"ויעלו ממצרים ויבאו ארץ כנען אל יעקב אביהם. ויגדו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא משל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם. וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אלהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מה, כה-כז). '"ויעלו ממצרים ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי ויפג לבו" תני ר' חייא: מה טיבו של בדאי הזה, אפילו אומר דברים של אמת אין מאמינים אותו. "וירא את העגלות" אותן עגלות ששלח פרעה לשאת אותו היתה עבודת כוכבים חקוקה עליהם, עמד יהודה ושרפן, למוד הוא השבט להיות שורף עבודת כוכבים. ר' לוי בשם ר' יוחנן בר שאול: אמר להם: אם יאמין לכם, הרי מוטב, ואם לאו, אתם אומרים לו: בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק? הה"ד "וירא את העגלות ותחי רוח" (ב”ר צד,ג). 'ר' שמעון אומר: כך עונש של בדאי, שאפילו דובר אמת אין שומעין לו. שכן מצינו בבניו של יעקב שכיזבו לאביהן בתחלה, האמין להם, שנאמר (בראשית לז) "ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים", וכתיב (שם) "ויכירה ויאמר כתונת בני". אבל באחרונה, אף על פי שדברו אמת לפניו, לא האמין להם, שנאמר (שם מה) "ויפג לבו כי לא האמין להם". ויש אומרים, רוח הקודש שנסתלקה מיעקב אבינו שרתה עליו באותה שעה, שנאמר (שם) "ותחי רוח יעקב אביהם"' (אבות דר"נ ל). וכן הביא רש"י על הפס': '"את כל דברי יוסף" – סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר "וירא את העגלות אשר שלח יוסף", ולא נאמר אשר שלח פרעה. "ותחי רוח יעקב" – שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו'. מדוע לא שרתה שכינה על יעקב? במדרש בהקשר למכירת יוסף מובא שעשו חרם שלא להגיד ליעקב על המכירה, ושיתפו את הקב"ה בחרם (כדי שיהיה עשרה), עד שגילו את יוסף: 'ומצאו יוסף חי והתירו את החרם, ושמע יעקב שהוא חי. וכתיב בו: "ותחי רוח יעקב אביהם”. וכי מתה הייתה?! אלא שחייתה מן החרם ושרתה בו רוח הקודש שנסתלקה הימנו' (תנחומא "וישב" סימן ב). הרי שרוה"ק הסתלקה מיעקב בשל החרם. הרמב"ם מסביר שהנבואה הסתלקה בשל שהיה בצער: 'וּבַעֲבוּר הָאֲנָחָה וְהַדְּאָגָה שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כָּל יְמֵי הִתְאַבְּלוֹ עַל יוֹסֵף נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, עַד שֶׁנִּתְבַּשֵּׂר בְּחַיָּיו. אָמַר: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מה כז). וְאָמַר הַמְתַרְגֵּם: "וּשְׁרַת רוּחַ נְבוּאָה עַל יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן". וּלְשׁוֹן הַחֲכָמִים: "אֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת - אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה"' (שמונה פרקים, פרק ז). אולי אפשר להוסיף, שיעקב לא האמין להם כי הנבואה לא היתה איתו, וכשראה את העגלות חזרה אליו הנבואה, והעגלות הזכירו ליעקב את מה שלמד עם יוסף תורה. לכן נראה שהנבואה כוחה יונק מהתורה (מעין מה שמובא ביהודי הקדוש שדברי הנביאים בנ"ך זהו התגלות של אותיות התורה, שהתגלתה בזמן הנביא בצורת הנבואה), לכן: '… ללמדך שאין השכינה שורה, לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים. אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב ג, טו) "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”. אמר רב יהודה אמר רב: וכן לדבר הלכה. אמר רב נחמן: וכן לחלום טוב' (פסחים קיז,א). שהנבואה שורה מדבר שמחה של מצוה, שבזה מתחבר לכוח התורה, לכן זה גם היסוד ל'דבר הלכה' שהוא גילוי של התורה (וכן חלום טוב, שהוא אחד מששים לנבואה). לכן יעקב כשהיה עצוב התרחק מכוח התורה המשמחת, ולכן בטלה ממנו הנבואה. אולי זה רמוז בפס': “פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים" (תהלים יט,ט), שהתורה משמחת, וכך כוח התורה והמצוה (שזהו 'שמחה של מצוה') מאיר את העינים להביט ברוה"ק. אולי זהו שאומר הב"ר מיד: '"ויאמר ישראל רב" רב כחו של יוסף בני, שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה, ממני שחטאתי, שאמרתי (ישעיהו מ) "נסתרה דרכי מה'” ובטוח אני שיש לי במה רב טובך' (ב"ר שם). שיעקב חטא במה שהתלונן על ה': “למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלקי משפטי יעבור" (ישעיהו מ,כז). '"נסתרה דרכי" – העלים עיניו מכל מה שעבדנוהו, והעביר מלפניו משפט הגמול. כי לא שלם לנו הטוב כפי הגמול' (מצודות). הרי שיעקב התלונן על דרכי ה', שזהו כחטא בתורה שהיא גילוי ה' בעולם, שאולי זהו שהתרחק מהתורה בשלמותה, ולכן בטלה הנבואה ממנו. לכן גם האחים פגמו בנבואת יעקב (בחרם), כיון שהם שיקרו, כמו שמביא המדרש שזהו עונשו של בדאי, ומביא ראיה מיעקב. שיעקב לא האמין כי לא היה לו רוה"ק, כך שיוצא שיש קשר בין השקר (של האחים) ובין הסתלקות הנבואה (של יעקב), שכיון שהאחים שיקרו ליעקב והוא האמין להם, הוא התחבר לשקר, שזה ההיפך מגילוי ה' בעולם, שמתגלה באמת: 'דאמר רבי חנינא: חותמו של הקב"ה אמת' (שבת נה,א), וגילוי ה' מתגלה דרך התורה, לכן התורה היא האמת : “תורת אמת היתה בפיהו" (מלאכי ב,ו). לכן יעקב נמשך אחר דברי האחים ששיקרו, וחטא במחשבה ובתלונה על דרכי ה', שזהו ההיפך מהגילוי אמת של חותמו של ה' אמת, שכל דרכיו אמת וצדק ("כל ארחות ה' חסד ואמת לנצרי בריתו ועדתיו". תהלים כה,י). לכן התרחק מגילוי התורה השלמה, ולכן פרשה ממנו רוה"ק. אבל כששמע שיוסף מלך במצרים, שמתברר שדרכי ה' אמת – להיפך ממה שהתלונן, וגם יש בזה שמחה על גדולת יוסף, וגם ראה את העגלות שהזכירו לו את התורה שלמדו, בזה התחבר לתורה המשמחת, והתחבר לשלמות מעלת התורה וחיבורה לה', וכך חזרה לו הנבואה (שזהו מקשר ישיר לה', ע"י מעלת התורה בשלמות). אולי על דרך הרמז זהו שנאמר "לכלם נתן לאיש חלפות שמלת ולבנימן נתן שלש מאות כסף וחמש חלפת שמלת. ולאביו שלח כזאת עשרה חמרים נשאים מטוב מצרים ועשר אתנת נשאת בר ולחם ומזון לאביו לדרך" (בראשית מה,כב-כג). שנאמר בין החליפות של האחים ובנימין, שבנימין קיבל 300 כסף, שלכאורה היה ראוי שיאמר קודם החליפות (שעליהם דובר קודם) ואח"כ הכסף? אלא נראה שבא לרמז שנתן עשר חליפות לאחים, ויחד עם 300 הכסף של בנימין זהו 310: 'דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי: עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק ג' מאות ועשרה עולמות, שנאמר (משלי ח, כא) "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", יש בגימטריא תלת מאה ועשרה הוי' (סנהדרין ק,א). שבא לרמז ליעקב דרך האחים (שהם עשו את החרם, ולכן דרכם בא לתקן) בממון שנתן להם כעין ה"אוצרותיהם אמלא", לחבר קשר של צדיק וה' (שזהו שהקב"ה יתן לצדיק..) כדי לחבר את יעקב לרוה"ק מה'. וכעין חילק בין החליפות שנתן, שלאחים זה מחובר לכסף שנתן לבנימין, כרמז שבנימין לא היה במכירתו – כשחילקו את כסף מכירתו ולכן הוא נותן לו כסף, ויחד זהו 310 כאוצר ה', כמו שממכירתו התגלגל שה' שלחו להמציא להם אוצר אוכל: "וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה" (בראשית מה,ז). ולבנימין נתן חמש חליפות כרמז לתורה (חמשה חומשים), כדי לרמז ליעקב להתחבר לתורה בשלמות כדי שתחיה רוח קודשו (בחז”ל [מגילה טז,א-ב] למדו שרמז לו בחלוקים על מרדכי [שיצא בחמשה לבושי מלכות], נראה שגם זה מרמז על התורה, כיון שבפורים חזרו וקיבלו את התורה מרצון [שבת פח,א], כך שיש בזה רמז לחיבור לתורה). וכך כנגד זה שלח לאביו לרמז: “ולאביו שלח כזאת עשרה חמרים נשאים מטוב מצרים ועשר אתנת נשאת בר ולחם ומזון לאביו לדרך" (שם,כג) שלח לו כמו שנתן לאחים (“כזאת") [לרמז גם במתנות ששלח לו] שיתחבר לתורה בשמחה כדי שתחזור נבואתו, ולכן זהו "עשרה" כנגד עשרת הדברות (וחמורים ואתונות, רמז לשנים – שני לוחות הברית), וזה בא ביחד עם שמחה, שזהו "מטוב מצרים”: '"ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים" מאי מטוב מצרים? אמר ר' בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו' (מגילה טז,ב). שדעת זקנים נוחה, וכך רמז ליעקב להיות בשמחה של תורה – כמו שמחה של זקנים (ת"ח): 'א"ר חנינא: כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, שנאמר (בראשית ח, כא) "וירח ה' את ריח הניחוח" וגו'. אמר ר' חייא: כל המתיישב ביינו יש בו דעת ע' זקנים' (עירובין סה,א). שביין ששלח ליעקב רמז שישתה ויהיה עם דעת שבעים זקנים, ובכך יתחבר לדעת קונו, ובחיבור עם הקב"ה תחזור אליו הנבואה ויאמין שהוא חי. וכששלחם נאמר: “וישלח את אחיו וילכו ויאמר אלהם אל תרגזו בדרך. ויעלו ממצרים ויבאו ארץ כנען אל יעקב אביהם" (כד-כה). '"אל תרגזו בדרך" אמר רבי אלעזר: אמר להם יוסף לאחיו: אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגזו עליכם הדרך' (תענית י,ב). שכיון שרמז על חיבור לתורה ליעקב ולהם (שהם שיקרו ליעקב וגרמו לו לסילוק שכינה, ולכן גם התיקון דרכם, שיתחברו לתורה והוא אחריהם), אז אמר להם שהם לא ילמדו תורה בעיון בדרך כדי שלא יטעו בדרך. ונאמר שהאחים עלו ממצרים לא"י אל יעקב, שלכאורה מספיק לומר שעלו ליעקב, מדוע לומר שעלו ממצרים לא"י (הרי יעקב בא"י, ובכ"א לשון עליה נאמר ביחס לעליה מחו"ל לא"י)? אלא בא לרמז שבאו להחזיר לו את רוה"ק, ולכן זהו ממצרים לא"י, שבא"י זהו ארץ שבה מתחברים לתורה ולנבואה: “מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'” (איכה ב,ט) [חז”ל למדו שהפס' מחבר בין א”י והתורה: 'איזהו תבלין שבתוכה? זו תורה, שנאמר "בגוים אין תורה", מכאן שהתורה בא"י' (ספרי דברים לז). ממילא יש גם לחבר לנבואה שגם נאמרה כאן]. לכן זהו שעלו לחבר את התורה והנבואה (“ויעלו ממצרים ויבאו ארץ כנען") ליעקב (“אל יעקב אביהם" [ונאמר ביעקב "אביהם”, לרמז שכולם בניו, כרמז שמכרו את יוסף אחיהם ובכך גרמו לו להסתלקות הנבואה]).