"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" (לב, ד)

למה שלח יעקב אצלו שלוחים? אלא כך אמר: אשלח לו שלוחים אולי יחזור בתשובה. ציווה להם לספר מהצלחתו ויראה עשיו כי גם בארץ נוכריה בבית לבן הרמאי, גם שם ברכו ה', אז ישים לבו כי ה' עמו וישוב בתשובה (משרד רבה).

דרך בעבודת השם.

איך זוכה יהודי להיות צדיק? ע"י הבחינה הזו שהוא לא מייאש את עצמו לעולם, אף על פי שעובר עליו מה שעובר.

אין אחד שהכל הולך אצלו כסדר, כל אחד עובר עליו, כל אחד והמסלול שלו, רק צריך להרגיל את עצמנו לפנות אל ה'. כשאדם פתאום מבין שמתוך כל הדברים שאפשר לעשות, הדבר הכי חשוב זה להרים את הראש למעלה, לפנות אל ה', זה האור כי גדול, זה בעצם הסוד של הדבקות בה'.

יעקב אבינו עבר עליו הכל, מה הוא לא עבר מהרגע שנאלץ לברוח מבית אבא, דרך כל השנים שנאלץ לבלות במחיצתו של גדול הנוכלים והרמאים, לבן, ועד המפגש המאיים שבו פותחת התורה הקדושה את פרשת השבוע, כשמצד האחד של המתרס יעקב אבינו עם ארבע אמהות קדושות ואחד עשר שבטי י-ה, ועוד הרבה צאן ובקר, ומהצד השני מתקרבים ארבע מאות לוחמים ובראשם עשו, זועם ומבקש נקמה. המשימה של יעקב אבינו נראית לפי הטבע בלתי אפשרית. הסכוי שלו לצאת בשלום מן המפגש המאיים הזה הוא מאד קטן. ובכל זאת הכל עובר בשלום . איך? עם הרבה שפלות וענוה.

"קטונתי מכל החסדים", כל כך הרבה חסדים עשית עמדי רבונו של עולם שאני חושש שמא "קטונתי", שמא נתמעטו זכויותי והרשע יוכל לי. ובלשון פשוטה ועם הרבה אמת הוא מבקש מבורא עולם "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו כי ירא אנוכי אותו".

חשוב איך מסתכלים על כל מה שעובר עלינו. באיזה משקפיים משתמשים. אם אנחנו יודעים שהכל קורה כדי לרפא אותנו, לתקן, לזכך, לרחוץ, לטהר, לקרב אותנו אל ה', אם מבינים שזאת המטרה היחידה של היסורים שעוברים עלינו, אז הכל הופך להיות הרבה יותר קל. אך אם מביטים על כל מה שקורה לנו כאילו אין פה השגחה ח"ו, אז זה באמת יכול לייאש ולשבור.

תזכור שיש בורא לעולם, והוא מנהיג פה את הכל, והוא יודע בדיוק מה אתה צריך לעבור בשביל לקרב אותך אליו. אתה צריך להאמין באמונה שלמה שמפה תצמח הישועה שלך, דווקא בדרך הזו, דווקא על ידי הקשיים האלה.

יעקב אבינו חי עם אמונה. הוא מאמין שה' יקיים את מה שהבטיח לו "שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך" (לב, י) גם אם הוא לא רואה עדיין את האור בקצה המנהרה. אמונה זה להזכיר לעצמי בכל מצב, בכל נסיון שיש לי בחיים שה' הוא כל יכול. אדם רואה שבדרך הטבע אין לו שום סכוי, אז הוא מתייאש. מרים ידיים. תאמין שבורא עולם יעשה דבר שאתה בכלל לא חשבת עליו. אדם זורק את השכל, אז אין גבול לפתרונות ולישועות שהוא פתאום מאמין שה' יכול להושיע אותו.

ברגעים הכי קשים, בחושך הכי חזק, תזכור שה' איתך בנסיון הזה. הוא יודע מה עובר עליך. הוא חי את הצער שלך. התחזקות אצל רבנו זה לא איזה עצה טובה, זה לא איזה המלצה לחיים טובים יותר, זה חיוב ממש. החיים שלנו זה התמודדות בלתי נפסקת והעצה שנותן לנו רבנו זה כל הזמן להתחזק. הקב"ה איתך בכל הנפילות והוא  עוזר לך לקום. אם תתבונן, תמצא בתוך הצרה את ההרחבה, זה קשה מה שאני עובר עכשיו אך גם בתוך הקושי, בתוך הצרה, אני רואה איך הקב"ה מנסה לעזור לי, להקל עלי.

יעקב אבינו מכין מתנות לקראת המפגש הגורלי עם אחיו והוא מבקש לעשות רווחים בין העדרים שהוא רוצה לתת לו. "ורווח תשימו בין עדר לעדר" (לב,י). אל תסתכל על כל הצרות שלך ביחד, תעשה הפרדה, תעשה רווחים, תטפל בצרה אחת ותניח לרגע לכל השאר. וגם באותה צרה שאתה מטפל בה, תמצא את הנחמה, את הרחמנות של ה'.

"לפעמים נדמה לו לאדם כאילו כל העולם נפל עליו, וכאילו כל הצרות נתקבצו ובאו עליו יחד חס ושלום, בלי הרחבה כלל, ועל ידי זה נתעקם ליבו מהשם יתברך ואינו יכול לצעוק אליו יתברך באמת, ואזי על ידי זה נתרבים עליו הצרות באמת, רחמנא ליצלן, כי כל הנמשך אחר צערו, הצער נמשך אחריו, על כן צריכים ליזהר מאד ליתן רווח בין הצרות, ולמצוא הרחבות גם בתוך הצרות עצמן, ולהביא תודה והודאה על זה בכל עת, כי באמת בכל צרה שבעולם יש בתוכה הרחבה, בחינת "בצר הרחבת לי" שזה בחינת "ורווח תשימו בין עדר לעדר" הנאמר ביעקב אבינו (ליקו"ה כלאי בהמה ד, ח).

בתוך כל הצרות והקשיים שהוא עובר, שומר יעקב אבינו על שמחה. אי אפשר להתקרב אל ה' אלא דרך צרות ויסורים. מפה ה' רוצה שנמצא את השמחה שלנו. את החיבור שלנו אליו.

המלאך שנאבק עם יעקב, שהיה שרו של עשיו, ניסה להפיל את יעקב לעצבות אך יעקב נלחם ולא נתן לו ללכת עד שיברך אותו. ואיזו ברכה ביקש יעקב? להיות שמח. "לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל". מה זה ישראל? זה שיר א-ל, כל הזמן לשיר, כל הזמן לשמוח.

קשה לך לשמוח? תתבונן בכל החסדים שה' הטוב עושה אתך וזה יעזור לך לשמוח. אנחנו עסוקים בדרך כלל במה שעדיין חסר לנו ושוכחים את הפסוק הנפלא הזה "אשרינו , מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו". יעקב אבינו, בתוך על הצרות, רואה את החסדים. "כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות " (לב,יא). אני זוכר איך הגעתי לפה ואני רואה מה עשית ממני רבונו של עולם.

השמחה זו העבודה הפנימית הכי חשובה שלנו. אדם אין לו רשות ללכת ברחוב עם פרצוף חמוץ. זה כמו שהוא עושה בור ברשות הרבים, מסכן בני אדם. כשאני בין אנשים, אני חייב לעשות הכל כדי לחייך, להאיר פנים. בשביל זה קיבלתי פנים. איזה עצבות אדם יכול להכניס בלבו של השני כשרואים אותו עם פנים חמוצות, או כשחולפים על פניו והוא מתעלם.

מתי אדם נופל מהשמחה? כשהוא עובר עבירה ח"ו, ואז הוא צריך להזכיר לעצמו שהעבירות לא שייכות לנשמה שלו, הנשמה תמיד צדיקה, תמיד טהורה, תמיד קדושה. כל מה שאדם נופל לחטאים, זה מחמת שהוא לא מספיק שמח, ולכן אסור ליפול בדעתו משום דבר בעולם, משום חטא שבעולם, אם נכשלת באיזה עבירה, תעשה תשובה. תראה איזה יצר הרע קיבלת, תראה עם איזה יצר הרע אתה מתמודד כל יום. ואתה במצב הקשה הזה עוד מתגבר ועושה מצוות?! אז ראוי שתשמח.

הסוד של השמחה זה קירבת ה'. כשאדם חי עם ה', טוב לו בנפש. ומה אנשים צריכים יותר מטוב בנפש? נכון שצריכים פרנסה, וצריכים שידוכים, וכו' וכו', אך העיקר זה כשטוב בנפש. לפעמים יש לאדם הכל אך לא טוב לו בנפש. אז בעצם מה שווה כל מה שיש לו? כי לא טוב לו. שום דבר לא מנחם אותו. שום דבר לא מעודד אותו.

בפגישת יעקב ועשיו, לאחר שנים ארוכות של פרידה, מבקש יעקב לתת דורון לאחיו, לפייס אותו. עשיו מסרב: " יש לו רב אחי, יהי לך אשר לך". ומה משיב לו יעקב? "כי חנני אלוקים וכי יש לי כל".

שתי תפיסות עולם. עשיו אומר יש לי רב, אומנם יש לי הרבה אך עדיין יש מקום לשיפור, עדיין לא הגעתי לסיפוק. לעומתו אומר יעקב – "יש לי כל, לא חסר לי כלום ואני שמח בחלקי. יעקב אבינו זכה לתענוג הנפלא והמושלם בחיי האדם, תענוג של אדם שדבוק בבוראו. כל העניין שלי בחיים זה לשמור על הקשר, לשמור על החיבור. רק זה ימלא לי את הנפש, רק זה ישמח אותי באמת, כל שמחה מסוג אחר זה רק אם היא מקושרת לחיבור שיש לי עם ה'. אם לא, זה אולי שמחה של רגע, יש איזה תענוג, אך בסוף זה מתקלקל, זה לא מצליח למלא את הנפש לאורך זמן.

מה הסוד של "יש לי כל"? מה זה הכל הזה? הכל לשון כליון, כליון נפש אני רוצה את ה' עד כלות הנפש. יש לי רצונות וכסופים אל ה' – יש לי הכל. הנפש שלנו נמצאת בתשוקה למשהו שמעל, לא למציאות שאני נמצא בה, אלא למציאות יותר גבוהה, למציאות כזו שתרומם אותי ואם אני אגיע אליה, אז הכל יהיה אחרת. מה זה המציאות הזו? כל הדברים הנפלאים שנמצאים בתוך הקדושה. הכל נמצא קצת יותר גבוה מאתנו, לא הגענו לזה, זה נמצא מעל, וכל העבודה זה שננסה לתפוס משהו מזה, להרגיש את זה, לכסוף לזה, לקבל כוח מזה, על זה בעצמו הנפש כבר שמחה, על עצם הרצון. נכון, אני עוד לא מצליח בעניין הזה והזה, אבל אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה, אדם צריך לראות את הרצון שלו. אם לא , הוא רואה רק את החסרונות שלו, את הכשלונות שלו, ונופל לעצבות, לרדיפה עצמית. מה זה שווה שרציתי ולא עשיתי? זה שווה! כל זמן שאתה לא עוזב את הרצון אתה נחשב בשמים לצדיק גמור. יכול להיות אדם שהמעשים שלו קטנים, והרצונות שלו גדולים וזה נחשב מאד בשמים.

אין תענוג נפלא ומושלם יותר בחיי האדם מאשר התענוג האינסופי, הנצחי, של אדם שמתקשר ומתחבר למלכו של עולם באהבה וביראה. זה כזה דבר נפלא, זה כזה דבר עצום לדבוק בה', זה מה שהנשמה רוצה, אדם לא צריך כלום, מה הוא צריך, הוא לא צריך שום דבר, יש לו את ה', יש לו את הכל.

אבל זה חייב להיות באהבה וביראה. רק אז זה שלם. אם זה רק אהבה, או רק יראה, זה לא יכול להחזיק מעמד.

מתי אדם מגשים את רצון ה'? כשכל מה שהוא עושה, זה כדי שגם אחרים יחזרו בתשובה. לא מספיק שאני התפללתי והיתה לי חוייה נפלאה, והייתי בדבקות והיה נפלא. צריך להשתמש באור הזה כדי לקרב אחרים. הדבר הכי גדול הוא שהאדם יהיה מרכבה לשכינה, שהוא יגלה את האלוקות בעולם. שיראו אותו יגידו, זה בן תורה. והדבר שהכי משפיע על בני אדם זה כשהם רואים אנשים עובדים את השם בשמחה. כי כולם רוצים שמחה.

צריך לקרב את כ-ו-ל-ם. זה סוד הגאולה. כל העניין של עם ישראל זה שהם ערבים זה לזה. כמו אותו סיפור מפורסם שאומרים מהרשב"י, שבא בן אדם אחד וישב בספינה, אז באו ואמרו לו מה אתה עושה, עוד מעט הספינה תטבע, מה אתה קודח בספינה אז הוא אמר, אני קודח חור תחתי, מה אתם רוצים. אל תתערבו לי, זה המקום שלי. זאת המציאות של עם ישראל. עם ישראל בתוך ספינה אחת. אם אחד עושה משהו לא טוב, כולנו צריכים לרעוד. צריך להתחיל לדבר בלשון רבים. לבקש על כל עם ישראל. לשכוח קצת מעצמך. אם אדם כל הזמן מבקש על עצמו, אז כמו שכתוב בזוהר הקדוש שהוא כמו החיות האלה שעושות הב הב הב, תן לי תן לי תן לי.

יוצאים מהקטנות מוחין, מהקנאה שלנו, מהשנאה, מההקפדות, מצרות עין, מכל מיני דברים קטנוניים, יוצאים למשהו יותר גדול. מתייחסים לכולם, ונותנים להם חיוכים ואהבה, ומקרבים אותם, מתפללים עליהם, חושבים עליהם, אנחנו לא חושבים שאנחנו יותר חשובים, אנחנו יוצאים מהנקודה של האנוכיות וההסתכלות העצמית אל ההסתכלות הרחבה יותר, והכל כדי להגדיל כבוד השם בעולם,  כמו בסיפור הבא:

מתנת בר מצווה

סיפורי החל לפני כשלושים שנה והסתיים לפני שמונה שנים, ובעצם לא יסתיים עד סוף כל הדורות, מיד תבינו מדוע.

אני חצי מזוג תאומים. גדלנו בבית די אמיד. אבי הוא איש מלומד ונשוא פנים ממוצא אנגלו סכסי, והוא חינך את ילדיו חינוך מלא תוכן וערכים. למרות מצבנו הכלכלי המשופר חיינו בצניעות יחסית לאזור שבו התגוררנו, הידוע כאזור מבוסס.

כחודשיים לפני בר המצווה שלנו נסענו לארצות הברית, ארץ הולדתו של אבי. באחד הימים ביקש אבי להיפגש עם רב שלמד אתו בימי בחרותו, משרדו היה ממוקם באימפייר סטייט בילדינג, אחד המגדלים הגבוהים בעולם באותם ימים, ולמעשה גם היום. הצטרפנו לפגישה, אך מיד כשהגענו לפגישה ראינו את הרב מתכון לצאת משם. כשראה את אבי, התנצל ואמר כי לא יוכל לשבת איתנו יותר מחמש דקות, מאחר שהוא חייב לטפל בעניין של פיקוח נפש. עוד לפני שאבי שאל אותו מה העניין, הוא התנדב לספר, אולי משום שהוא חש אי נעימות מכך שביטל פגישה לאחר שהאנשים הגיעו.

הוא סיפר על זוג עולים מברית המועצות, חוזרים בתשובה, שבמשך עשר שנים לא היו להם ילדים, לפני כשנה נולד להם בן ראשון, ולפני שבועיים, כך מספר הרב, התגלה אצל הילד גידול ממאיר. הרופאים בדקו ואמרו שאין לו סיכויים להירפא. כשהלכו ההורים השבורים להתייעץ באופן פרטי, נאמר להם כי ניתן להציל את בנם באמצעות טיפול חדשני ויקר, שעלותו 20,000 דולר.

הם החלו לבדוק מה האפשרויות שלהם והגיעו לעשרת אלפים דולר לכל היותר. כעת חסרים להם עשרת אלפים דולר להציל את הילד שלהם. "אני מוכרח לצאת ולהתדפק על דלתות כמה אנשים, כי אם רוצים להציל אז צריכים להתחיל בטיפול מחר או מחרתיים לכל היותר".

הרב סיים את הסיפור, התנצל ויצא מהמשרד. יצאנו אתו. הסיפור מאד נגע לליבנו . במעלית אני שואל את אבי: "אולי תתרום את הכסף לניתוח של התינוק הזה?" אבי אומר: "בעוד חודשיים יהיה אירוע בר המצווה שלכם, ואז אמרתי לו: "ואם אוותר על חגיגת בר המצווה שלי ואחגוג בבית?" אבי הביט בי ושאל: "אתה מבין מה משמעות הדבר?" "אני מוותר על החגיגה, העיקר שהילד הזה יינצל". "אבל אתה צריך לשאול רשות גם את אחיך", ציין אבי, "אינך יכול לוותר בשמו". הגענו למטה, ניגשתי לאחי והסתודדתי אתו. הוא הסכים במהירות, ללא היסוס. ניגשנו לאבא ואמרנו לו שאנו מוותרים על חגיגת בר המצווה ורוצים שיתרום את הכסף לילד החולה.

הרב כבר התקרב למונית שתיקח אותו משם, ואז אבי קרא לו והודיע כי אינו צריך לנסוע לשום מקום. הוא ירשום לו המחאה על סך 10,000 דולר, והניתוח יוכל להתבצע. הרב התרגש מאד. חזרנו למשרד בקומה השבעים ומשהו וישבנו שם שעה ארוכה, שבסיומה רשם אבי המחאה והעביר אותה לידי הרב.

חזרנו הביתה. לא התחרטנו לרגע על ההחלטה. סיפרנו לחברינו שנחגוג את בר המצווה בבית וכמובן  בבית הכנסת עם קידוש רגיל. בתחילה הם הסתכלו עלינו קצת עקום, אך כשהסברנו שתרמנו את הכסף לילד חולה בארצות הברית, איש לא ביקר אותנו על כך. להפך, ראינו מבטי הערכה רבים.

בר המצווה הגיע, הכנו את המסיבה בחצר הבית שלנו, ערכנו שולחנות, הזמנו משפחה וחברים, קרובים ומכרים. את האוכל בישלנו בבית. הייתה זו סעודת בר מצווה שמחה מאד, גם אם לא מפוארת.

באמצע בר המצווה מגיע אורח שכלל לא הוזמן, חברו של אבי, הרב מניו יורק. הוא הגיע עם מתנה דקה וארוכה, ולאחר קבלת הפנים שעשינו לו מבלי שאיש סביב מבין מי הוא, הוא ניגש אל שולחן הכבוד וביקש לדבר. הוא הציג את עצמו ולאחר מכן סיפר לנוכחים מדוע בר המצווה הזו מתנהלת בבית ולא באולם כמקובל. הוא תיאר בצורה מאד יפה ומחמיאה כיתד ראה אותנו מסתודדים ואיך הדבר הגיע מצדנו, לאל לחץ מצד ההורים. לאחר מכן אמר שיש ארגון באמריקה העוסק במעשים טובים, ובכל שנה בוחר בספור שהוא בבחינתו "המעשה הטוב של השנה".

הרב סיפר שהוריו של הילד החליטו לכתוב את הסיפור על שני ילדים מישראל שהחליטו לוותר על מסיבת בר המצווה שלהם לטובת ילד חולה. לפני שבועיים נבחר המעשה שלנו למעשה הטוב ביותר של אותו ארגון. הוא קרע את המעטפה, הוציא תעודה גדולה ממוסגרת עם כיתוב באנגלית המכריז על אחי ועליי כ"עושי המעשה הטוב של השנה".

אני מוכרח לומר שקיבלנו הרבה מתנות, אך זו, היתה המתנה הכי יקרה. בכלל, הספור הזה גרם לבר המצווה להיות המיוחדת ביותר מכל אלו שהיו באותה שנה באזור שלנו. אך המתנה הגדולה ביותר שקיבלנו היא בדברים שאמר הרב לאחר מכן, הוא בישר לכולם שהטיפול הצליח וכי הילד החולה הולך ומבריא. הדברים גרמו להתרגשות גדולה בקהל. עד היום אני זוכר איך הלב שלנו המריא. איזו תחושה נפלאה היתה לנו. הצלנו חיים. קשה לי לחשוב על מתנה גדולה מזו.

עשרים ושתיים שנה מאוחר יותר, לפני כשמונה שנים, ערכתי בר מצווה לבני בכורי. הייתה זו חגיגה גדולה. אבי כבר היה די מבוגר, ישב במזרח, וכולנו העלינו זיכרונות מבר המצוה המיוחדת שנערכה לנו. לפתע נכנס לאולם רב מבוגר, שמיד זיהינו כידידו של אבי, ואיתו איש צעיר שנראה כנכדו. הוא ניגש לשולחן הכבוד, חיבק את אבי ולאחר מכן הוא נוטל את המיקרופון, משתיק את התזמורת ומבקש לספר סיפור.

שוב הוא מספר לנוכחים, שרק מעטים מהם ידעו, כל מה שקרה לפני עשרים שנה, כשאחי ואני ויתרנו על מסיבת בר מצווה מפוארת לטובת ילד חולה. הוא גם סיפר שנבחרנו לעושי המעשה הטוב של אותה שנה על ידי אותו ארגון. ואז הוא אמר: "בבר המצווה הבאתי לכם במתנה את התעודה על המעשה הטוב שעשיתם. בבר המצווה של בנך החלטתי להביא את המעשה הטוב בעצמו. הנה הוא". וכאן הציג את האיש הצעיר שעמד לצדו: "הנה התינוק שהצלתם על ידי אותו ויתור. כבר זמן רב הוא מבקש להודות לכם על חלקכם בהצלתו, והחלטתי שבר המצווה של בנך יהיה הזמן הטוב ביותר לעשות זאת".

איני יכול לתאר מה קרה שם. אחי ואני בכינו כמו ילדים קטנים. גם אבי האריסטוקרט  המאופק, שמעולם לא ראיתיו בוכה, רעד מבכי. צילומי הווידאו שראיתי לאחר המסיבה גילו לי שרבים מהנוכחים בכו אף הם. לא היה פשוט לראות את התינוק החולה, שרק היה בדמיון שלך, עומד מולך כאיש צעיר ונשוי כך הסתבר לנו - ואב לשני ילדים.

פתאום קלטנו מה עשינו, עד כמה צעד קטן של ילד שעוד לא קיבל עליו עול תורה ומצוות יכול להציל עולם ומלואו.

כתבתי שהסיפור הסתיים לפני שמונה שנים, אך בעצם לא יסתיים לעולם. אמנם פגשתי את האיש לפני שמונה שנים, אך המשפחה שהקים, שבינתיים כבר גדלה, והמשפחות שיקימו ילדיו, הופכים את הסיפור שלנו ללא סוף, כמו המעשה הטוב שיימשך עד סוף כל הדורות.

(חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 4)

תפילה

רבונו של עולם

איך זה יכול להיות שאחרי כל כך הרבה פעמים שאני אומר את זה, ושר את זה, ורוקד את זה, ומחזק אחרים עם זה, ומתחזק בעצמי עם זה, איך זה שכל פעם מחדש אני שוכח שהכל מאתך אבא והכל לטובה?! איך זה שנפלתי השבוע למצב רוח לא טוב, לעצבות, לדכדוכה של נפש והייתי צריך להגיע לשדה, בחצות לילה, ושם בין העצם לא הייתי צריך יותר מ– 20 שניות כדי להתחבר מחדש לאור הזה שהכל מאת ה' והכל לטובה?! שזה אומר בעצם, לחזור אל השמחה?! לחזור אל הילדים שלך אבא?!

תעזור לי אבי שבשמים שכל שניה ושניה אני אזכור שכל מה שקורה לי זה מאבא שאוהב אותי, ודואג לי שכל מה שקורה לי זה מהאהבה שלו אלי.

לפחות כשאני מאבד פתאום את השמחה ונופל לעצבות תעזור לי שזה בעצמו יהיה בשבילי תזכורת שאני לא מחובר, ששכחתי לרגע שהכל ה' עושה לי ושזה הכל לטובה, וצריך למהר ולהתחבר.

שכל הזמן אני אחיה את זה, אני אזכור את זה, אני אהיה מחובר לאור הזה שהכל מאת ה' והכל לטובה.

שאני אזכה להמשיך לעבוד אותך בשמחה אבא עם כל מה שעובר עלי ואם לרגע אני אאבד ח"ו את השמחה, אני מייד אזכור שמה שקרה לי עכשיו זה גם מה', וזה חייב להיות טוב גם אם לפי השכל זה נראה רע, וכמו שמחברים תקע לשקע בחשמל, כך אני אתחבר בשניה אליך אבא, והעצבות הזאת שירדה עלי תתהפך בשניה אחת לשמחה גדולה, שמחה של יהודי שנזכר כל רגע מחדש שכל מה שקורה לו, הכל מאת ה' והכל לטובה.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי