה אשר עשתה את הדבר הרע הזה, אשר עד זמן ההוא לא היה נשמע כמוהו בכל הארצות ובכל הזמנים שיכריחו אומה שלימה שיכתבו על קרן השור, שאין לה חלק באלקי אבותיה...[3] לכן אנו נותנים שבח והודיה להקב"ה שהיה שולח את הגזירות האלו על בני בריתו בזמנים אשר היו בהם חסידים וקדושים אשר היה ליבם כלב הארי, ולא היו נסוגים אחור בקיום מצוות התורה הקדושה משום עכוב ומשום סכנה, והיו מוסרים את נפשותם ונלחמים מלחמת תנופה גם בעד ערקתא דמסאנא, ובזה היו מראים לדורות הבאים איך צריך לאהוב את ה' יתברך ואת תורתו, בכל לב ובכל נפש, והיו פועלים במסירות נפשם שגם היום עוד יהודה עם א-ל ועם קדושים נאמן. עכ"ל הדיבובי חן. (מאמר לחנוכה לאחר פרשת מקץ עמ' מ"ה-מ"ז) 

נר שבת עדיף משום כלי מחזיק ברכה

אמר רב הונא: הרגיל בנר - הויין ליה בנים תלמידי חכמים. (שבת כ"ג ע"ב)  מפרש רש"י ד"ה בנים תלמידי חכמים: דכתיב (משלי ו' כ"ג) כי נר מצוה ותורה אור, על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה - בא אור דתורה.

ועוד בגמרא (שם) אמר רבא, פשיטא לי: נר ביתו ונר חנוכה - נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו. ומפרש רש"י: נר ביתו ונר חנוכה - נר ביתו בשבת, והוא עני ואין לו כדי לקנות שמן לשתי נרות. שלום ביתו - והכי אמרינן לקמן (שבת כ"ה ע"ב) ותזנח משלום נפשי - זו הדלקת נר בשבת, שבני ביתו מצטערין לישב בחשך.

בשו"ע (או"ח תרע"ח א') כך פסק וזלה"ק: מי שאין ידו משגת לקנות נר חנוכה ונר שבת, נר שבת קודם משום שלום הבית.

בספר תפלה למשה לרב משה בנימין מבבל זלה"ה (עמ' רכ"ח.) הספר היה טמון בכת"י כשלש מאות שנה ונחשב כאבוד. יצא בראשית תשע"ט ע"י אהבת שלום[4]) מבאר באופן דרוש נפלא דברי הגמרא הללו בחוברת אחת עם דברי חז"ל הידועים ג"כ (סיום המשניות עוקצין ג' י"ב): אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כ"ט י"א) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. [עכ"ל] ומקשה בספר הנ"ל: למה נקט 'כלי', היל"ל דבר שיחזיק ברכה בו אלא השלום. וכפי דבריו דנקט כלי וכו', משמע שמכל הכלים אין אחד מהם מחזיק ברכה אלא כלי שיש בו שלום הוא שמחזיק ברכה, לא שאר הכלים...[מתרץ בכמה אופנים ואחד מהם מבאר דברי הגמרא בשבת הנ"ל ושייכותו לחנוכה, וזלה"ק:]

...ועל זה בא רבי שמעון לומר, דאע"ג דשני כלים שהם שני נרות דחנוכה ודשבת, שווים הם בשכרם, דהרגיל בהם זוכה לבנים תלמידי חכמים, מכל מקום כל היכא דאין ידו משגת לקנות לשתיהם גם יחד רק אחד מהם בלבד, ומוכרח שידחה נר אחד  מפני חברו, השמיענו רבי שמעון בן חלפתא בזה דההלכה היא שנר שבת קודם משום שלום הבית, מה שאין כן בנר חנוכה שאסור להשתמש לאורה וליכא בה שלום. והוא שאמר לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה, כלומר מהשני כלים הנזכרים שיש לפניו לעשות, שאדם מתברך בשתיהם ונוטל שכר במה שיוצאין ממנו בנים תלמידי חכמים, הנה עתה שאין סיפק בידו לעשות שתיהן ולהתברך בעבור שתיהם, טוב שיתברך באחד מהם והיא נר של שבת שיש בה שלום. זהו שאמר 'אלא השלום' פירוש יתברך עתה באותו הנר שיש בו שלום, והיינו נר דשבת, שכפי הדין הוא קודם מפני שלום בית. עכ"ל התפלה למשה.

הודאה על קביעות הימים טובים

בברכת על הניסים שנתקנה לאומרה בימים אלו, יש לעיין מה פשר ההודאה על וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל ובהודאה. התינח שמודים אנחנו על שבאו לדביר ביתך...וטהרו את מקדשיך והדליקו נרות בחצרות קדשיך. אך מכך שנכלל גם הודאה על קביעות הימים, מה עניינה? השאלה נובעת מנקודה שאין זה חלק מתיאור הנעשה, ואפילו הכי.

הרב יעקב חיים גולדויכט זצ"ל בספרו אסופת מערכות לחנוכה במאמר הראשון מבאר בצורה נפלאה כל יסוד עניינו  של חנוכה כהיותו חג יסוד תורה שבע"פ. לפנינו חלק מהדברים:

הגמרא (שבת כ"ג ע"א) אמר רב חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך. ורב ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך. אמר רב יהודה: יום ראשון - הרואה מברך שתים, ומדליק מברך שלש. מכאן ואילך - מדליק מברך שתים, ורואה מברך אחת. מאי ממעט? ממעט זמן. ונימעוט נס! - נס כל יומי איתיה. מאי מברך? מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו? רב אויא אמר: מלא תסור [דברים י"ז י"א]. רב נחמיה אמר: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך [שם ל"ב ז']. עכ"ל הגמרא.

כאן יסדו חז"ל את החובה לסור למרותם של גדולי ישראל...ובדעתנו ליתן טעם לדבר שמקור החובה להשמע לרבנן נקבע בהלכות חנוכה דווקא, הלא דבר הוא! ומתוך הדברים שיתלבנו בבית מדרשנו יתברר שמצות 'לא תסור' ותוקף חילם של חכמי ישראל הוא עצם מעצמיו של נס חנוכה.

אבן השתיה עליה מושתתים דבריו יונקים מספרו של המהר"ל לחנוכה נר מצוה. הספר נחלק למעשה לשני חלקים כאשר בחלק הראשון המהר"ל מסביר בעומק עניינן של ארבע המלכויות. הזכרתן בספרי הקודש הינה בספר דניאל (פרק ז') בתיאור הנורא של ארבע חיות שמשמעותן כנגד ארבע כוחות באדם, והן תהוונה מהלך היסטורי של תולדות העולם עד ביאת גואל צדק בב"א.

על הכתוב (בראשית ט"ו י"ב) וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לָב֔וֹא וְתַרְדֵּמָ֖ה נָפְלָ֣ה עַל־אַבְרָ֑ם וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו. אומרים חז"ל  (בראשית רבה לך לך מ"ד): ...חשיכה זו יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיה שהיתה אומרת לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל...

ותמיהה גדולה עולה, אם היתה כפירה מוחלטת באלקות, אך מה זה הסתירה מיניה וביה שלפנינו: 'הסכמה' עם מושג האלקות כשלעצמו, אבל אין לנו חלק בה. ויותר יקשה אלקי ישראל, הרי 'משוייך' לישראל ומה אם המשמעות שאין לנו חלק בו?! ועוד מלחמתם היתה כנגד חודש מילה ושבת. מילה ושבת אולי מובן שבאלו הם מובדלים משאר האומות, אך מה אכפת להם מקידוש החודש, קביעת לוח השנה?

אמנם האחרון הכביד. כדי לבאר סוגיה רחבה ועמוקה במילים קצרות עפ"י המהר"ל הנ"ל: יוון היתה המעצמה שרוממה את כח שכלו וחכמתו של האדם. היא רואה מולה כעין 'זה לעומת זה' את חכמת התורה האלקית. ובלשון המהר"ל:

...מלכות זה [השלישית, יוון] הוא כנגד חלק השלישי שבאדם כי חלק השלישי הוא השכל, שהמלכות הזה היה בו החכמה והתבונה...ולכך היו נותנים דעתם על התורה ולבטל אותה מישראל כי לא היו רוצים שתהי החכמה בפרט שהיא יותר חכמה והיא יותר עליונה מן החכמה האנושית שהיתה להם, כמו שהיא התורה שהיא חכמה על הכל, והחכמה הזאת שהיא על הכל לא שייך אל האומות, כמו שהוא במדרש...[איכה רבה ב' י"ג] אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין...יש תורה בגוים אל תאמין... [אמנם התורה הועתקה ליוונית דוקא, ויפיותו של יפת יהא באהלי שם (מגילה ט' ע"ב) כלומר מן היופי של בני יפת וזהו לשון יווני שהוא היפה יותר יהיה התורה באהלי שם כי מותר להיות התורה בלשון שלהם, וכל זה מפני שיש להם החכמה יותר משאר האומות, והקירוב הזה עצמו היה גורם שרצו לאבד מהם התורה כי אין גבור מתקנא אלא בגבור שכמותו, ולפיכך רצו לאבד מהם התורה...עכ"ל המהר"ל.

מוסיף הרב גולדויכט על דברי קודש אלו: ...תרבות יוון גרסה הפרדה מוחלטת בין החכמה והמעשה. וגדולי חכמיהם הפכו לחרפת אדם בעומדם על מפתן חיי המעשה. וכשעמדה הגישה הזו ולחמה את מלחמתה, היא מצליחה לפרוץ פרצות פנימיות, לטמא את את פח השמן הטהור [בספרי חסידות: השמן הוא כנגד המחשבות[5]], ולהטיל ארס לדם התמצית של חכמת ישראל. משום שחכמת ישראל מהותה וייעודה הוא שלטון על חיי המעשה. מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים [ברכות י"ז ע"א]. וביסוד לימודנו ושקידתנו עומד ההכרח הגמור להשליט את תרי"ג מצוות התורה על רמ"ח ושס"ה איברי החומר. תוכנה הפנימי של התורה הוא אור... המאיר את מסך החומר העכור, ותכליתה להביא את האדם למצב של 'וקרא בה כל ימי חייו' [ראה דברי החת"ם סופר זיע"א בהערה[6]] שכל פרשת חייו תהא חקוקה ו'נקראת' בספר התורה. ולכן הנסיון של חכמת יוון להפריד את חכמת התורה מחיי המעשה, היה פגיעה שרשית בפח השמן הטהור, ונעיצת חרב בקדש הקדשים של הייעוד היהודי.

[השליטה המוחלטת במערכות הטבע והחומר, באו לידי ביטוי במסירת כח קביעת המועדות.]

 שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם - בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו. [ע"כ מדברי המשנה שם, ובדברי הגמרא המובאים בהמשך הסוגיה:] אתם - אפילו שוגגין, אתם - אפילו מזידין, אתם - אפילו מוטעין. (ראש השנה כ"ה ע"א)

מבאר הרב גולדויכט: כשרבותינו אומרים 'אפילו שוגגין' הם מרוממים אותנו לכלל הכרה חדשה ומופלאה בכוחם של חכמי התורה. כאן נכתב שחכמי ישראל אינם אנשי מעלה נושאי תפקידים וסמכויות. אדם שפעולתו היא בעלת תוקף גם במצב של 'שוגגין ומזידין' נטוע בו כח של בעלות על הדברים, וכח פעולתו נובע מתוקף פנימי...

מביא דברי הגמרא בירושלמי ראש השנה פרק ראשון, שהקב"ה אומר למלאכי השרת להעמיד בימה ולהכין סנגורין וקטגורין ליום הדין. נמנו ב"ד לעבר את החודש, אמר הקב"ה העבירו בימה...שנמנו ישראל לעבר את החודש! וכן בסוגיה של קטנה שנבעלה בת ג' שנים ויום אחד, אין בתוליה חוזרין. נמנו ב"ד לעבר את החודש, יחזרו בתוליה (ירושלמי כתובות פרק ראשון סוף ה"ב).

מכאן נחזור לתחילת שאלתנו מדוע קבעו בנוסח ההודאה להזכיר כי קבעו שמונת ימי חנוכה אלו? התשובה עולה כשלהבת העולה מאליה, עצם קביעות הימים כימים מקודשים להלל והודאה, ונטילת ה'חול' מימים אלו, מראים כוחם ובעלותם של חכמי ישראל על מערכות הטבע, וזה אשר רצו מלכות יוון להשמיד בגזירתם על 'חודש'. א"כ אין זו רק הזכרת המאורע, אלא הודאה על כך שזכו וקיבלו את הכח המופלא הזה. גם מובנת להפליא מדוע דוקא בחנוכה למדנו יסוד כוחם של חכמי התורה ועוז כוחה וגובה קומתה של התושבע"פ. ע"כ עפ"י דבריו של הרב גולדויכט זצ"ל.

הודאה - על גוף הנס, הלל - על גילוי אהבת ה' לישראל

הגרי"מ חרל"פ זצ"ל בספרו מי מרום (חלק ט"ז חנוכה ופורים, מאמר י"א) כותב וזלה"ק: כשהאב נותן מתנה לבנו, אם לבן יש רגש וכשמודה לאביו על המתנה, אינו מודה לו בעד החפץ עצמו, כי אם על אהבתו המסורה לו שהמתנה מבטאת אותה. אבל אם הבן טיפש ואינו חודר לתוך עומק הדברים שהביאו לאביו שיתן לו את המתנה, הוא מודה רק בעד החפץ. כשישראל מודים לקב"ה שעשה אתם את הנס אינם צריכים להודות רק על ערך הנס, אלא על אהבת ה' לישראל עמו ועל הגעגוע שלו לעם סגולתו, שע"י הנס מתבטאת אהבתו לעם סגולתו. וזהו הענין של 'להודות ולהלל' לא רק השמן מפרסם את הנס, אלא גם צריך לחדור לתוך הנס ולהבינו, וזה שאנו אומרים להודות – הוא על עצם הנס, ולהלל – על ערך הנס, המבטא את אהבתו לישראל עם קדושו.

[הטעם שקבעו את ימי החנוכה לשנה אחרת, ולא בשנת הנצחון וחינוך המקדש] אנו יודעים כשאדם מתרגל לאכול בשעה קבועה, תמיד כשמגיעה שעה זו הוא מרגיש בנפשו תביעה לאוכל, כך אנו צריכים לעסוק במצוות וגם בחקירת הנס, עד כשתבוא שעת המאורע, אנו צריכים להרגיש תביעה רוחנית שתזכיר לנו את הנס, ולכן אין מקום לקבוע את המאורע באותה שנה ואפילו באמצעה, כי באותה שנה עוד לא הרגישו את הצורה בדבר, אבל לתקופת השנה אחר שהעמיקו לחשוב אודות הנס, אזי הכירו ומצאו את הדבר לנחוץ מאוד לקבעו מדי שנה...עכ"ל הגרי"מ חרל"פ.                                      הפניות: ליקוטי שיחות (מועדים) הרב אייזיק שר מלכות בית חשמונאי. בוצינא דנהורא ('חנוכה' עמ' ק') רבי ברוך ממזיבוז הסבר מופלא בענין יוחנן כהן גדול.