בגלל שיוסף הוציא דיבה על אחיו נגזר עליו להיות בבית האסורים עשר שנים (שמות רבה). מכל זה אנו רואין חמר האיסור של חטא הלשון (שמירת הלשון, ח"ב, פרק ז)

מי האשם?

הרב דוד היה בעיצומו של שיעור מרתק. כל התלמידים היו בהקשבה מלאה וחיכו לשמוע כיצד יתרץ את הקושיה שעלתה במהלך השיעור. לפתע ראה הרב משהו מתעופף מכיוון החלון, ולפני שהספיק להסתכל- עגבנייה גדולה ושמנה התרסקה על הקיר שמולו.

מיד פרצו כולם בקולות צחוק רמים, והשקט ששרר לפני רגע נשכח לחלוטין. גם לו היה מנסה הרב לסיים את דבריו לא היה מצליח. התלמידים החלו להתלחש ביניהם תוך כדי פרצי צחוק רמים.

דקות ארוכות נמשכה הסערה בה נראו תלמידים מתלחשים, אחרים צועקים ואחרים לופתים בטנם בצחוק. כעבור כמה דקות הרים הרב את קולו ושקט השתרר בכיתה.

"ברור לי," פתח הרב את דבריו "שרובכם יודעים מי עשה מעשה זה. אני דורש שתלמיד שיודע בוודאות מיהו הילד הזורק, ייגש אליי מיד לאחר השיעור ויספר לי מיהו הילד. אני חוזר ומדגיש, תלמיד שיודע מי עשה את המעשה ולא יגיע לדווח לי על כך ייענש. לא ייתכן שתלמיד שמסתובב מחוץ לכיתה, בחצר בית הספר, יפריע לכתה שלימה ללמוד. מעבר לכך, אותו תלמיד שזרק יצטרך להגיע ולנקות את הלכלוך שגרם, מיד לאחר הלימודים היום."

כך סיים את דבריו ויצא מהכיתה.

האם צדק הרב בכך שחייב את תלמידיו להלשין על תלמיד אחר?

תשובת הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל:

בספר יהושע מסופר שעכן לקח לעצמו מהחרם של יריחו בניגוד להוראת יהושע בן נון שציווה לא לקחת מהחרם, ובגלל העבירה של עכן ישראל הפסידו במערכה מול העי. הגמרא במסכת סנהדרין (דף מג) מספרת שיהושע שאל את ה' מי לקח מהשלל של יריחו (שנועד להיות קודש לה')? ה' השיב לו " וכי דלטורין (מלשין) אני לך? לך והטל גורל, וכך תדע מי לקח מהשלל". אף בענייננו אין למורה לצוות על התלמידים להלשין. (אף שאין ראיה גמורה משם, כי במקרה של יהושע ה' ידע שיש פתרון אחר, על ידי גורל. וכאן יתכן שהמורה לא ידע כלל ולא יוכל להענישו).

ואף שבגמרא במסכת ערכין (דף טז) מסופר שתלמידים באו לרבותיהם וסיפרו להם על מעשים מגונים של חבריהם על מנת שהרב יוכיח את תלמידיו. אולם שם התלמידים באו מעצמם וכוונו לספר לשון הרע לשם שמים על מנת שהרב יוכיח את התלמיד שעשה דבר לא טוב. אבל אין לרב לדרוש מהתלמידים שיאמרו על חבריהם דבר מגונה. באופן כזה התלמיד יאמר לרב רק בגלל שחויב ולא לשם שמים, והדבר ייחשב לשון הרע.

מה שהמורה יכול לעשות זה לומר לתלמידים כמה המעשה חמור מצד עצמו בלי להעניש את התלמיד. ואפילו אם בגלל שלא יעניש את התלמיד, התלמיד לא ילמד לקח, אין להתיר איסור לשון הרע בשביל להציל מאיסור אחר. (על פי אגרות משה, יו"ד, ח"ב, סימן ק"ג, ומכתב של בעל האגרות משה שהודפס בספר בקש שלום להורים ומחנכים, עמ' צג).

אולם בעל שבט הלוי (חלק ט, סימן לד) חולק על האגרות משה וסבור שאם מצד החינוך צריך לחקור ולגלות, אין זה לשון הרע. אלא שהמחנך צריך לבקש שיספרו לו בצנעה, על מנת שלא לגרום לתלמיד בושה ברבים, וכן להזהיר את התלמיד המספר שיאמר רק את מה שיודע בוודאות, וכך לא יגרום לתלמידים שיקלו בלשון הרע.    

לסיכום: לדעת האגרות משה אין למורה לדרוש מהתלמידים לספר לו את דברי הגנאי. ולדעת שבט הלוי אם זה נצרך מבחינה חינוכית, נכון הדבר לדרוש מהתלמידים שיספרו לו בצנעה מי עשה את הדבר. 

הערה – בתשובות האגרות משה ושבט הלוי לא מוזכר הסיפור, אלא מוזכר 'תלמיד שעשה דבר גנאי'.

שבת שלום!

נערך על ידי דניאל קירש